הכל בראש
את הבעיה שיוצרות קטטות כמו שראינו הבוקר במדיסון סקוור גארדן צריך לפתור באופן פשוט וברור: להקשיח את הענישה האוטומטית על מעשים אלימים ונטולי קשר לכדורסל. שום חליפה מחויטת או איסור למצמץ ליד השופט לא יכולים להוות תחליף לכך
בדיוק משחקי הכבוד והאגו האלה הם שדירדרו לאחר פרישתם של מייקל ג'ורדן, לארי בירד ומג'יק ג'ונסון בתחילת שנות התשעים (לפני עשרות הקאמבקים), את ה-NBA ותדמיתה בעיני הציבור, וגרמה לה להצטייר כליגה של תאבי בצע – לפני שכניסת ההיפ-הופ שידרגה את המעמד בקרב מקטרגי ה-NBA, ל'ליגה של גנגסטרים'. תגידו מה שתגידו על הקטטה המכוערת הבוקר במדיסון סקוור גארדן – אם נייט רובינסון חושב שחניקה מאחור בשתי ידיים, בזמן מתפרצת, היא פאול נקי, הוא לא צריך ללבוש יותר גופיית כדורסל בחייו כמקצוען. מכיוון שהוא משחק בניקס, זה לא יהיה שינוי גדול מדי עבורו.
יבבות הבכי קורעות הלב של הניקס, כולל המאמן אייזיה תומאס, על כך שדנבר משאירה את שחקני החמישיה שלה על המגרש, הופכות את העניין למגוחך עוד יותר. נכון שיש אקטים ספורטיביים יותר, יש דרכים מקובלות יותר להגיב במשחק גמור, אבל הניקס כיום, וזה אנדרסטייטמנט, הם לא קבוצת כדורסל טובה, וכשמפסידים, אתה צריך להתכופף, לקבל את הצ'אפחה ולהמשיך הלאה לסשן הווידאו כדי להפיק לקחים. לפעמים זה נמשך דקה, רבע, משחק, עונה. כך עשו הנאגטס והקאבס כשבעונת 2002/3 הם היו הבדיחות של הליגה, ונראו זוועה, לפני שהגיעו אליהם כרמלו אנתוני ולברון ג'יימס. קבוצות נבנות, מתחדשות. מעגל השוויוניות של הליגה יגרום לכך שכמעט כל קבוצה תמצא בסופו של יום, עם כמה החלטות נכונות, את דרכה לפלייאוף.
אי אפשר להגיד שהקטטה הבוקר היא תוצאה של אירוע או טרנד ספציפי בליגה. היא רק באה להזכיר שעם כל הניסיונות להפוך את הכדורסל לנקי, טהור ואסתטי יותר, כדי שיהיה אפשר למכור יותר סוויטות לאנשי עסקים, לפעמים אפשר להוציא את נייט רובינסון מה'HOOD', אבל אי אפשר להוציא את ה'HOOD' מנייט רובינסון. זה כבר לא המקרה של רון ארטסט, כשאפשר להגיד שמדובר בפסיכי אחד עם רקע משמעתי מפוקפק כשחקן כדורסל. זה היה קרב של פרחחים שאיבדו שליטה וקשר למקצוע שלהם.
שחקני הניקס ודנבר הורידו לסטרן את המכנסיים בכוח דווקא בעיצומה של תקופה טובה יחסית. הרייטינג בעלייה, דוויין ווייד נבחר לספורטאי השנה של הספורטס אילוסטרייטד, לברון וכרמלו הופכים לפוסטרים של התנהגות ספורטיבית והישגיות אישית. סטרן אפילו הצליח להגיד 'טעיתי' על הכדור החדש, ולהחליט על החלפתו באמצע העונה – אקט שמצד אחד מראה סוג של אבירות, ומצד שני מראה סוג של טמטום, כי לך תסביר לבוסטון סלטיקס למה ב-31 בדצמבר וב-1 בינואר הם צריכים לשחק בצפון מערב ארה"ב עם כדורים שונים. את אחוזי הקליעה היורדים סטרן כבר לא יוכל לתקן להם.
אבל בסופו של יום, התדמית לא נבנית רק מחוקים וקודים, מגוחכים או אמיצים ככל שיהיו: היא נבנית על סלים, משחקים ומבצעים גדולים, ומתרסקת לרסיסים עם קטטות כאלה. החוק צריך להיות ברור, אם מקרה ארטסט לא הבהיר זאת. אגרוף מכוון שווה הרחקה לעשרה משחקים, ולא למשחק אחד כמו שאומר החוק היום; קטטה ביציע, חצי
זה לא יהיה הפחד מהבוסים הלבנים של הליגה הזו – שאחד מהם, בעלי הניקס ג'יימס דולאן, ישב ממש מטר מרובינסון וג'יי.אר סמית' שזינקו לקהל במעשה אהבה פראי – שיכול לתקן את היחס של השחקנים. זה יהיה הפחד מלבזות את המקצוע, הקבוצה, האוהדים והעיר שלך, לסיים בגלל רגע אחד של איבוד שליטה את מה שנראה כקריירה מבטיחה. בשביל מיליוני הדולרים שכמעט כל אחד מהשחקנים הללו מביא הביתה ומבזבז על בנטלי'ז לג'מעה ובלינג-בלינג לצוואר, זה לא הרבה יותר מדי .
נא להמתין לטעינת התגובות
