אנרג'ייזר
הפועל תל אביב נבנתה העונה על שחקני רכש נוצצים: ואליד באדיר, ברוך דגו ואליניב ברדה. אבל בגיל 35 ואחרי פציעה קשה, יוסי אבוקסיס הוא עדיין השחקן הכי חשוב באדום. ראיון
ולא, קשרה הוותיק של הפועל תל אביב (35) לא הופתע מתוצאותיו של סקר שפורסם לאחרונה, בו זכה בתואר המפוקפק של השחקן השנוא ביותר. "אתה צוחק, אה. תדע לך שהתגובה שאני הכי הרבה מקבל ברחוב היא 'וואללה, אתה ממש שונה מחוץ למגרש. מה, זה באמת אתה?'. אני אומר לכולם שאני מעדיף שזה ככה ולא הפוך - שבמגרש אהיה רע ובחוץ בחור טוב. חוץ מזה, אני בטוח שבסקר הזה אוהדי הפועל לא השתתפו, וכל עוד אוהדי הקבוצות היריבות מקללים אותי, אין לי בעיה. ביום שיפסיקו לקלל אותי, אולי אצטרך לפרוש".
מי שעוקב מקרוב אחרי משחקיה של הפועל תל אביב העונה שם לב בוודאי לכך שאבוקסיס הוא המנוע של הקבוצה. עם כל הכבוד לדגו, ורמוט ובאדיר, הפועל בנויה על אבוקסיס. כשהוא לא שם, הקבוצה נראית אבודה. ולחשוב שרק לפני שנתיים, אחרי תקופה רעה באשדוד, כולם חשבו שהוא אוטוטו נפרד מהמגרשים.
מה זה אומר, שהפועל תל אביב בנויה עליך, בגילך?
"לא יודע מה זה אומר. אנשים שרוצים לפרגן יגידו, 'כל הכבוד לו, בגיל הזה הוא תותח, מתאמן חזק'. הלא-מפרגנים יגידו, 'אה, איך יכול להיות שקבוצה תהיה בנויה על שחקן בן 35?'".
ואיך אתה רואה את זה?
"אני אגיד לך משהו על עצמי. לפני שנתיים חזרתי מאשדוד להפועל. מוטי אורנשטיין החזיר אותי ואנשים אמרו לו, 'מה הבאת אותו, הוא לא ישחק, הוא בן 32'. את העונה הזו אני מקדיש לו, כי הוא האמין בי ואמר שאשחק גם את העונה השלישית בחוזה. בתחילת השנה חזרתי מפציעה קשה מאוד. הרי כבר אמרו לי, 'תפרוש, לא תצליח לחזור'. הבנתי את כולם, אבל זה הציק לי, אף אחד לא אוהב שאומרים לו לפרוש. ביני לבין עצמי נשבעתי לענות להם רק במקום אחד - על המגרש. זה מלווה אותי כל הזמן, אבל השנה הזו במיוחד".
חיכית לרגע הזה.
"יש בזה משהו. המחשבה של כל אלה שצעקו לי לפרוש היתה מאוד הגיונית. אתה יודע מה, בשלב מסוים גם אני חשבתי ככה. לא ציפיתי שבגיל 35, אחרי פציעה כזו, אחזור להוביל את הקבוצה. בתחילת העונה, במשחקי גביע הטוטו, הפועל רצה די טוב. ואז אני יוצא מבלומפילד, ואנשים עם ההערות שלהם, 'תפרוש, מסתדרים בלעדיך'. ואני שתקתי. פשוט המשכתי לעבוד קשה.
"שחקן שחוזר מפציעה, במיוחד בגיל שלי,
לפי הכושר שלך העונה, לא תהיה לך בעיה לסחוב עוד עונה.
"אני רוצה להמשיך לשחק, ומרגיש שאני יכול. אבל לא רק אני מחליט. אם זה תלוי בי, ברור שאני ממשיך. על פי היכולת במגרש, אני יכול. אני רוצה להילחם, לעשות עוד שנה טובה".
