שלום, הייבורי
86 יום, שלוש שעות ו-20 ומשהו דקות לפני שייסגר לתמיד, צפה שאול אדר במשחק ליגה באיצטדיון שהפך לאיבר בגופה של ארסנל ולחלק מההיסטוריה של הכדורגל האנגלי
חלק משערי הכניסה נצבעו בבורדו - הצבע של ארסנל בעונתה הראשונה בצפון לונדון אחרי המעבר מוולוויץ' שבדרום מזרח העיר. חנויות הקבוצה מוצפות מוצרים בצבע החד עונתי, וגם הקבוצה זנחה לעונה אחת את האדום-לבן המסורתי (שהחליף את הכל אדום רק ב-1933). בפינות היציעים נתלו שלטים עם ראשי התיבות AFC, השייכים ללוגו ההיסטורי של הקבוצה, ועל גבי היציע הצפוני נמתחו שתי כרזות, האחת מציינת 93 שנה של הישגים והשנייה חוגגת את האליפויות האחרונות שהושגו במגרשי חוץ של היריבות המרות ביותר: וויט הארט ליין 1971, אנפילד 1989, אולד טראפורד 2002 ושוב, וויט הארט ליין 2004.
על הדשא הוזמנו שני שחקני עבר, פול דייויס וצ'רלי ג'ורג', הילד המקומי מאיזלינגנטון, לעלות על הדשא ולקבל מתנות לציון השנה ההיסטורית, ובין היציע המערבי והקלוק אנד (היציע הדרומי) המלבניים ניתן לראות את העתיד מטיל צל גדול בדמות העיקול המודרני המתנשא של האיצטדיון החדש באשברטון גרוב.
בניגוד לאנפילד, שם האיצטדיון עצמו אינו מרשים ללא ההקשר של ההיסטוריה והישגי ליברפול, הייבורי הוא איצטדיון מרתק מבחינה ארכיטקטונית. היציע המערבי נבנה בתחילת שנות ה-30 וכל פרט בו, מהיציעים, המסדרונות ועד הרהיטים, תוכנן על ידי האדריכל קלוד ווטרלו פריאר בסגנון ארט דקו. התבליטים המקשטים את היציע המערבי עם התותח המפורסם, היציע בין שתי הקומות והאותיות האדומות על הרקע הלבן, הפכו לחלק מהמורשת של ארסנל, בדומה לקבוצה שבנה הרברט צ'פמן באותן שנים.
היציע המזרחי, בעל החזית המרשימה ומסדרונות השיש, זכה למעמד של אתר שימור לאומי וסימל
ב-1951 התכבדה הפועל תל אביב בחניכת הזרקורים של הייבורי במשחק ידידות, ו-40 שנה מאוחר יותר נבנו יציעים חדשים במקום יציעי העמידה בהתאם לתקנות שאחרי אסון הילסבורו. עם כל השינויים והחידושים, כמה מהם מאוסים, דוגמת תאים פרטיים, הייבורי נותר בעל זהות ברורה, אחידה ואלגנטית.
אין צורך להיות אוהד ארסנל כדי לחוש את ההיסטוריה המתקרבת ולהתרגש מציון העבר. הבעיה המרכזית היא ההווה. למשחק מול בולטון עלתה ארסנל עם הרכב צעיר, חלקו אלמוני, לפחות כרגע, ואחרי דקה כמעט ספגה שני שערים. בדקה ה-12 הבקיע קווין נולאן, קפטן בולטון, שער מצוין, וכמה דקות מאוחר יותר פצע עבדול פיי הבולטוני את חוזה אנטוניו ראייס בצורה קשה לאחר עבירה ברוטלית אופיינית לקבוצה של סם אלרדייס, והמשחק הפך לפרוע.
מחצית שלמה ניסתה ארסנל להיאבק פיזית בבולטון והתוצאה היתה מביכה - מעט מאוד כדורגל היה במחצית הזו. היה בכך משהו סמלי, בולטון של היום היא גירסה מכוערת ואלימה של ארסנל של פעם, של מלכודות נבדל, של 1:0 ומשחק פיזי משמים, זו שארסן ונגר הותיר מאחור.
