הסיפור שאינו נגמר
סר אלכס פרגוסון, המנג'ר האגדי של מנצ'סטר יונייטד, חוגג היום 20 שנה במועדון. הנעל של בקהאם, הבעיטה של קאנטונה, עונת הטרבל, היריבות עם ונגר, היחסים המורכבים עם הבעלים. עשר נקודות ציון בקריירה של אחד מגדולי המאמנים בהיסטוריה
הפירסט דויוז'ן כבר הפך לפרמייר-ליג, ומי ומה לא עברו מאז באולד-טראפורד. שחקנים הוחלפו, שולחנות נהפכו, מניות הופרשו, נעליים התעופפו, ביוגרפיות נכתבו וגביעים נערמו. פרגוסון נשאר. השיער האפיר והקמטים התגלו, אבל פרגי עדיין כאן. כי כבר שני עשורים שאלכס זה יונייטד, ויונייטד היום זה כבר סר אלכס.
"כל אחד מאיתנו אוהב את אלכס פרגוסון", שרים ב'סטרטפורד אנד' כבר שני עשורים ברציפות, ומבחינתם שיימשך גם יובל. האליפות הראשונה אחרי 26 שנות בצורת, הרומן עם קאנטונה, הטרבל המיתולוגי, הנעל ובקהאם, ההצלחות, הכשלונות וכמובן גם הסקנדלים. 10 ציוני דרך בתולדותיו של אחד המאמנים הגדולים אי פעם, אם לא הגדול שבהם.
אלכסנדר צ'פמן פרגוסון נולד ב-31 בדצמבר, 1941, בגלזגו. כדורגל היה אז משרה חלקית בלבד, ואת זמנו הפנוי העביר בעזרה לאביו במספנה. אחרי קריירה יחסית מוצלחת בתור חלוץ מטרה הוא פנה לקריירת אימון, ולפני שנחת במנצ'סטר הספיק בין היתר להוביל את אברדין לגביע המחזיקות ולהדריך את נבחרת סקוטלנד במונדיאל במכסיקו.
עם נחיתתו בעיר הפועלים האנגלית ב-86', החלה הרפורמה שהפכה את היונייטד מה'ענק הרדום', כהגדרת ה'דיילי פוסט', בחזרה לשד האדום של ימי בזבי, צ'רלטון, לאו וג'ורג'י בסט. אלכוהוליסטים כמו נורמן ווייטסייד ופול מקגראת' נבעטו החוצה,
את היונייטד פרגוסון קיבל במקום האחד לפני האחרון, אבל אחרי שלוש שנים של כדורגל הגנתי נטול תארים, הוא הלך על חבל דק. אמנם מרטין אדוארדס ("מרטין הבן-זונה" - לפי הגרעין הקשה של אוהדי הקבוצה) לא יודה בזה, אבל היו"ר השנוא התנה את המשך עבודתו של פרגי בניצחון על נוטינגהאם בסיבוב השלישי של הגביע. לפורסט נפסל שער חוקי, מארק רובינס גנב שער ניצחון, ומנצ'סטר המשיכה הלאה עד לזכייה בגביע. השאר היסטוריה.
בימים בהם הסקאוטים עוד לא גילו את יבשת אפריקה וכוכבי העתיד לא סומנו עוד לפני ההגעה למצוות, חוקי המשחק היו שונים לחלוטין. ערב אחד התקבל טלפון במשרדי היונייטד, על הקו לידס השנואה, שהתעניינה במגן השמאלי חובב הפנדלים דניס אירווין. בין דיבורי החולין לסירוב, אלכס פרגוסון זרק שם של חלוץ צרפתי לאוויר. "קאנטונה? אם אתה רוצה הוא שלך". הרבה דברים אפשר לקנות ב-1.2 מיליון ליש"ט, פרגי קנה שושלת.