אבוקסיס בהפועל מגיל שמונה. הוא היה שם בתקופות האפורות של בית ברנר, בתקופה של תאומים, וככל הנראה יהיה גם בעונה הבאה. למרות העליות והירידות ביכולת של הקבוצה (ואפילו סכסוך שלו עם ההנהלה בקיץ שבו עזב לאשדוד), יש לו רק דברים טובים לומר על העידן הנוכחי בהפועל. "עכשיו הפועל תל אביב היא מועדון סופר-מקצועי. אין דבר שחסר. מתקן אימונים הכי טוב בארץ, מגרש הכי טוב בארץ. אין דבר ששחקן רוצה והוא לא מקבל מבחינת תנאים: כסף בזמן, דאגה לזרים, לצעירים. הכל. הפועל בקטע הזה חבל על הזמן. אין מה להשוות את זה לתקופה של בית ברנר.
"אני עוד זוכר את העונה שהפועל ירדה ליגה. הייתי בנוער ומדי פעם עליתי לבוגרים. הייתי בשוק, איך פתאום, תוך כדי אימון, השחקנים החליטו שהם עושים שביתה או שהם לא באים למשחק. פעם, במשחק נגד צפרירים, באנו כל קבוצת הנוער ביום שישי, היה מגרש מוצף ונתנו משחק גדול. הבוגרים בזמנו כל הזמן דיברו רק על הכסף ועל החובות. היה 'שכונה' מבחינת ניהול".
פרשת לבייב לא פגעה בכם? כל הדיבורים על מועדון-על בוולפסון?
"דיברנו על זה בעבר פעם אחת, אבל החלטנו להיות מרוכזים בעונה הזו כדי שנגיע לאופ"א ולא ניתן לכל מה שמסביב להפריע. בסך הכל, הכל דופק כמו שצריך, שום דבר לא מפריע. זה לא שפתאום לא מקבלים כסף ושחקנים יכולים להגיד שאי אפשר להתרכז במשחק. אני חושב שאנחנו צריכים להתרכז במאבק על המקום השני, אחרת עוד נגמור את העונה בלי כלום".
חתיכת הבדל מהעונה שעברה, שבה נלחמתם נגד הירידה.
"לא מזמן דיברתי על זה עם שמעון גרשון. אמרנו לעצמנו, 'יה אללה, אלוהים, איפה היינו בעונה שעברה, במלחמות האלו, במתחים אלה'. זה לא דומה בכלל למתח של צמרת, אופ"א. אתה לא יכול לישון בלילה. אתה הולך למשחק בידיעה שהפסד מוריד אותך ליגה, ואתה לא יודע מה לעשות. מגיע לשייע כל הכבוד, הוא בא במצב קשה והצליח להשאיר את הקבוצה בליגה. אסור לנו לחזור לשם, זה מקום שאלוהים ישמור, לא דומה לכלום".
אבוקסיס מדבר כמו אדום מבטן ומלידה. הוא אמנם החל את הקריירה בהפועל תל אביב, אבל את כל התארים שלו לקח דווקא בבית"ר ירושלים, ועם הפועל הוא עדיין מחכה לתואר ראשון.
תגיד, זה לא נראה לך מוזר?
"לא ממש. אולי עם בית"ר זכיתי בתארים, אבל עם הפועל עשיתי את העונה הכי יפה שלי. את העונה שלנו באירופה אי אפשר למדוד בתארים. היא הביאה להפועל אלפי אוהדים נוספים. עד אז להפועל היה ממוצע לא גדול של קהל בבלומפילד. היום אתה בא לבלומפילד ומרגיש עוצמה. חוץ מזה, נולדתי בהפועל, זה לא שבאתי אליה מבית"ר בגיל 30".
בכל זאת, אתה לא יכול להתעלם מהעובדה ששם עלית על המפה ובהפועל לא זכית בכלום.
"נראה שיש בי משהו שעוזר לי להתחבר לקהל בכל מקום שאני מגיע אליו. אפילו בבני יהודה, שם שיחקתי עונה אחת, הצלחתי להתחבר לאנשים. מה שהיה בבית"ר היה טוב, אבל מה לעשות שאני אדום, עם תארים או בלי תארים".
יכולת גם להגיע לאירופה. אתה לא מצטער?
