הנבחרות הגדולות בהיסטוריה: ברזיל 1970
עם כל הרצון להיות מקוריים, 11 הצהובים שדרסו את הטורניר במכסיקו הם כנראה הקבוצה הטובה ביותר שדרכה על כר דשא. כתבה ראשונה בסדרה
כל מילה מיותרת. ה-11 שלמעלה הם אלה שהרכיבו את הנבחרת המופלאה של ברזיל שזכתה בגביע העולמי ב-1970 במכסיקו, ככל הנראה הקבוצה הטובה ביותר שדרכה על מגרש כדורגל. יכולת אישית, משחק קבוצתי ואוסף של שחקנים גדולים שהרכיבו יחידה אחת תחת מריו זגאלו המעוטר, הפכו את הסלסאו של 70 לנבחרת הקלאסית של כל הזמנים. קונצנזוס.
אבל הסיפור הגדול של הנבחרת, עוד לפני הכדורגל, היה של מי שבנה אותה, ולא, לא מדובר במריו זגאלו. מעטים אולי שמעו את השם ז'ואו סלדנייה, אבל בברזיל הוא נחשב למי שהרכיב את הקבוצה, בעוד שמחליפו בתפקיד רק קטף את הפירות.
סלדנייה החל את דרכו כעיתונאי שנהג לבקר בחריפות את הנבחרת, וב-1957 עשה את המעבר מדפי העיתון לעמידה על הקווים כמאמן בוטאפוגו. שנה לפני המונדיאל במכסיקו הוא קיבל את הג'וב הנחשק של מאמן הנבחרת, אך הקדנציה שלו היתה מהקצרות בהיסטוריה.
תוך פרק זמן מינימלי הוא הספיק להסתכסך עם פלה, איים עם אקדח על מאמן פלאמנגו שהעז לבקר אותו, והגרוע מכל, העז לענות לנשיא המדינה, הגנרל הדיקטטור אמיליו גרסטזו מדיסי, שדרש ממנו לזמן לנבחרת את דריו, השחקן האהוב עליו.
"שהנשיא ידאג למנות את השרים, אני קובע בכל מה שנוגע לכדורגל", אמר סלדנייה, ופוטר.
בין ויכוח לסכסוך הוא הספיק להעלות את ברזיל למונדיאל בסטייל עם שישה נצחונות משישה משחקים במוקדמות, אבל הועף שלושה חודשים לפני הטורניר ואת מקומו בדפי ההיסטוריה תפס זגאלו, שזכה כשחקן במונדיאלים של שבדיה וצ'ילה. הרבה עבודה לא נשארה לו לעשות. בברזיל עדיין יש כאלה הטוענים שזגאלו קיבל נבחרת מן המוכן, ושלא הוא קבע את שיטת המשחק אלא השחקנים עצמם.
המזל של זגאלו תרם גם מחוץ למגרש, כשטוסטאו הפצוע התאושש בדיוק בזמן והצטרף לחבורת הלהטוטנים שהציתה את הדמיון של חובבי הכדורגל. הכישרון העצום שהיה טמון ברגליים של הברזילאים בא לידי ביטוי בעיקר אחרי הכנה מצוינת, שאותה אי אפשר שלא לזקוף לזכותו של זגאלו. "היינו מוכנים בצורה מושלמת", סיפר ריבלינו, מכוכבי הנבחרת. "למרות שנאלצנו לשחק בחום הלוהט, אני לא זוכר שהיינו צריכים לצאת ולשתות מים. אפילו לא היינו צריכים להסתכל לפני שאנחנו מוסרים כדי לדעת אם המסירה הלכה לכיוון הנכון".
הנבחרת של 70 שיחקה
האנגלים נראו באמת כמי שעברו לילה ללא שינה, ושער של ז'ארזיניו הספיק לניצחון. מה שעוד ייזכר מהמשחק היא בעיקר הצלה וירטואוזית של גורדון בנקס, שוער אנגליה, לאחר מבצע מושלם שהדגים את עוצמת הכשרון ברגליים של הברזילאים. קרלוס אלברטו שלח את ז'ארזיניו, שהניח כדור מושלם על הראש של פלה. מספר 10 התרומם מעל כל ההגנה ונגח בדיוק לפינה הנכונה, כולם כבר היו מוכנים לשער, אבל בנקס התעופף ונכנס לספרים.
ההצגה הטובה בתבל המשיכה גם בשלבי ההכרעה. צמד של טוסטאו סידר לברזיל 2:4 על פרו ברבע הגמר, גם אורוגוואי לא היוותה יריב ונכנעה 3:1 בחצי הגמר, ואז הגיעה הגראנד פינאלה, הגמר מול איטליה, שהיתה מותשת אחרי חצי גמר דרמטי מול גרמניה (3:4 בהארכה). שתי הנבחרות, שכבר זכו לפני כן פעמיים בתואר, קיבלו גם תמריץ בדמות שמירת הגביע לצמיתות למנצחת. הסקוודרה אזורה ניסו לתקוף והיו שווים לברזילאים ברוב שלבי המשחק, אבל ההגנה הופקרה, ואת זה לא עושים מול ברזיל.
פלה, שזכה לשמירה צמודה לכל אורך המשחק, השתחרר לרגע והספיק לכבוש את השער ה-100 של ברזיל במונדיאלים, רוברטו בונינסיינה איזן לפני המחצית לאיטלקים העקשנים, 1:1. האזורי היו יריב שקול, לפני שבליץ של שלושה שערים ב-20 דקות סגר את הסיפור. גרסון, ז'ארזיניו (שכבש בכל מהמשחקים) וקינוח אדיר של קרלוס אלברטו ממסירה 'על עיוור' של פלה עשו 1:4. מספר 10 נישא על כפיים במשחקו האחרון בגביע העולמי, וגביע ז'יל רימה נשאר בארון של ברזיל.
מילות הסיכום שייכות לטוסטאו, עוד כוכב אלמותי מאותה נבחרת: "היום, הרמה הטכנית ירדה בצורה משמעותית. יש שחקנים רבים שמבזבזים זמן בניסיון למצוא לאן למסור, ובכל זאת הם מצליחים למסור את הכדור למקום הלא נכון".
ולשאלה איך הנבחרת שלו היתה מתמודדת עם הכדורגל של היום, השיב טוסטאו: "אם תשים קבוצה מהיום מול הנבחרת של 1970, לא תהיה בכלל תחרות". ועם הדברים הללו אפשר רק להסכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
