איפה הילד?

הגרמנים הכינו לאוהדי ארגנטינה קבלת פנים ידידותית, התכולים-לבנים היו בעננים, עד שבאו הפנדלים. הדגלים קופלו, הסיגריות הודלקו והדמעות פרצו. חוויות מברלין

דורון כהן, ברלין | 2/7/2006 8:52

ארגנטינה נכנעה עוד לפני שנבעט הפנדל הראשון. אפילו בטי סינטס, צעירה תוססת ומחוספסת במיוחד מבואנוס איירס, שהנהיגה את היציע התכלת-לבן בברלין בפומפוזיות שלא היתה מביישת את נאומי הכיכרות של אוויטה פרון, הרימה ידיים וצנחה על כסאה כשהכדור הונח על הנקודה הלבנה.

עד אז היא צרחה את המילים "ואמוס" ו"א גאנאר" בכל ההטיות, הטונים והלחנים האפשריים, ניהלה במקביל שיחות טרנס-אטלנטיות לוהטות עם בני משפחתה שנשארו בבית ‭")‬קה גולאסו, פאפא, קה גולאסו‭,"‬ צרחה אל הפומית אחרי הגול של אז'אלה) וגם עמדה לבדה מול הקהל הגרמני שישב ביציע הסמוך. אלה היו מ-ז-ו-ע-ז-ע-י-ם כשעל כל קריאת "דויטשלנד" שלהם הגיבה העלמה ב"פוטו" קצבי ועסיסי שאף לווה בתנועות אגן נמרצות.

כל הג'אז הזה תם ונשלם במפתיע עם שריקת הסיום של ההארכה. סינטס קיפלה את הדגלים, איפסנה את הצפצפה, הדליקה סיגריה ואפילו לא יישרה את מבטה לעבר הדשא. היא, ורבים מחבריה ליציע, הבינו שלבועטים הארגנטינים אין ולו שמץ של סיכוי בדוקרב הזה, ולא רק בגלל היריב, אלא בעיקר בעקבות כל מה שהתרחש סביב.

לך תבעט פנדל כמו שצריך, כשמולך עומד מונומנט עם מוטת כנפיים של בואינג 747 בדמותו של יינס להמאן, שמטיל צל כבד ושחור על הרחבה. לך תבעט פנדל כמו שאתה יודע, כשמערכת הכריזה של האיצטדיון מאיימת עליך בשיר של להקת קווין "דונט סטופ מי נאו‭."‬ לך תבעט פנדל כמו שמצפים ממך, כשמלפניך, מאחוריך ומצדדיך עומדים 70 אלף איש משולהבים ששואגים כאיש אחד (תרתי משמע‭:(‬ "זיג, זיג, זיג" (ניצחון, ניצחון, ניצחון‭.(‬ הגרמנים, מתברר, הסימפטיים והידידותיים מאוד לסביבה ולאוהדי הנבחרות היריבות, עברו בהצלחה יוצאת דופן את ניתוח השתלת האישיות החדשה, אבל שכחו אולי להחליף את מיתרי הקול.

אחוות עמים

הארגנטינים כל-כך הוקסמו מהכנסת האורחים, עד שהיו משוכנעים שידלגו בקלות על המשוכה הגרמנית. כך למשל, ניסו שני נהגי וואנים תכולים-לבנים לקצר הליכים ולחדור בכוח אל תוך מתחם החניה של ה‭VIP-‬ כשעתיים לפני המשחק (ללא הצלחה, מיותר לציין‭.(‬ תחושת האופוריה גלשה גם ליציע האולטראס, שקפץ לסיור קטן בשמי ברלין כשהתברר לו שקרלוס טבס פותח בהרכב.

המאמן חוסה פקרמן היה אז האיש האהוב ביותר שם ובארגנטינה כולה, אבל עד לסיום מניותיו קרסו כמו במפולת של וול סטריט ב‭.1929- ‬ האוהדים תפסו את הראש עם החלפתו של ריקלמה, בעטו בכסאות

עם הוצאתו של קרספו וקינחו בקללות עסיסיות כשהשלימו עם הידיעה המרה לפיה הבייבי שלהם, ליונל מסי, לא יראה היום דשא.

ולתוך כל ההמולה הזאת נקלע בטעות ילד גרמני אחד, ויקטור וואקס, אוהד הרטה ברלין, בן ‭,12‬ שרכש כרטיס מספסר ארגנטיני תמורת 200 יורו וביקש ממני את הסלולרי כדי לדווח לסבו הנדיב שהוא בפנים. לפני השריקה הוא אחז בכרטיס בידיים רועדות ולא הפסיק לבכות מהתרגשות: "אני לא מאמין שאני כאן‭."‬ אחרי ההצלה של להמאן הוא בכה שוב והפך לקרידו של היציע הארגנטיני. אז היה שוויון, היתה אחוות עמים, רק חבל שהיו גם פנדלים.