בגידה
גיל סלומון, אוהד הפועל באר-שבע מינקות, מתקשה לעכל האפשרות ששחקניו הנערצים מכרו משחקים, אבל מבטיח לסלוח אם הם יעלו ליגה
במקרה שלי, גדלתי עם זה. נולדתי בשכונה ה', 100 מטר דרומית לאיצטדיון "וסרמיל" בבאר-שבע ולמדתי במקיף ג', 200 מטר צפונית לאצטדיון. זה לא ממש מותיר ברירה - אדום בנשמה.
להיות אוהד של הפועל באר-שבע זה להתרפק על זכרונות של רגעים קסומים ומאושרים, ובעיקר לחיות בניסיון להדחיק הרבה רגעים מדכאים. פעם זה היה כבוד גדול - שתי עונות אליפות ברצף בשנות ה-70 ושחקני בית כמו מאיר ברד, אברהם נומה ורפי אליהו, שכל ילד באר-שבעי ידע לדקלם את שמם. זאת היתה ההצגה הכי טובה בעיר. אז נולד המשפט "קבוצות שמגיעות לבאר-שבע משאירות את הנקודות בקסטינה".
אחר כך באו שנים יבשות ומשעממות, שמהלכן הפסדנו בגמר הגביע להפועל לוד וכל מה שנותר היה להתגאות בצמד בלמים כמו אפרים דוידי ושלמה אילוז, שהגיעו עד לנבחרת, ובמלך הבלתי מעורער של הקבוצה שלום אביטן, שלצד שערים רבים שכבש ייזכר גם כמי שסטר לפניו של שחקן הקבוצה ויקו אוחיון במהלך משחק וגרם לו לעזוב את הכדורגל. היום מספרים שאוחיון רב גדול.
שנות הדשדוש נמשכו עד הגעתם של צמד שחקנים זרים מצויינים לקראת סוף שנות ה-90, סיאד חלילוביץ ואחד שקוראים לו ג'ובאני רוסו. זאת היתה עונה בלתי נשכחת שסיומה במספרת לאחור של ג'ובאני לשערו של שורה אובארוב, ובאר-שבע לוקחת את הגביע ממכבי תל-אביב שנואת נפשינו.
הנזק כבר נעשה
הגול הזה סימן את הסוף. אחריו באה הנפילה, הבעלים התחלפו, מאמנים באו והלכו, שחקני בית יצאו והקבוצה ירדה ליגה אחרי סצינת בכי בלתי נישכחת של יוסי בניון, שמבקיע פנדל מול מכבי חיפה, רץ לחגוג ומבין באיחור כי זה נגמר.
העליות והירדות מליגת העל הפכו לדבר שכיח. בדרך עוד הספקנו להפסיד בגמר גביע להפועל רמת-גן בפנדלים, שיחזור מדויק של אותו הפסד ללוד. דיכאון. ואז באה השנה שעברה. הקבוצה רצה טוב וחמישה מחזורים לסיום העונה העלייה לליגת העל נראיתה בהישג יד. אך שערים מצחיקים והפסדים בלתי מחויבים מנעו זאת. זה נראה מוזר, אבל אף אחד לא יכול היה לחשוב שיבגדו בו, ובטח לא ששחקני בית יעשו זאת.
בימים האחרונים אנחנו האוהדים מתהלכים כנבגדים, מסרבים להאמין שזה נכון. שחקני בית שלכאורה מכרו אותנו. ואם לא די בכך,
יואשמו, יורשעו, יזוכו, ייעצרו, ישוחררו, הנזק כבר נעשה. מדובר במשבר אמון קשה במערכת היחסים הכל כך שבירה שבין הקבוצה לאוהדים. אוהדים יכולים להתגבר על הפסד בגמר גביע, על ירידת ליגה ועל יכולת עלובה במשך שנים. אוהדים לא יכולים לעבור לסדר היום כשמוכרים אותם בזול, בעשרת אלפים שקל יום לפני משחק.
גם אחרי נקודת השפל הזאת הרגש ככל הנראה ינצח. היינו ונשארנו אוהדי הפועל באר-שבע. נמשיך לאהוד, נמשיך לשמור את הצעיף של הקבוצה במקום מכובד ונמשיך לארגן את סוף השבוע שלנו ושל המשפחה על פי שעת המשחק של הקבוצה אותה אנחנו כל כך אוהבים. אנחנו מבטיחים לסלוח אם רק תעלו ליגה.
נא להמתין לטעינת התגובות
