משחק של כולם?
שמעתם על "יחידת הקומנדו הסכנינית שיצאה לבאר שבע, קו בר לב של הנגב"? ספר חדש, הבודק את מקומם של הערבים בכדורגל הישראלי, מסביר במה מדובר ומגלה: איזה קבוצה בליגת העל אהודה על הציבור הערבי, מה היחס לנבחרת ישראל ולהמנון וכמה צופים מגיעים למשחקים של הליגה האסלאמית?
בדיוק אז עלתה הפועל טייבה לליגה הלאומית (הליגה העליונה באותם ימים) ובעיתונים התחילו לדבר על מלחמת העולם במגרשים, בעיקר במשחקים מול בית"ר ירושלים. שורק, שגדל בחניתה שבגליל המערבי, נזכר בימים שבהם קבוצת הילדים שבה שיחק נפגשה בעצמה עם היריבות הערביות מהאזור. "היה במשחקים האלה איזה מתח באוויר", הוא מספר. "היתה לי תמיד הרגשה שהשחקנים הערבים בקבוצה ממול מנסים להוכיח לנו משהו, או להוכיח לעצמם משהו. הרגשתי שהם משחקים הרבה יותר חזק, הרבה יותר נמרץ. אז היה בזה משהו מפחיד. לא ידעתי הרבה על ההקשר הפוליטי ועל ההיסטוריה של האזור, אבל את ההבדל הזה הרגשתי".
כעת, בתור חוקר צעיר, הוא החליט לרדת קצת יותר לעומק המתיחות הזאת. "כשטייבה הגיעה לליגה הלאומית, ניסיתי בפעם הראשונה לחשוב מה זה אומר, מהי המשמעות של להיות קבוצה ערבית בליגה יהודית. לקחתי את הרשימה של כל הקבוצות בכל הליגות, ובתור התחלה פשוט ספרתי כמה קבוצות ערביות יש בישראל. מדובר היה ב-42 אחוז מהקבוצות בכדורגל הישראלי, כשהשיעור של הערבים באוכלוסיה הוא חצי מזה. אז הבנתי שיש פה מקום לשאול שאלות עמוקות, מה זה אומר, מהי המשמעות של הנתונים האלה ולמה זה קורה דווקא בכדורגל".
חמש שנים לפני שסכנין עלתה לליגת העל וזכתה בגביע, זיהה שורק את התפקיד המיוחד שממלא הכדורגל בעיר, ראיין את תושביה וליווה את הקבוצה במשך שתי עונות סוערות (2000-1998). בנוסף, הוא חקר מקרוב את הליגה האיסלאמית, הפועלת ביישובים הערבים במנותק מהכדורגל הישראלי, וערך סקרים ראשונים מסוגם בקרב אוהדי הכדורגל הערבים.
כעת, כשהיחסים בין יהודים לערבים הפכו לנושא קבוע במדורי הספורט, מפרסם שורק את המחקר שלו בספר חדש, "זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית". במפתיע, הממצא העיקרי שלו
"בהתחלה חשבתי שאני אחקור את הכדורגל ואמצא זירת קונפליקט בין ערבים ליהודים", הוא מספר. "כלומר, שהכדורגל יהיה מקום שבו לערבים יש הזדמנות להילחם ביהודים ולנצח אותם בלי להסתכן יותר מדי. הדימוי שהיה לי הוא הכיסוי התקשורתי של הפועל טייבה, שהיה ברוח הזאת. אבל ככל שהעמקתי לחקור, הגעתי למשחקים ודיברתי עם אנשים, למדתי שזה לא כל הסיפור ובטח לא הסיפור העיקרי. זה יותר סיפור של חיפוש מקום להשתלב בתוך הזירה הישראלית".
אתה רוצה לומר שאין פה עניין של גאווה לאומית ערבית?
