נייט!
ביחס לאחוז שלהם באוכלוסיה, ולנוכחות שלהם בשאר תחומי הספורט, הרוסים הם הנעלם האמיתי של יציעי הכדורגל בארץ. תופעה
בעוד כמה ימים ייפתחו משחקי הליגות הישראליות. במחזור הראשון תארח מ.ס אשדוד את מכבי הרצליה. אשדוד היא עיר של קרוב ל–200 אלף איש, כמחצית מהם עלו לישראל מברית המועצות מאז שנת 72'. אחוז העולים מרוסיה ביציעי מ.ס אשדוד לא יהיה דומה בכלום לפלח שלהם בקרב האוכלוסיה. למשחק יגיעו, כמו גם ליציעי מ.ס אשדוד במהלך העונה כולה, רק כמה עולים בודדים. לא יותר.
מה ההסבר לכך? העולים מרוסיה, אחרי חבלי קליטה מוצלחים יותר ופחות, השתלבו ברוב תחומי החיים בישראל ב–15 השנים האחרונות. גם ברוב ענפי הספורט, הרוסים נוכחים: הם מובילים את מדינת ישראל להישגים באתלטיקה הקלה, בענפי הספורט האינדיבידואליים וגם בכדוריד ובכדורעף, אבל משום מה לא בכדורגל ולא בכדורסל, שני ענפי ספורט שארץ מוצאם רחבת הידיים היתה דומיננטית בהם ברמה הבינלאומית.
"זה נכון שהכדורגל בישראל לא כל כך פופולרי בקרב הקהילה הרוסית", אומר דוד אדלמן, פסיכולוג חברתי ודובר מפלגת קדימה. "עוד לא הגיע הזמן להתערות מלאה של הרוסים ממש בתוך החברה הישראלית, שהכדורגל מכיל כמה מסממני ההתנהגות שלה. הכל השפעות של שייכות שבטית: הקהילה שלנו, בניגוד לקהילות שהגיעו לפנינו, לא מוכנה לרב–שייכות. אני מרגיש אזרח מדינת ישראל, אבל מעבר לזאת אני גם אדם שגדל בעולם דובר רוסית. ב'לייב ז'ורנל', אתר הבלוגים הרוסי, יש 60 אלף ישראלים שכותבים ברוסית. אנחנו שומרים על קשר באמצעות האינטרנט, וכך מצליחים לשמור על זהות הקהילה, גם אם איננו חלק מרוסיה וגם אם רבים מהרוסים מתייחסים למדיניות הרוסיות בעין שלילית. העולם של דוברי רוסית הוא עולם תרבותי, עמוק, עשיר ומקודד. כפי שאני רואה את זה, הרוסים מעדיפים לשמור על בדלנותם. בעולם הכדורגל הישראלי יש קודים מקומיים מזרח תיכוניים מובהקים".
העיתונאי הרוסי דוד שכטר מוצא סיבות פחות פרוזאיות לריחוקה של העלייה הרוסית מהכדורגל המקומי. "הקהילה, למיטב הבנתי, פשוט לא מעריכה את הרמה של הכדורגל הישראלי. הרוסים חושבים שהרמה נמוכה ולכן אין טעם להשתלב בכדורגל כאן כאוהדים. הרוסים
הצייר יוצא ברית המועצות מיכאל גרובמן, אומר ש"הקהילה הרוסית מנותקת בגדול מהספורט הישראלי. אני נמצא כמה שנים בארץ, וזוכר תלונות של ספורטאים רוסים על כך שאין שום עזרה ותמיכה - הכל מזערי, אין תרבות תמיכה בספורט מבחינת מתקנים ותנאים והכל עלוב מאוד. גם אלה שמתעסקים באתלטיקה בדרך כלל מביאים הנה הישגים שהם גוררים איתם מרוסיה, אבל לא ממש מצליחים להשיג הישגים כבירים כאן. כמה ספורטאים שלנו, ילידי הארץ או עולים חדשים, הצליחו? מעט מאוד. זה נובע מכך שאין תרבות ספורט אמיתית בישראל".
אוהדי כדורגל פעילים בקרב הקהילה הרוסית שומרים אמונים לקבוצות מברית המועצות. "בזמן המונדיאל התארחתי באולפן טלוויזיה יחד עם יעקב קדמי, שנמצא פה 40 שנה, והוא הודה שהוא עדיין חולה על ספרטק מוסקבה", מספר אדלמן. "שאלתי אותו למה ספרטק, והוא אמר שזה בגלל שלקבוצה יש אופי, חינוך וסגנון. אוהד כדורגל לא עוזב את הקבוצה שאותה הוא אוהד. למי ליבו נוטה במהלך מפגש בין קבוצה ישראלית לקבוצה רוסית? במהלך לימודיי ב–1990, שיחקה ישראל נגד נבחרת רוסיה. שאלו אותי בעד מי אני, ולא ידעתי לענות. אני עדיין חושב שאדם צריך לשמור אמונים לקבוצה שאותה אהד מגיל נעוריו. זה לא משחק פנים מדיני, אלא כלל עולמי".