ארסנל של היום לא יודעת ולא מסוגלת להתמודד מול קבוצות דוגמת ארסנל הישנה. במחצית השנייה ניסתה ארסנל לנצח בכדורגל, דניס ברגקאמפ נכנס לקראת הסיום, ההתקפות הפכו למסוכנות הרבה יותר ורק הצלות מרשימות של שוער בולטון, יוסי יאסקולינן, מנעו מארסנל לעלות ליתרון. בדקה השלישית לתוספת הזמן ניצל ג'ילברטו טעות של טל בן חיים והבקיע את שער השוויון, שהיווה פיצוי למשחק לחימה מרשים של ארסנל.
זו היתה מחצית מלהיבה והשלט האלקטרוני הראה 86 יום, שעתיים ועשר דקות, אבל שעון החול הפרטי שלי הראה 0:00:00:00, המשחק האחרון שלי, כנראה, בהייבורי, הגיע לסיומו. המשחק הראשון היה בקלוק אנד הישן מול ווסט האם ב-1987 (1:0 לארסנל – מחיר: בערך 4 פאונד), אחריו היו כמה משחקים דלים נוספים ואז המשחק מול דרבי קאונטי ב-1999, בו ראיתי את תיירי הנרי מבקיע שני שערים שלמעשה החלו את הקריירה שלו בקבוצה אחרי פתיחה איטית (וגם אבי נמני היה שם על הדשא).
אחר כך היו כמה תבוסות כואבות ביציע האוהדים האורחים ואחת לא כואבת בכלל, 6:2 של ארסנל מול לסטר בחג המולד 2000/01. באיצטדיון הזה הייתי עד לתצוגות הכדורגל הגדולות ביותר של הקבוצה הטובה ביותר שראיתי אי פעם (מלבד אייאקס אמסטרדם של 1995) בין 2002 ו-2005. לפני שלוש שנים ראיתי את דניס ברגקאמפ מבקיע שער במשחק גביע סתמי מול אוקספורד יונייטד, אחרי 19 שנה בהן אני עוקב אחריו, מאז ראיתי אותו נכנס כמחליף במשחק ליגה מול וולנדאם באיצטדיון דה מיר הישן באמסטרדם בסתיו 1987 (2:1 לאייאקס).
עבור אוהדי ארסנל, המשחק האחרון של ברגקאמפ והמשחק האחרון בהייבורי צפויים להיות מרגשים במיוחד. רוב אוהדי הכדורגל עוברים בשמחה לאיצטדיון חדש, אבל המקרה של הייבורי שונה. בעוד שבדרך כלל המעבר מסמל גם קידמה ותנאים נוחים בהרבה לצד אובדן, זמני לפחות, של אווירה, במקרה הזה הסיבה למעבר היא הגדלת ההכנסות בלבד.
הייבורי היה איצטדיון מיושן במובן הנפלא של המילה, וגם כמה קורות שהגבילו את הראייה לא הפריעו יותר מדי. ביציעים תמצאו כאלה שבילו עשרות שנים בצפייה במשחקי הקבוצה, שלפרק זמן בעשור הנוכחי היתה, כפי שהם שרים: "הקבוצה הגדולה ביותר שהעולם ראה אי פעם". עבורם הייבורי הוא מקום שבו התרחשו חלק נכבד מהחוויות המרכזיות בחייהם, לצד שגרה דו שבועית.
מדובר בקהל היהיר ביותר בבריטניה, אבל לפחות היתה לו סיבה מוצדקת. הם יודעים מהי תרומתו של דניס ברגקאמפ בהפיכת ארסנל מקבוצה יעילה לחוויית כדורגל של ממש, אם כי השערים הגדולים בקריירה שלו הובקעו דווקא בלסטר, ניוקאסל ומרסיי.
כדורגל אינו מופע בידור, וצפויות הרבה מאוד דמעות במאי השנה בצפון לונדון, שעות שידור רבות עם ניק הורנבי, צ'רלי ג'ורג', ליאם בריידי, טוני אדמס וכוכבים אחרים מההיסטוריה המפוארת של הייבורי. במידלסבורו נותר פסל מתכת קטן בצורת כדורגל במקום שבו עמד האיצטדיון המקומי הישן, בנקודה שבה הבקיעה צפון קוריאה את שער הניצחון מול איטליה באליפות העולם ב-1966. בהייבורי יוסבו היציעים המערבי והמזרחי לדירות מגורים יקרות שכבר נמכרו, והדשא יישאר דשא, אבל כדורגלנים מקצוענים כבר לא ישחקו עליו.
הכתבה מתפרסמת בגיליון מרץ של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
