15 שניות התהילה שלי
ליסה פרץ צפתה יחד עם המשיגנע של השכונה בדרבי בין טוניסיה לסעודיה. וממש לא תנצור את החוויה
ומשום שכבר עייפו חבריי מהקטע הזה שלי - הפניית גב מכוונת אל הכדורגל האירופי והדרום אמריקאי במטרה למשוך תשומת לב - איש מהם לא שעה להפצרותיי לראות עמי את הדרבי בין ערב הסעודית לטוניסיה. אפילו הומואים, שאי אפשר לחשוד בהם שידחו הזדמנות לשזוף יחד איתך עיניים בגברים עם תקליטי זיעה תחת בית השחי ועוד כהי עור, אפילו אותם לא הצלחתי לקושש לי לחברה. גברים, ולא משנה מהי נטייתם המינית, אין להם כוח לפקאצות שמרטיבות מכדורגלנים. מסך ירוק הופך
כל גבר לאולטרה גבר, גם אם שנייה אחרי המשחק ידחוק אך בקושי את הטורסו העשוי שלו לגופיית לייקרה ויצא להתחנגל במסיבה של שירזי.
אז הלכתי לבדי כמו כלב לראות את המשחק בבית הקפה הסמוך לביתי, אשר טורד את מנוחת הערב שלי מאז הפך לדרייב אין מאולתר בימי המונדיאל. באופן משונה למדי, הוא היה צחיח מאדם. אף לא חולה כדורגל תועה, הומלס או שמאלנית אוהבת ערבים אחת לרפואה. רק אני והמשיגנע של השכונה.
נוכח הבדידות המעיקה ששרתה על המקום, לא היתה לנו ברירה אלא לחלוק במשותף שולחן ובקבוק בירה. מה שטוב בסכיזופרנים משוקמים הוא שהצפייה בחברתם עוברת בדממת אלחוט. גם אחרי ארבעה גולים, השתיקה עדיין אופפת את הפרטנר שלי. נדמה שאפילו אם ייכנס עכשיו אל המגרש גמל ועליו רקדנית בטן עירומה מפזזת לצלילי אום כולתום, לא יתעורר לחיים. לרגע אחד אני בטוחה שהחזיר את נשמתו לבורא, אלא שאז הוא פוקח עין ואומר לי מנומנם: "אני לא מאמין ששרדת את זה. זה היה המשחק הכי משעמם שראיתי בחיים שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