"זה לא שלא ניסיתי. מה שמנע ממני הן השנתיים-שלוש שבזבזתי בהפועל, אחרי שעלינו ליגה. לא שיחקתי, השאילו אותי לצפרירים, וזה היה בגיל קריטי, 23-22. אחר כך עברתי גם לבני יהודה. הייתי באולימפית ושיחקתי, אבל בהפועל זה לא כל כך הסתדר. בעונה הגדולה שלנו באירופה הרבה קבוצות התעניינו בי, אבל קצת התאכזבו לשמוע שאני בן 30. אבל אני שמח על מה שעשיתי. דווקא בעונה באירופה הראיתי שאני יכול להתמודד עם השחקנים הכי אתלטיים ומהירים שיש, ועוד עם קבוצה נחותה. והכל בזכות חוכמת משחק".
אז על אחת כמה וכמה אתה אולי צריך להצטער.
"אחרי העונה הזו אולי כן הרגשתי פספוס, כי הוכחתי שאפשר להתמודד עם השחקנים ברמות הכי גבוהות באירופה, אבל בגדול אני שלם עם כל מה שעשיתי בחיים".
אתה חייב הרבה לדרור קשטן, ולא רק על אותה עונה.
"אני הולך איתו דרך ארוכה ומאוד נהנה לשחק אצלו. הוא מעריך שאני נותן הכל לקבוצה ומשחק למען הקבוצה. חשוב שיהיה בקבוצה שחקן שמעביר על המגרש הוראות של המאמן ומדבר עם השחקנים, ואני שמח שאני עוזר לקבוצה ולדרור".
תסתדר עם אברהם גרנט?
"אני לא יודע למה כל הזמן אנשים מדברים על זה. יש סיבה שלא נסתדר? אברם מאמן מצוין, הוא הוכיח את זה גם בליגה וגם בנבחרת, ואין לנו שום בעיה אחד עם השני. תפסיקו לחפש כותרות במקומות שאין".
בחוזה מובטח לך תפקיד מקצועי אחרי הפרישה. גם לשלום תקווה הבטיחו.
"כדורגל זה דבר דינמי. אני רואה את העתיד שלי בכדורגל, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה. בכל מקרה, כבר אמרתי לך שהמטרה שלי היא להמשיך לשחק".
את מי היית רוצה לראות בהפועל?
"לא יודע, אין מישהו מסוים. אני יודע שהקהל מאוד אוהב את טועמה, אבל קשה עם הלוזונים".
הזכרת את הקהל. משה סיני היה הסמל הכי גדול של הפועל תל אביב, והקהל לא רוצה אותו במועדון. בכלל, הקהל הפך היום להיות גורם משמעותי בליגה שלנו.
"זה ידוע שלקהל של הפועל יש איזה סיפור עם סיני מהתקופה ההיא, אבל אני לא בטוח שהחלטות התקבלו בגלל האהבה או השנאה שלהם למישהו".
והדומיננטיות של האוהדים בארץ, טוב או רע לכדורגל?
"לא צריכה להיות להם השפעה יותר מדי גדולה. ברור שקהל זה האוויר שלנו ואי אפשר בלעדיו. שום שחקן לא שווה לירה בלי קהל, אבל זה התחיל במכבי תל אביב, שההנהלה שם נכנעה לקהל, וזה אולי גרם לקהלים אחרים להתעורר. האוהדים צריכים לעזור לשחקנים, אבל לא יותר מזה. בטח לא להחליט על מאמן או שחקנים".
במבט לאחור, מה היה רגע השפל בקריירה שלך?
"כשהייתי בן 22 והפועל שחררו אותי לחולון ולבני יהודה. אתה כבר רואה את עצמך ממש במיץ של הזבל. בגיל 19 סימנו אותי כמנהיג הבא של הפועל ואחר כך זה לא התממש. אתה משחק בימי שישי, 400 אוהדים, ואתה רואה בטלוויזיה למחרת משחקי צמרת ואומר, 'הייתי צריך להיות שם'. זה אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי".
ורגע שיא?
"היו הרבה רגעים. כל אליפות עם בית"ר למשל. אבל הרגע הכי מרגש מבחינתי היתה העונה באירופה. צ'לסי, מוסקבה, מילאן. באנו נגד צ'לסי, אמרו לנו שנקבל בראש, והם הגיעו מולנו עם שחקנים שעד היום מככבים שם כמו גודיונסן, טרי, למפארד, גאלאס - שחקנים שגם היום הם הכי טובים בעולם, ואנחנו נותנים להם בראש. זה הרי משהו לא נתפש.
