פרס ישראל האלטרנטיבי בספורט: ניסים קיוויתי

אביעד פוהורילס על השדר המיתולוגי של רשות השידור וה-BBC, ששייך לעידן של שדרי ספורט שלא יהיו יותר. איש משכיל וצנוע, שבשלהי קריירה מפוארת נחתך בגרזני קצבים על-ידי מבקרי התקשורת ולא זכה לכבוד המגיע לו

אביעד פוהורילס | 2/5/2006 17:43

מבלי לפגוע בכבודם של חתני פרס ישראל, המוענק מדי שנה ביום העצמאות, בחרה מערכת NRG שורה של חתנים אלטרנטיביים, אישים שתרומתם הרבה לא מצאה את דרכה אל הכותרות. את "פרס ישראל האלטרנטיבי" בתחום הספורט אנחנו מעניקים לניסים קיוויתי.

המלך הבלתי מעורער של שידורי האתלטיקה

לפני 7 או 8 שנים נסעתי לקיסריה לפגוש את ניסים קיוויתי. עצרתי ליד הבית ונכנסתי דרך הגינה לאיזור מתחם המגורים. הייתי בהלם. הבן-אדם עמד עם מכנסיים קצרים לבנים, ערום בפלג גופו העליון ובידו מזמרה שקיצצה בקפדנות את שיחי הוורדים שהטריפו את הדעת בצבעם הארגמני. הו, קיוויתי הגדול.

הוא היה אז בן 69, סחוט ונעלב עד עמקי נשמתו מהיישורת האחרונה של קריירת השידור הנהדרת שלו, שהפכה לקראת הסוף למדמנת עלבונות והסתלבטויות על חשבונו. מבקרי הטלוויזיה ניקרו והגיעו עד לכבד שלו. לעגו לבלבול, לקולו הנשנק, לעובדה שמעסיקיו ברוממה זרקו אותו, המלך הבלתי מעורער של שידורי האתלטיקה, להיכשל בשדות של ימק"א או מכסיקו 86'.

במראה ההודי שלו

הוא תמיד הזכיר לי את מהטמה גנדי. איש שנלקח כאילו מהעידן הקולוניאליסטי הבריטי בניו דלהי של שנות ה-40', ערב העצמאות ההודית. מצנע לכת, עדין, דיבורו קטיפתי, חלוש, הססני. כשדיבר איתי ליכסן מבט ומיד השפילו. קיוויתי שייך לעידן שדרי האתלטיקה שכבר לא יחזרו יותר. ידען עצום, מבין ענק בענף מעצם היותו אתלט בעצמו (קפץ לרוחק כמעט 7 מ', ובגיל 70 רץ 60 מ' בפחות מ-8.5 שניות), ואת העיקר לא אמרנו - בניגוד לרוב השדרים היום - הוא ידע את מקומו ולא הפך עצמו לסיפור המרכזי. הוא השאיר את הבמה לוואלרי בורוזוב, דוויט סטונס, קרל לואיס, בן ג'ונסון והייזלי קרופורד מג'מֵייקה. ג'מֵייקה עם צירה מתחת ל-מ', ולא עם פתח כמו שכולנו אומרים היום.

סלימן או מלמיליאן?

היתה בו ארומה של איש העולם הגדול. מצד אחד יודע הכל, ומנגד צניעות ואיפוק שפסו מזמן מהעולם. הוא היה חגיגה לצופים. תמיד הגיע מוכן, מידתי, מלא ידע כרימון. לא סתם שלף נתונים משמימים כפי שנוהגים היום. שידור תחרות אתלטיקה הוא הקשה ביותר מכל תחרות ספורט אחרת. חייבים ריכוז עילאי של אלפיות שנייה כדי לקבוע בשידור חי מי חצה ראשון בחזהו את חוט המטרה בריצת 100 מ'. למיטב זכרוני, קיוויתי לא טעה מעולם בקביעת המנצח.

אבל מה לעשות שהוא נחתך בגרזני קצבים על-ידי מבקרי התקשורת, שראו אותו מבלבל בין סמי מלכה ליצחק ג'אנו, בין אורי סלימן לאורי מלמיליאן. גולת הכותרת שמחצה אותו לקיר היתה במונדיאל מכסיקו 86', כשלא הבחין כמעט חצי שעה בפסילת שער לטובת ברזיל במשחק מול ספרד. הוא המשיך לשדר כאילו ברזיל מובילה. למחרת חייו היו אחרים, קשים מנשוא. הוא הפך לטרף קל. נראה את המבקרים פושטים ככה היום את העור ליורם ארבל.

ארבל, השדר הכי גדול כאן (יותר טוב מנחמיה בן-אברהם, שהתקופה בה שידר והמיתוס הפכו אותו לגדול בהרבה ממה שהיה באמת), הודה פעם ששידר מחצית שלמה של משחק הוקי קרח נשים בין נורבגיה לאיטליה, ולא ידע שהנורבגיות הן האיטלקיות, והאיטלקיות הן הנורבגיות. למזלו זה היה הוקי ולא כדורגל, אבל תסמכו עליו שגורלו היה אחר מגורלו של קיוויתי. ליורם יש את הקסם. לקיוויתי היתה נשמה, ונשמות, סופן לשלם את המחיר.

"זה נפל עליי כרעם ביום בהיר"

ניסים קיוויתי עצמו, השוהה בביקור פרטי בגרמניה ויחזור רק בסוף השבוע הבא לישראל, הגיב בשמחה כששמע על הבחירה בו: "זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. אני מודה ל-NRG שבחרתם בי, זה מאוד מרגש".