נצרת-עילית: הקבוצה של ימי שישי
אחרי המקום החמישי בעונת הבכורה בליגת העל, בנצרת-עילית רצו בסך הכל להישאר בליגה. גם בזה הם נכשלו. זרים מצחיקים, ניצחון אחד ב-15 משחקים ותצוגה אנמית במשחק הסיום הגורלי, האדומים של איוניר חוזרים ללאומית. סיכום עונה
כולם ציפו שנצרת עילית תסיים את העונה הראשונה שלה בליגת העל במקום האחרון והתבדו. גם לאחר ההצלחה של עונת הבכורה הציפיות לגביה מהעונה השניה לא היו שונות בהרבה, והתחושה הכללית היתה שנצרת עלית היא רק אורחת לרגע בליגת העל. אלא שאחרי ארבעת המחזורים הראשונים התחושה הזו השתנתה. הנצחון על אשדוד, בתוספת שלוש תוצאות התיקו המאופסות (אחת מהן בחוץ מול מכבי ת"א בעידן הפרה-עגלקטיקוס) גרמו לפתע להאמין שמוטי איוניר בונה בצפון הארץ משהו יציב וטוב. הקבוצה שלו נראתה אז עוצמתית כמו המבט שלו, ולכמה רגעים היה נדמה שמועדון האלמוני מהגליל שוב יעקוף את כולם בלי וינקר.
אלא שבקיעים ראשונים התגלו כבר לאחר המחזור החמישי. הנצרתים נוצחו אז 3:1במשחק בית מול מכבי נתניה שקרטעה עד אז במרתף הטבלה, אבל חמורה בהרבה מהתוצאה היתה הדרך. נצרת עילית פשוט לא נראתה במשחק הזה כמו קבוצה. לבד משער השיוויון הזמני של איתי שכטר הקבוצה כלל לא הגיעה להזדמנויות, ושלושת השערים שספגה, כולל אחד עצמי של קוקול, העידו על רכות גדולה מאוד בהגנה, שנראתה עד אז כמו סוד ההצלחה של איווניר. המאמן אמר אז את מה שנראה בדיעבד כמו סיכומה של העונה כולה: "אני מאוד מאוכזב ממה שקרה כאן היום, היינו חלשים מאוד, וכשאתה חלש אתה מקבל בדיוק את מה שמגיע לך.
היכולת החלשה המשיכה גם במשחקים הבאים, אבל נצחונות דחוקים על בני סכנין והפועל פ"ת שימרו איכשהו את האשליה שנצרת עילית היא קבוצת מרכז טבלה לכל דבר. כבר עם תחילת הסיבוב השני ניתן היה לראות שהצפוניים פשוט מאבדים את זה. בין המחזור ה-14 ל-29 הם השיגו נצחון אחד בלבד, בבית על הפועל כפ"ס, משער של גיאורגי חריסטוב שדחק מקרוב אחרי ערבוביה ברחבה.
המשחק שסימל אולי יותר מכל את הנפילה היה הפסד הבית שלה לאלופה במחזור ה-17. עד אותו מחזור לא ראה האיצטדיון בנצרת עילית אפילו הפסד ביתי אחד, אלא שבאותו יום קר של תחילת ינואר השחילו הירוקים שישיה לרשתו של אושרי לוי האומלל, מתוכם שלושה פנדלים. נצרת עילית שכחה להביא למשחק, שהתנהל בקור של קרוב לאפס מעלות, את התלבושות הארוכות שלה, וכך גם נראו השחקנים, קפואים. השחקנים של איוניר לא הגיעו אפילו להזדמנות ממשית אחת ליד שער האלופה, ונדמה שאם שחקני חיפה לא היו מגלים סימנים
אפשר לנסות ולנתח את הגורמים לנפילתה של נצרת עילית מהרבה כיוונים שונים, אבל בסוף תמיד נחזור לאותה נקודה - מוטי איווניר נכשל בבניית סגל הקבוצה. והראיה - הוא החליף כמעט את כל הזרים שלו בחלון ההעברות. גם הזרים שהביא במהלך העונה התגלו ככישלון, כשבלט בחולשתו ההונגרי זולטן פולופ, שזכה ללעג מהיציעים בכל פעם שנגע בכדור, ואף זכה לכינוי הכה מתבקש - "גולאש". גם האנשים המובילים את הקבוצה - היו"ר אבשלום נוריאל, המנכ"ל יניב כהן ואף איוניר עצמו, הודו כי בניית הסגל היתה לא נכונה ובה למעשה נעוץ גרעין הכשלון. נוריאל אמר אחרי משחק הירידה בשבת מול בני יהודה: "נכשלנו בבחירת הרבה מאוד שחקנים, וגם אלה שהובאו בינואר הגיעו כברירת מחדל ולא היינו מביאים אותם בשום סיטואציה אחרת".
אז בניית הסגל אולי היתה הבעיה העיקרית, אבל בוודאי שלא היחידה. לפעמים מגיע רגע שבו מאמן פשוט ממצה את עצמו בקבוצה. הוא יכול לעשות את הכל נכון, אבל שום דבר מזה לא משנה כי אין לו כבר השפעה על הקבוצה. נראה שזה בדיוק המצב אליו הגיע העונה מוטי איווניר. למרות ההערכה והפידבקים להם הוא זוכה מכל הכיוונים בקבוצה, נראה שהשנה הוא פשוט איבד את זה, ובשיחות פרטיות היו אף מספר גורמים בקבוצה שאמרו שגם עובדה זו תרמה לנפילה.