"יחס של מייבש שיער" (דוחף את האוויר רק לכיוון אחד), כך מכונה באנגליה היחס של פרגוסון לשחקניו. המועדון, כידוע, גדול מכל שחקן, ואלכס הוא המועדון. עם אריק קאנטונה הסיפור היה שונה. הצרפתי הקריזיונר קיבל חופש פעולה טוטאלי וגב בלתי נגמר, ובין בעיטת קונג-פו לפניו של אוהד קריסטל פאלאס לצעקות על עיתונאים, הוא הספיק להוביל את היונייטד ל-5 אליפויות ב-6 שנים. ביחידה שברחה, אגב, הוא היה עסוק בעבודות שירות.
אחרי שהחזיר את השדים האדומים למפת היבשת עם גביע מחזיקות ב-91', פרגוסון הצהיר שבעונה הבאה הבצורת נשברת - האליפות חוזרת לאולד-טראפורד. אחרי הפסד בפוטו-פיניש ללידס, הוא תירץ את הכשלון באי הבאתו של מיק הרפורד מלוטון טאון. מיק מי? "חסר לי שחקן שיוסיף מימד נוסף לקבוצה", הוא הסביר אז. בעונה הבאה הוא כבר מצא.
את הסגל של עונת האליפות הראשונה פיארו בין היתר הטאלנט הצעיר ריאן גיגס, השוער גיבור יורו 92' פיטר שמייכל, פול אינס, בריאן רובסון, מארק יוז, גארי פליסטר והקטר הרוסי אנדריי קנצ'לסקיס. אליהם הצטרף החלוץ המשוגע מלידס, ואחרי 26 שנות בצורת, מנצ'סטר יונייטד חגגה אליפות. "הסבלנות שלי סוף סוף השתלמה", אמר פרגוסון ל-BBC. כמה שהוא צדק.
קיץ רועש עבר על אולד-טראפורד ב-95', אחרי שבלקבורן של אלן שירר גנבה אליפות. מדי שבוע פתחו אוהדי היונייטד טלוויזיה וראו שחקני הרכב מוצגים עם חולצות בצבע אחר, התנועה באולד-טראפורד היתה חד כיוונית - החוצה. את אינס, יוז וקנצ'לסקיס החליפו צמד אחים נטולי כשרון ממשי, שני קשרים ג'ינג'ים ופריטי-בוי אחד בשם דייויד בקהאם. "הגוזלים של פרגי" בקעו.
כמה אומץ צריך כדי להכריז על עונה פיננסת כשראשי המועדון בכלל בונים על אליפות וגביע אירופה? ביצים מברזל אל-חלד. "אתה לא תזכה בכלום עם ילדים", התפרץ עליו מומחה ה-BBC אלן האנסן, בהצהרה שהיתה הופכת אותו לאויב הציבור אם היה חי במחוזותינו. פרגוסון, שכבר אז אימץ את המוטו "אני נגד כל העולם", נתן לילדים לדבר. בשילוב עם רוי קין ואנדי קול שכבר הגיעו קודם לכן, ובהנהגת קינג אריק, הילדים סגרו פער של 14 נקודות מניוקאסל, חגגו זכייה בדאבל וסתמו הרבה פיות בממלכה. להאנסן, המזוהה עם ליברפול, עד היום לא שוכחים את אותה התפרצות.
מה לא נכתב על עונת הטרבל המיתולוגית של 98/9'. החיים אחרי קאנטונה, הצמד יורקול, הקאמבק מול יובנטוס, רשימה שלא נגמרת. את סיפורה של אותה עונה, או בעצם את גדולתו של פרגוסון, אפשר לרכז לאותו גמר בלתי נשכח בקאמפ-נואו. מול באיירן מינכן הגדולה, הקבוצה גרמנית של אז ולא הדרום אמריקאית של ההווה, עם יספר בלומקוויסט במקום רוי קין, פיגור 1:0, דקה 90.
"בסוף המשחק אתם תהיו מטר מהגביע בלי אפשרות לגעת בו", אמר פרגוסון לשחקניו עוד בהפסקה, "לחלק גדול ממכם זה יהיה הכי קרוב שתגיעו אליו". את אותו משחק מיתולוגי לא ניצחו לו שחקני רכש יקרים או שחקני בית מלאי נשמה. את אולה-גונאר סולשיאר הוא הביא ממולדה בשביל מקום של קבע על הספסל, טדי שרינגהאם כבר היה, לפחות על הנייר, הרבה מעבר לשיא. אבל שני החלוצים, שמעולם לא כיכבו ברשימת הקניות של המועדונים הגדולים באירופה, שניהם הכתירו את היונייטד למלכת היבשת.