"כמובן שיש, אבל מדובר יותר במשחק עדין בין הרצון להשתלב לבין רצון לטפח את הגאווה העצמית. מי שמנסה לקדם בעיקר את הגאווה הגברית-לאומית היא עיתונות הספורט הערבית, שמשקפת בזה חלק בהתפתחות העיתונות הערבית מאז שנות ה-80, שהחלה לנקוט יותר ויותר קו ערבי או ערבי-לאומי. אז אתה יכול לראות שמדורי הספורט מנסים לטפח סולידריות בין הקבוצות הערביות ומשתמשים בהרבה ביטויים מהסכסוך, כמו דימויים ממלחמת 73' בסגנון 'יחידת הקומנדו הסכנינית יוצאת לבאר שבע, קו בר לב של הנגב', או בזה שהם קוראים לערבים בקבוצות היהודיות 'השגרירים', כמו שהעיתונות העברית קוראת לשחקנים ישראלים באירופה. אבל באיצטדיון עצמו התמונה שונה, והאוהדים משתדלים בדרך כלל לשמר הגדרת מצב של השתלבות או לפחות קונפליקט שהוא לא לאומי".
במה זה מתבטא?
"למשל, הקריאות והשירים במשחקים. בתקופה שאני חקרתי, הם היו כמעט רק בעברית. יש לי הרגשה שמאז העלייה של סכנין, האוהדים משתמשים יותר בקריאות בערבית, אבל זה עדיין לא הרוב. אפילו 'אללהו אכבר' זו לא קריאה לאומית אלא קריאה רגילה של התלהבות בתרבות המוסלמית. זה חלק ממעגל שלם של מעשים שנועדו לצבוע את המשחק כעניין פנים-ישראלי. גם הדגל הפלסטיני בדרך כלל לא נכנס לאיצטדיון, בניגוד לקבוצות אחרות של מיעוטים, כמו למשל הבאסקים בספרד, שדווקא מדגישות את הסמלים הלאומיים שלהן".
אז למה שאוהד כדורגל ערבי יימנע דווקא מהגאווה הלאומית, אם האיצטדיון הוא כזה מקום נוח להפגין אותה?
"כי באיזשהו מקום יש להם רצון להשתלב, ובישראל יש מעט מאוד הזדמנויות להשתלב. הזירה הציבורית הישראלית נותנת דגש מאוד חזק על יהודיות. האפליה בארץ היא על בסיס אתני. זה דבר ידוע. אבל הנה, פתאום יש זירה שבה מעריכים אדם על בסיס הישגים, וזה לא דבר נפוץ בישראל. בנוסף, הכדורגל מקבל תשומת לב תקשורתית גבוהה, אז הם מנסים לקחת את זה כמה שיותר רחוק".
הממצאים של שורק מצאו ביטוי גם בשני הסקרים שהוא ערך, בעיר סכנין ובקרב מדגם מייצג של הגברים הערבים הצעירים בארץ. "גיליתי שיש קשר בין מעורבות לכדורגל להתנהגות פוליטית: אנשים שהולכים למגרשים נוטים יותר להצביע למפלגות ציוניות מאשר אנשים שלא הולכים למשחקי ליגה. גם כשאתה מנטרל את נושא הגיל, הדתיות, ההשכלה ודברים כאלה, הליכה למגרש המקומי מסייעת לנבא הצבעה למפלגות ציוניות. ההסבר שלי הוא שמעורבות בכדורגל מעמעמת את התחושה של הערבים בישראל כאילו כל הדברים חסומות עבורם".
שורק ערך את הסקרים לפני העלייה לליגת העל והזכייה של סכנין בגביע, ובין השאר בדק את מידת האהדה בציבור הערבי לקבוצות הכדורגל היהודית. מחצית מאלה שאהדו קבוצה יהודית (כ-35 אחוז מתוך 70) בחרו באותו מועדון - מכבי חיפה. הפועל חיפה מקבלת 13 אחוז, הפועל תל אביב - עשרה אחוזים, מכבי תל אביב - 4.5 אחוז, ושני אחוזים את בית"ר.
