הקול הצף
אייל לוי על הדילמה בגמר האלופות ועל הסיבה האמיתית להפסד של ארסנל
למה לכל הרוחות זו לא ויאריאל, מה איכפת לי ממנה? במקרה שלה אני ישר נגד. אבל ארסנל? אני לא אשכח את "משחק השבוע," בשחור לבן, ימי חמישי בערב, שבהם בריידי היה מלהטט במרכז מול ווסט ברומיץ' האימתנית.
לא בא בחשבון. אני איתם. גיבשתי דעה מנומקת באנגלית והנה אנחנו בדרך לגג של שירלי, לראות את המשחק על מסך ענק, דולבי סטריאו, ושוב מקנן בי הספק. דקו, א'טו, פויול, שנה שלמה הם היו בסדר איתי, אז דווקא עכשיו, בפעם היחידה שהם צריכים אותי?
זהו, אחליט תוך כדי תנועה, הפעם זה ברור כמו אופסייד. הנה המשחק החל, אני מנתק את עצמי מרגשות, מעופף בחלל. מזריק את
כדורגל העל לתוך הווריד, מתמסטל באיטיות, נזכר שבעוד שעתיים אני שוב נוחת בתוך ביצת היאמר, הלוזונים וחקירת מודיעין אזרחי. חבר'ה, תסתכלו עלי, אני בהיי.
רק שאז בא השופט. אני בטח לא בעדו. עוד אני מרחף בעולם שכולו טוב הוא הרחיק את השוער, לא נתן יתרון כשצריך. זה הכי טוב שאפשר היה למצוא, או שזו מתנת פרישה?
הייתי בטוח שהלך עלינו, הרומנטיקנים. את הגמר הזה נסיים בפרצוף חמוץ והסברים שככה זה במעמדים כאלה, אין כדוגל טוב, רק עצבים, אבל דווקא אז בא קמפבל. בין כל הספרדים, הצרפתים והאפריקאים של ארסנל, סוף סוף אנגלי, שיודע לעשות מה שמלמדים אותו מהנוער. לאתר כדור גובה עם ראש בריא.
בחרתי בארסנל, אני איתה. היה ברור שברגע זה ניחסתי אותה לתמיד. לחץ ספרדי בלתי פוסק, לארסון נכנס בכוח, א'טו משווה ואחרי זה בלטי מנצח. רייקארד הביא גביע הביתה. ההתלבטות שלי, אני מקווה, היתה מובנת.
נא להמתין לטעינת התגובות