מנצ'סטר יונייטד של אותה עונה היתה בעצם כל מה שמועדון צריך לשאוף להיות. בסיס רחב של שחקני בית, רכש מתון, שמחת חיים והמון אמונה. הכל תחת מאמן גדול אחד שמחבר את הפאזל ומחזיק אותו בכח שלא יתפרק. כדורגל גדול לא היה ב-22 במאי 1999, קבוצה ענקית היתה ועוד איך.
גאונים, כך אומרים, סובלים משריטה כלשהי. אלכס פרגוסון, עכשיו כבר סר אלכס, אינו יוצא מן הכלל. מעבר לזלילת התארים הכרונית, הסקוטי הזעפן היה אוכל לארוחת בוקר כל שחקן שהעז לחרוג במעט מהנורמות אותן הנהיג. את פול אינס המגלומן הוא שלח לגלות באיטליה, וגם יאפ סתאם מצא עצמו במגף אחרי כמה שורות מיותרות באוטוביוגרפיה. את כוסות התה שהתעופפו בחדר ההלבשה כבר הפסיקו לספור, אפילו הסמל רוי קין נשלח לסקוטלנד ורק לאחרונה ויתר פרגי על רוד ואן-ניסטלרוי, אחרי שזה דפק נפקדות במשחק ליגה זניח.
אבל מעל כולם בולטת פרשת 'הנעל ובקהאם' - 2003, זו שממחישה עד כמה גדול פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. בתום הפסד מרגיז לארסנל חטף הדוגמן נעל לתוך הגבה, ולפני שהספיק לטבוע עוד טרנד חולף הוא גם דרש התנצלות מהמנג'ר/פיצ'ר. "מי יעוף ראשון", תהו אז בתקשורת, המאמן האגדי או השחקן האחראי על יותר מ-50 אחוזים מהמרצ'נדייזינג של היונייטד. בסוכנות וויליאם היל נתנו 1.7 על עזיבתו בטרם עת של קינג דייויד, פיטורים של פרגוסון גירדו את ה-1.3. לך תתווכח עם בוקיז.
בתחילת עונת 2001/2, גם לפרגוסון כבר נמאס. גביע אלופות, גביע מחזיקות, 7 אליפויות, 4 גביעים וגביע ליגה, גבוה מזה כבר קשה להגיע. בשאיפה לעונה אחרונה באמת, הוא הפר את מדיניות הרכש הצנועה והנחית באולד-טראפורד את ואן-ניסטלרוי וחואן ורון תמורת סכום כולל של 47 מיליון ליש"ט. גמר הצ'מפיונס של אותה שנה נערך בגלזגו, עיר הולדתו, הכל היה מוכן לגראנד-פינאלה.
אווירת האס"ק שאפפה את השדים האדומים של אותה עונה היתה בלתי נסבלת. רוב המאמנים הגדולים ויתרו על ההצעה להיכנס לנעלי הענק של פרגי, ההנהלה לחצה וגם האישה לא התלהבה מהרעיון של הבעל הזעפן שרוע על הספה עם כוסית של וויסקי וסיגר קובני. בפברואר הוא כבר חתם ל-3 שנים נוספות במנצ'סטר, אבל את אותה עונה זוכרים בעיקר בגלל הדאבל המרשים של ארסנל, בראשותו של ארסן ונגר. יריבות חדשה נולדה.
בימים בהם ז'וז'ה מוריניו עוד היה פה גדול רק בפורטוגל, הצ'ילבות הגדולות באי הבריטי היו פרגוסון ו-ונגר. קיבוץ הגלויות שבנה הטקטיקן הצרפתי בהייבורי היה מאיים בהרבה מההבלחות הפתאומית של קני דלגליש וקווין קיגאן, ופרגי נכנס למצב מלחמה. "הוא כולו טירון, שישאיר את הדעות שלו לכדורגל היפני", קיבל אז את פניו של ונגר באנגליה.