"רואים את זה לא רק בסקר", הוא אומר. "ביישובים הערביים בגליל רואים סטיקרים של מכבי חיפה על כל כך הרבה מכוניות, אפילו בסכנין תראה סטיקרים של מכבי חיפה - ככה שאין ספק שהיא קבוצה עם מעמד מיוחד אצל הערבים".
למה דווקא חיפה?
"חיפה היתה העיר הראשונה שבה שחקנים ערבים השתלבו בקבוצות הגדולות, מכבי והפועל, ויש לזה המשכיות גם היום. המקפצה הגדולה היתה ההצטרפות של זאהי ארמלי משפרעם, שעוררה התלהבות אדירה בקרב האוהדים הערבים בגליל ובמשולש. זה משתלב גם עם איזושהי תפישה של האוהדים מחיפה וגם של הערבים מהסביבה את חיפה כאיזושהי מובלעת של סובלנות, כעיר שבה היחסים בין יהודים לערבים נוחים יחסית למקומות אחרים בארץ".
אחד הפרקים המעניינים בספרו של שורק מוקדש להיסטוריה של הכדורגל הערבי בישראל, שפעל תחת התאחדות עצמאית לפני הקמת המדינה, וחרב לחלוטין ב-48'. "כמעט לא נשאר דבר מהכדורגל הפלסטיני אחרי המלחמה", הוא מסביר. "לא מעט קבוצות נעלמו, המגרשים הוחרמו, והאיצטדיון המרכזי הפלסטיני, איצטדיון באסה, הפך להיות מגרש הבית של הפועל תל אביב ויותר מאוחר נהרס ובמקומו נבנה בלומפילד. היתה פה תרבות ספורט ערבית מפותחת בערים הגדולות, שחרבה".
מתי התחילה ההתאוששות?
"בשנות ה-50 וה-60, אבל ההתפתחות מחדש הזאת מתרחשת בהכוונה ובפיקוח ממשלתי צמוד. מצאתי עדויות לזה שבראשית שנות ה-60 גורמים שונים במשרד ראש הממשלה העדיפו לעודד אצל הערבים ענפי ספורט שנחשבו לפחות אלימים וכוחניים מכדורגל, היאבקות או איגרוף. היה חשש שהכדורגל יותר מדמה מלחמה מאשר כדורעף למשל, ופחדו שהוא יהפוך לבמה לטיפוח מחאה לאומית או מחאה פוליטית בקרב הערבים. אבל אי אפשר היה להתחרות בפופולריות של המשחק, ולכן החליטו ללכת עם הכדורגל, אבל לפקח עליו ולהכניס אותו למסגרות הקיימות - הפועל, מכבי, ויש אפילו כמה קבוצות של בית"ר.
"בפרסומים הרשמיים של ההסתדרות מאותם ימים דיברו על אחוות עמים ועל הכדורגל כמכשיר לשיפור היחסים בין היהודים לערבים ודרך של הערבים להיות חלק מהמדינה, אבל כל זה קרה כשקבוצת הדגל של הפלסטינים בישראל, בני נצרת, היתה צריכה, כמו כל קבוצה ערבית אחרת, אישור מהמושל הצבאי בכל פעם שהיא רצתה לצאת למשחק חוץ. האבסרד הזה, של להלל את האחווה היהודית-ערבית בספורט בזמן שאתה מתייחס לאנשים האלה כנתינים ולא כאזרחים, קיים גם היום, אם כי בצורה עמומה יותר".
היום קיימת אלטרנטיבה לכדורגל המאורגן על ידי המדינה, בדמות הליגה האיסלאמית, לה מוקדש פרק נוסף בספר של שורק. ראשיתה של הליגה בטורניר במשולש שנערך בין מספר קבוצות עצמאיות ב-1986, ועם השנים היא התפתחה לכמה עשרות קבוצות שמשחקות בשתי ליגות עצמאיות, צפונית ודרומית. "מארגני הליגה רואים את עצמם כמציעים אלטרנטיבה מוסרית לכדורגל הישראלי הממוסד", מסביר שורק, "למרות שהם גם מתגאים ביכולת שלהם. הם טוענים שהם שווים פחות או יותר רמה של ליגה א'".