ולמרות הצניחה החופשית של נצרת עילית בחצי השני של העונה, התקווה לא אבדה לה עד למחזור האחרון, בעיקר הודות להתפרקותה המנטלית של בני סכנין. בדיעבד, הקבוצה היתה מבטיחה את השארותה בליגה אם רק היתה מחזיקה עוד 5 דקות במשחק הבית הלפני אחרון שלה, מול הפועל ת"א במחזור ה-31.
האדומים של קשטן הגיעו למשחק בהילוך שני, אלא שהאדומים של איוניר לא ניצלו זאת ובמקום לדרוס את הקבוצה האדישה שמולם, הם הסתפקו בהובלה מינימלית של 1:0. ואז, בדקה ה-85, בתסריט בלהות שכמו נכתב מראש, יצא אושרי לוי לכדור שפשוט שהגביה יוסי אבוקסיס, ובמקום לקלוט אותו פשוט הניח אותו על ראשו של אסי דומב, שלו נותר רק לנגוח לשער החשוף. אושרי לוי, שסופסל על ידי מוטי איוניר בששת המשחקים שקדמו למפגש עם מחזיקת הגביע לעתיד, זאת בשל סכסוך עם המאמן, הוא זה שגם היה אשם בגול המכריע ביותר שספגה העונה הפועל נצרת עילית, דווקא במשחק בו החליט איווניר לבלוע את הרוק ולהעמיד בשער את השוער, שלדעתו הוא יותר טוב מבחינה מקצועית. יש שיקראו לזה אירוניה, יש שיקראו לזה גורל, אבל לפחות על פי הסטטיסטיקה, הסכסוך בין המאמן לשוערו עלו בהרבה נקודות יקרות לקבוצה. בסיום המשחק שחקני הקבוצה נשכבו על הדשא, האחדים מהם אמרו: "היום ירדנו ליגה".
וגם היה רגע אחד של התעלות. דווקא אחרי שנדמה היה כי הקבוצה שבורה וגמורה, דווקא בטדי, במשחק הבית האחרון של לואיס פרננדס בבית"ר, הזכירה לנו נצרת עילית איך היא סיימה את העונה הקודמת במקום החמישי, כנגד כל הסיכויים. שחקניו של איוניר הפגינו קשיחות לאורך כל 90 הדקות והיו ראשונים לכל כדור. הם אמנם ניצחו רק 2:0 אבל אפילו לרגע אחד לא הועמד הנצחון בספק. שעריהם של זולטן פולופ המושמץ וגיאורגי חריסטוב בפנדל, החזירו את האמונה שהסיפור עדיין לא גמור.
הכל היה מוכן עכשיו למשחק האחרון, בבית מול בני יהודה. הכל, חוץ מהשחקנים של נצרת עילית. האדומים של איוניר עלו לסרט מלחמה אבל נראו יותר כמו פארודיה. הם אמנם תקפו לאורך כל המשחק, אבל את ההזדמנויות אליהן הגיעו אפשר לספור על אצבעות יד אחת. שום דבר לא התחבר במשחק הזה, הרגליים לא היו מאופסות והראש לא היה מונח במקום הנכון. נצרת פשוט לא נראתה כמו קבוצה שאמורה להיות בליגה הראשונה. בסיום נראו המחזות הרגילים, המלווים כל קבוצה יורדת. שחקנים שכובים על הדשא, פה ושם בכי קורע לב ביציעים. אלא שבנצרת עילית רוב האנשים נותרו די אדישים.
3,000 אוהדים באדום הצליחה הקבוצה לגייס לקרב המכריע בשבת, אלא שכמחצית מהם נכנסו בחינם והחצי השני שילם רק 10 שקלים לכרטיס. סביר להניח שאחרי ירידת הקבוצה יחזרו רובם לאהוד את מכבי חיפה. נצרת עלית אמנם שיחקה שתי עונות בליגת העל אבל לא הותירה איזשהו רושם מיוחד., להבדיל מסכנים למשל. לרוב חובבי הכדורגל בארץ היא תזכר בעיקר כ"קבוצה הזאת ששיחקה ביום שישי", מה עוד שרוב הצופים הנייטראלים העדיפו שכפ"ס ה'מתקמאבקת' תשאר על חשבונה. המנכ"ל יניב כהן אמר מיד לאחר שהוכרע מאבק הירידה: "כואב מאוד להגיד את זה אבל אי אפשר לשקר, אנחנו הקבוצה שהגיע לה העונה לרדת ליגה". לגבי השאלה "למי הגיע לרדת?" יש אם כן תשובה ברורה.
השאלה היחידה שעוד נותרה פתוחה היא האם המועדון יחזור אי פעם לליגת העל. אבשלום "אבוש" נוריאל הוא הכוח המניע של נצרת עילית, והגורם העיקרי לכך שהקבוצה האלמונית הזו הגיעה בכלל לליגה הראשונה. כרגע הוא שוקל את המשך דרכו בקבוצה. אם הוא יחליט לעזוב, 'אי פעם' עלול להפוך ל'אף פעם'.
נא להמתין לטעינת התגובות