מלחמת המילים נמשכת כבר עשור, אבל כנראה שסקוטי וצרפתי לא יכולים לפרנס את מדור 'ציטוטי השבוע' גם בשבוע חלש ביותר. מהומות, לעומת זאת, לא חסרו. ב'סאן' דיווחו שוונגר הזמין את עמיתו לקרב בחניון, פרגוסון מצידו התלונן שההתנפלות על ואן-ניסטלרוי ב-2004 היתה בשליחות המאמן. העימות הגיע לשיאו בפרשת 'פיצה-גייט' באותה שנה, כשבסיום המשחק דלתות חדרו של פרגי קושטו בפפרוני, אנשובי ולפי יודעי דבר גם זיתים שחורים.
"לא היה ולא נברא", צוטט אז ונגר, שעמד באותם רגעים במסדרון, 20 מטר מהדלת. אין צורך לציין שהוא היה היחיד מבין כל מאמני הפרמייר-ליג (כולל מוריניו), שסירב לברך את סר אלכס בסרט לכבוד 20 שנות פועלו.
עבור רומן אברמוביץ', צ'לסי היא מקור בידור. הוא יספק את המזומנים, השחקנים יגמלו לו בהצגות על כר הדשא. בשביל מלקולם גלייזר, מנצ'סטר יונייטד זה עסק. כמו במצויירים של וולט-דיסני, שבעיני הקריקטורה בוהקים סימני הדולר, משהו בסגנון. הוא לא ראה מעולם כדורגל, ספק אם גם יראה, ותמונה שלו מוחא כפיים אחרי עוד שער של וויין רוני היא מעין מדע בדיוני. ה'אינדיאנפוליס ניוז' כבר הגדיר את הבעלים החדש של היונייטד כ"אמריקאי המושמץ ביותר באי הבריטי מאז פטריק הנרי, מנהיג מסיבת התה בבוסטון".
בשביל אלכס פרגוסון, העברתו של המועדון לבעלות פרטית ב-2005 היתה סוג של אסון - לראשונה מאז תחילת השושלת, תאטרון החלומות כבר לא היה הצגה של איש אחד. מדאיג עוד יותר היה הרקע של גלייזר, שלא הגיע עם גב של מיליארדים אלא השקיע כמעט את כל הונו במועדון, שלפי מה ששמע היה הגדול בעולם. עם אפס הבנה ברקע, בתרבות ובמשחק עצמו, לבוס החדש במנצ'סטר היה דבר אחד בראש - כסף.
פתאום, גם מעמדו של פרגוסון הפך פגיע. האוהדים מחו, בעיקר בגלל העלאת מחירי הכרטיסים, אבל לכולם היה ברור כי פרגי ייאלץ להסתדר עם מצב בו לא נתקל כבר יותר מעשור. אחרי שהודח, לראשונה מזה 11 שנים, בשלב הבתים של ליגת האלופות, נראה היה כי ימיו ספורים. 0 תארים ושנה מאוחר יותר, הוא עדיין כאן. גלייזר? חחח, הצחקתם את אלכס.
כמה סמלי ש-20 שנים אחרי שקיבל לידיו קבוצה מתחת לקו האדום, פרגוסון חוגג כשכל הליגה למרגלותיו. הצלחות, כשלונות, רומנים, פרידות, לכלוכים, התחנפויות, טלנובלה בע"מ. דור שלם התחנך, לטוב או לרע, על ברכיה של מנצ'סטר יונייטד הגדולה, של סר אלכס הענק.
רוב האגדות נולדות במותן, אגדת פרגוסון קיבלה חיים עוד הרבה לפני שהסקוטי העצבני, חובב הסוסים והמשקאות החריפים, ייצא בפעם האחרונה את שערי אולד-טראפורד. אם תשאלו את אוהדי היונייטד, מבחינתם שזה לא יקרה לעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