במה האלטרנטיבה המוסרית הזאת מתבטאת בשטח?
"קודם כל בלבוש, שלא מראה יותר מדי עור חשוף - המכנסיים מגיעים עד אחרי הברך. יש גם פיקוח הדוק יותר על קללות וניסיון לשמור על שפה יותר נקייה, שכמעט תמיד מצליח. במשחקים שנכחתי היתה פחות אלימות מילולית מאשר במגרשים בליגות הישראליות. יש הרבה יותר ריסון עצמי, וההתלהבות נעצרת ב'אללהו אכבר'. חלק מהעניין הוא גם ההתנגדות למסחור. השחקנים לא מקבלים שכר, והכניסה למשחק היא בחינם. הפעילות בהתנדבות ומתקיימת בזכות תרומות ולפעמים עם קצת עזרה מהרשות המקומית.
"זה לא מסיבי, אבל גם לא מפעל אזוטרי. למשחק גמר מגיעים כמה מאות. בעניין הזה הם עדיין לא מהווים אלטרנטיבה אטרקטיבית לליגה הישראלית, אבל הם מציבים מודל מעניין. עוד דוגמה למימד המוסרי היא שטבלת ההגינות שם משפיעה גם על הטבלה הכללית. שחקנים ערבים כבר מכירים את הליגה, ולפעמים מקצוענים לא בכושר מגיעים לשחק שם, כמו בקבוצת מילואים כזו".
חלק גדול מהדיון על מקומם של הערבים בתרבות הישראלית עוסק בסמלי המדינה, שכולם יהודיים, ולכן מקשים על הערבים להזדהות עימם. שורק גילה שדווקא נבחרת ישראל - שמשחקת תחת דגל המדינה ולאחר השמעת ההימנון - זוכה לאהדה לא מבוטלת ברחוב הערבי, לפחות ביחס לסמלי מדינה אחרים.
לפי הסקר שהוא ערך, 49 אחוז מהגברים הערבים תומכים בנבחרת ישראל כאשר היא מתמודדת מול נבחרת אירופאית ובלי שאף כדורגלן ערבי ישחק בשורותיה (לעומת 27 אחוז שתומכים בנבחרת האחרות, ו-24 אחוז שלא תומכים באף אחת מהן). כשמשחק ערבי בסגל, התמיכה בנבחרת מזנקת ל-69 אחוז (לעומת 17 בנבחרת היריבה ו-14 באף נבחרת).
יחסית לניכור שחשים הערבים ממוסדות המדינה, המספרים הללו כל כך גבוהים, ששורק חש מיד צורך לסייג אותם: "פה יכול להיות שהמספרים התנפחו לי מעט, כי בגלל שהכדורגל כל כך חשוב לציבור הערבי בישראל, אנשים מתייחסים לשאלה הזאת כאל מבחן הנאמנות האולטימטיבי למדינה, יותר אפילו מהיחס לדגל".
כלומר, אנשים אמרו לך שהם אוהדים את הנבחרת כדי להראות שהם אזרחים נאמנים?
"משהו כזה. יכול להיות שזה תרם לעלייה של המספרים, אבל אני עדיין חושב שיש נטייה לתמיכה גבוהה בהרבה ממה שהיינו מצפים לגבי סמל ציוני. זה מחזיר אותנו לאותו סדק שנפתח באפשרויות של הערבים להשתלב. אם עיתונאי רציני ובעל תודעה לאומית מפותחת כמו וליד איוב, עורך מדור הספורט ב'פצל אלמקאל', אומר שהוא עושה הבחנה ברורה בין מדינת ישראל כמדינה יהודית שמדירה אותו ומדירה את האזרחים הערבים, לבין נבחרת ישראל, שהיא משותפת לאזרחים היהודים והערבים, ששייכת לכולם ושהוא רוצה בהצלחתה, במיוחד שמשחקים בה ערבים, אז אפשר לומר שמדובר כאן באמת בזירה מיוחדת שהדינמיקה הפוליטית שלה שונה מרוב הזירות בישראל.