"הרגע שנחרט אצלי יותר מכל היה אחרי השער הראשון של שמעון גרשון נגדם בבלומפילד. הרחיקו להם שחקן, נשארו חמש דקות, ואז קיבלנו פנדל ושמעון שם אותו. אחרי הגול היה לי איתו ריב. הוא הרי רץ לחגוג וכולם קפצו עליו, ופתאום אני בא, תופס את הכדור ביד ומרים אחד אחד. שמעון אומר לי, 'מה אתה עושה?' אמרתי לו, 'בוא נשחק, ניתן עוד אחד'. הוא אמר לי, 'מה, אתה דפוק? מה קרה לך. בוא נשמור על הגול'. אמרתי לו, שום דבר, בוא נשים את השני, כדי שיהיה סיכוי בגומלין'. ממש היה לנו ריב, אבל בסוף הגיע גם שני והיתר היסטוריה. גם מושיק תאומים תמיד אומר לי שזה הרגע שבו הוא הכי זוכר אותי, כשאני מרים את כולם אחד אחרי השני".
מי היה השחקן שהיה לך הכי קשה לשחק מולו.
"באימונים זה היה סרגיי טרטיאק. שחקן מאוד חכם, שמאוד קשה לעבור אותו, מבין את המשחק. בליגה היו כמה. שיחקתי הרבה שנים, צריך לזכור את כולם. בנאדו שחקן חזק, אורי אוזן שחקן שקשה מולו".
ומי השחקן הכי טוב ששיחקת איתו?
"היו כמה. אוחנה, גאבור הלמאי, טרטיאק, שאלוי, שאנדור. בכלל, ההונגרים שחקנים חכמים, כיף לשחק איתם. אוחנה, בלי מהירות יוצאת דופן, ידע תמיד לעשות דברים גדולים. עם הלמאי היתה לי הבנה עיוורת. מובן שבנבחרת היו חיים ואייל".
אם כבר אנחנו בסיכומים, אולי תסביר פעם אחת ולתמיד את הפילוסופיה שלך מול השופטים. כל הזזות הכדור הטיפשיות האלו של שני ס"מ. אתה בא עם זה מהבית?
"אין לי הסבר לזה. אני בחיים לא בא למגרש ומברר מי השופט. רק במגרש אני רואה מי השופט. אני לא מסתכל בעיתון או באינטרנט. בסך הכל בשנים האחרונות יצא לי שם של אחד שמכסח, אבל אני יכול לעבור איתך על משחקים ותראה שאני לא משחק לעולם על הרגל. אני קשר, וקשר צריך לשחק חזק. זו סטיגמה. אולי פעם, בבית"ר, היו לי כמה כניסות חזקות, אז זוכרים לי את זה. אני חושב שיותר מכל אני מתעסק בכדורגל מאשר בדברים האלה, אבל אנשים נדבקים במשהו ומתעסקים בשטויות כמו זה שאני מזיז את הכדור או לא. תאמין לי שאני אפילו לא שם לב שאני עושה את זה תוך כדי משחק".
אתה מוביל קמפיין להעברת המשחקים לאמצע השבוע. זה יכול לעבוד?
"באתי מבית מסורתי, אני שומר שבת, לא מדליק אש בשבת, מניח תפילין מדי פעם, מקדש. כן, אני מאמין. למה לא לשחק במוצ"ש או ביום ראשון? הרי גם ככה אנחנו משחקים כמעט את כל המחזורים במוצ"ש. אולי עם המשחקים של הנוער והילדים יש בעיה, אבל בוגרים? מה הבעיה, הטוטו? אז הטוטו יהיה ביום ראשון. זה דבר מאוד פשוט לעשות אותו. משחק אחד בשישי בצהריים, או במוצ"ש בשבע בערב או בתשע בערב. הכי כיף. אתה יודע מה, זה אפילו יעלה את הרמה. תראה משחק באור יום ומשחק בלילה. הקצב יהיה פי שניים, ולא משנה בכלל מי משחק, המשחק ייראה אחרת".
בעוד ארבע-חמש שנים תהיה על הקווים בבלומפילד או בבית הכנסת בשכונה?
"אני מאוד מקווה שבאמצע השבוע על הקווים ובשבת בבית הכנסת. אבל עזוב אותך לחשוב כל כך רחוק, תן לעבור את העונה הזו בשלום ואחר כך נתחיל לחשוב על העתיד".
הכתבה מתפרסמת בגיליון מרץ של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