גרובמן מסכים: "אין מקום שבו לא אוהבים כדורגל, זה דבר שאף אחד לא מוותר עליו. בנאדם יכול להיות פטריוט גדול מאוד של ישראל, אבל כיוון שהוא מארגנטינה, תמיד הוא ילך אחרי ארגנטינה במונדיאלים. אם הוא אוקראיני, הוא ילך אחרי נבחרת אוקראינה. בנאדם שאין לו שום קשר למדינה, עזב אותה ולא רוצה לשמוע עליה, לא מאבד את האהבה שלו בתחומים כמו כדורגל. אהדה לקבוצה היא דבר חזק מאוד, לא משנה כמה תהפוכות עובר הבנאדם בחיים".
האומה הרוסית היא אומה מסוגרת מטבעה. החשדנות האופיינית היא תולדה של חיים תחת שלטון מגביל במשך דורות. הרוסים תמיד ינהגו ב"כבדהו וחשדהו", ועל אחת כמה וכמה יהודי רוסיה, שלאורך השנים נרדפו על ידי השלטון. דפוס ההתנהגות הזה נכון גם ביחס לסממני תרבות ישראליים. דוד שכטר מוסיף הבחנה בין אהדה לבין השתתפות פעילה: "גם בברית המועצות לא היו הרבה יהודים ששיחקו בקבוצות הכדורגל, בדרך כלל בגלל האנטישמים, שלא היו מאפשרים ליהודים לשחק. למיטב זכרוני, היו ממש מעט שחקנים יהודים בקבוצות בליגה הראשונה. כילד מאוד ספורטיבי שיחקתי כדורגל, ואפילו הייתי שוער טוב. בשלב מסוים, כל החברים מהשכונה הלכה לבית ספר לכדורגל, ולקחו את כולם מלבדי. שאלתי למה וסיפקו לי תירוצים וסיפורי סבתא. כשאבא שלי הלך לברר מה הסיפור, המאמן פשוט אמר לו שזה לא המקום עבורי וייעד אותי לאתלטיקה ולענפי ספורט אחרים. זה קרה לא רק לי, אלא לרוב הילדים היהודים שחלמו לשחק כדורגל. ולא רק בכדורגל קיפחו את היהודים הרוסים, גם באקדמיה - כמעט כל אקדמאי יהודי רוסי שני הוא מהנדס, כי זה מקצוע שנתנו רק ליהודים".
אדלמן: "כשהייתי צעיר שיחקתי כדורגל מדי יום, אבל הורי אמרו לי בצורה די ישירה שכדורגל הוא לא תחום עיסוק עבור אנשים ברמה. אפשר לראות אותו, אבל עדיף לא לעסוק בו. ללכת יחד עם כולם ולעודד במשחק? לא. עדיף לצפות במשחק כשאתה יושב בבית. יש גישה שגורסת שלאספסוף שצופה בכדורגל במגרש יש את הפריבילגיה לצעוק, לכעוס ואף להשתולל ולעשות פוגרומים, והאינטלקטואל עדיף לו שיצפה במשחק בשקט, בבית".
בגדנ"ע יהודה מדברים היום על כוכב חדש, בן לעולי ברית המועצות, מוכשר עד כדי כך שהוקפץ לקבוצת הנוער כבר בגיל 15. גם בקבוצת הנוער של בני יהודה יש שחקן בולט ממוצא רוסי. אלה עדיין בגדר טיפות בים. שכטר: "העלייה הגדולה הגיעה בתחילת שנות ה-90, והשחקנים הרוסים הפוטנציאלים עדיין לא גדלו. עוד כמה שנים כבר יהיו כדורגלנים דוברי רוסית, ואז אולי התמונה תשתנה".
אם נדרשנו לעניין אשדוד קולטת העלייה, הרי שאלון חזן, מנכ"ל מ.ס אשדוד, הוא עד מומחה, שמסכים עם התזה של שכטר: "אני חושב שאם היו שלושה–ארבעה כוכבי כדורגל ממוצא רוסי בארץ, הם היו מהווים מגנט עבור שאר הילדים. אם ניקח למשל את הקהל האתיופי, יש להם דוגמה בדמות ברוך דגו ושי בירוק, מודלים קטנים שמהווים קרש קפיצה. רוב העולים מרוסיה שהגיעו לאשדוד השתכנו באזורים מיוחדים המאכלסים רק אותם. הם שומרים על מאפיינים תרבותיים משלהם. במחלקות הנוער של מ.ס אשדוד משחקים כבר ילדים שהוריהם עלו מרוסיה. אצלנו בקבוצה למדו לזהות שקיים אצל הילדים הרוסים רצון להתערות בחברה הרגילה.
"כשאתה רואה את הילדים של מחלקת הנוער מסתובבים בעיר עם חולצות שנראות כמו לוחות מודעות, זה קורץ. להרבה משפחות מהעלייה הרוסית אין כסף לשלם עבור חברות של ילד במועדון כדורגל, אבל אנחנו מסבסדים באופן כמעט מלא את הפעילות שלהם אצלנו. נקווה שהזליגה הזו תהפוך לזרם בשנים הקרובות, כי הציבור הרוסי הוא ציבור של אתלטים, אנשים שמודעים לספורט וחשוב מאוד ליהנות מהם גם בתחום הכדורגל. ברור שבגדול ובינתיים, החברה הישראלית נכשלה בקליטת הרוסים בענף".
נא להמתין לטעינת התגובות