"אפילו בעיתונות הספורט הערבית בישראל, שמייצגת את הקו הלאומי יותר, הנבחרת שלהם היא נבחרת ישראל. נבחרת פלסטין זו נבחרת שהם מסמפטים, שהם תומכים בה, אבל זו לא הנבחרת שלהם. יכול להיות שזה נובע מכך שנבחרת פלסטין לא משחקת במסגרות היוקרתיות שנבחרת ישראל מופיעה בהן, אבל בכל זאת, ברור לגמרי שההתייחסות היא שונה. אין בעיה של לגיטימציה לשחקנים הערבים להופיע בנבחרת ישראל. להפך, אם לא מכלילים אותם בהרכב, יש אלמנט של מחאה".
אם כבר מדברים על הנבחרת, בדקת את היחס להשמעת ההימנון?
"כן. כאמור, הערבים מנסים להפוך את משחקי הכדורגל למשהו מנותק מהסכסוך היהודי-פלסטיני. לכן, כשהסמלים הציוניים חודרים למגרש, זהו מצב מביך עבורם והם נאלצים לפתח כל מיני אסטרטגיות להתמודדות מולו. אז יש אסטרטגיה של התעלמות. אם אתה מדבר עם אנשים שמתעלמים מההימנון, הם יגידו לך, 'אני פשוט לא מכיר את המילים', וזה חוסך להם התמודדות. יש אסטרטגיה של אוהד אחד שסיפר לי שהוא שר, אבל עם מילים אחרות: כשמגיעים ל'ארץ ציון וירושלים', הוא שר 'ארץ השלום וירושלים'.
"האוהדים של סכנין הם המנוסים ביותר בעניין הזה ויש להם את הטקטיקות הכי מעודנות. בגמר נגד הפועל חיפה, ביציע האוהדים מסכנין עמדו כמה דקות לפני ההימנון ופשוט המשיכו לעמוד במהלכו. ככה הם לא הצטרכו לקום לכבוד ההימנון, אבל גם לא יצרו שום מתח עם האוהדים היהודים".
ההצלחה של ערבים בכדורגל מועילה להם גם מחוץ למשחק?
"לא בהכרח. סכנין, למשל, מצליחים לזכות באהדה ממסדית לקבוצה עצמה, אבל בזה זה נגמר בדרך כלל. עד כמה זה יעזור להם להרחיב את תכנית המתאר של סכנין, משל - אני מסופק מאוד. לפעמים הצלחה של ערבים או של קבוצה ערבית אפילו נוחה מדי לתקשורת ולפוליטיקאים הישראלים, שמשתמשים בה כדי להמעיט בחשיבות האפליה נגד הערבים. לממסד ולתקשורת העברית ניתנת הזדמנות נוחה לצייר את עצמנו כחברה פתוחה, ליברלית, שמעניקה שוויון - והכדורגל הוא כביכול ההוכחה, כשבאותו זמן ברור לכולם שכל זה אפשרי כי מדובר רק בכדורגל.
אנחנו לא מוצאים אותה נכונות לפתיחות, לשילוב ולחלוקה הוגנת של המשאבים בתחומים אחרים - לא בתקציבים, לא במשרות ממשלתיות ולא בזכויות לסמלים קולקטיביים אחרים, כמו ברמת סמלי המדינה. אם פוליטיקאית כמו לימור לבנת אומרת שהניצחון של סכנין בגביע המדינה הוא תעודת כבוד לחברה הישראלית, ואם עיתונאי כמו אורי דן אומר בטלוויזיה שהוא גאה ב'דמוקרטיה היהודית', אם להשתמש בביטוי שלו, על זה שסכנין זכתה בגביע, אז יש סיבות טובות להיות מודאג".
כתבה זו מתפרסמת בגיליון אפריל של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
