פרויקט הליגה הטובה בעולם. מקום 4: איטליה
האיצטדיונים, המשחקים, האוהדים, התחרותיות, מדד הגזענות והבוסים: שם המשחק בוחר את הליגה הטובה בעולם
האיצטדיונים של איטליה הם פלא אסתטי, חגיגה לעיניים. כמה מהם הוקמו עוד בשנות ה–30, בזמן שאחרים נחנכו לקראת המונדיאל של 1990. לרוע המזל, על מזבח הסגנון, שחשוב כל כך לאיטלקים, הוקרבו מדי פעם כמה אלמנטים פרקטיים. האיצטדיון של גנואה, למשל, הוא פלא ארכיטקטוני ברמתו של מיכאלאנג'לו, מבנה מרהיב השוכן בין בתי דירות ומצליח להפיק את המירב מהמקום הזעום שהוקצה לו על מדרונות הגבעה שעליה יושבת העיר.
ובכל זאת, עם כל תשומת הלב שניתנה למראה הסטאדיו לואיג'י פרארי, כמה סנטימטרים נוספים לרגליים ביציעים שמאחורי השער היו חוסכים מה"טיפוסי" המקומיים את התופעות האופייניות לישיבות ממושכות בטיסות שכר.
בזמן שהרגליים של אוהדי גנואה סובלות, בטורינו מוציאים את העיניים, ולא בחיפוש אחרי פנדל נוסף לטובת יובה בדיוק ברגע שבו היא זקוקה לו. בסטאדיו דלה אלפי — עוד ניצחון אסתטי וכישלון
מצד שני, יש מעט מאוד מדינות בעולם שיכולות להתהדר במתקן שתוכנן על ידי הגאון רנצו פיאנו, שאיצטדיון סן ניקולה המרהיב שלו בבארי היה היהלום של המונדיאל ב–1990. למה בארי צריכה איצטדיון ל–60 אלף צופים זו שאלה אחרת, אבל אף אחד לא יכול להתכחש ליופי של המגרש הזה. והכי חשוב: אם הסריה איי באמת רוצה לטעון שהיא הליגה הטובה בעולם, האס המנצח עבורה הוא הסן סירו במילנו, שאין איצטדיון אירופאי שישווה לו.
כמו חללית שאבדה בעיר, הסן סירו הוא צירוף של פאר גרנדיוזי ואינטימיות שאי אפשר למצוא אפילו בבירנבאו, בקמפ נואו או באולד טראפורד. ובניגוד למקרים אחרים באיטליה, הפעם גם רמת המשחק על הדשא תואמת את התפאורה מסביב.
ציון: 8
אחת החולשות הידועות של סריה א' היא המשחקים הצפויים מראש ותוצאות התיקו המשעממות. נכון, בכל ליגה יש תופעות כאלו, אבל כמה שלא תחפשו, במפגש בין טרוויזו לקליארי באמת אין שום דבר שימריץ את הדם.
את האצבע המאשימה צריך להפנות, לפחות באופן חלקי, להנהלת הליגה ולהתאחדות, שבעקבות המשבר בליגה לפני שנתיים החליטו על הרחבתה ל–20 קבוצות. כשהם מדגימים שוב את יכולתם להפוך דרמה מקומית לקטסטרופה, במקום לפתור את הסוגיה שעמדה על הפרק, בחרו מנהלי הענף בפתרון הקל והגרוע. נותר רק לחכות ולראות בגביע העולמי הקרוב איזו השפעה תהיה למחזורי אמצע השבוע הנוספים על ביצועי הסקוואדרה אזורי.
ציון: 7
למרות שהאוהדים האיטלקים הם מקור הצרה הכי גדולה של הליגה הזאת (ע"ע אלימות וגזענות), יש במגרשים באיטליה אווירה, במיוחד במשחקי דרבי, שיכולה להתחרות עם כל תחרות ספורט בעולם.
האולטראס עובדים במשך שבועות על התצוגות שיעשו את הרושם המרהיב ביותר במשחקים הגדולים, וביציע ה"פייזולה" בפיורנטינה אפילו ארגנו פעם תמונת צללים פנורמית של קו הרקיע המפורסם של העיר. עד לעונה הזאת, שבה אוהד אסקולי ירה זיקוק ישירות לפניו של אוהד סמפדוריה, רקטות, אבוקות, רימוני עשן וזיקוקים קיבלו את פני השחקנים באופן קבוע. למרבה הצער, חוסר היכולת של האוהדים להשתמש בפירוטכניקה רק למטרות שלום הביאו את המנהג הזה לסיומו.
ציון: 9
הסריה איי מורכבת למעשה משלוש ליגות נפרדות, שהתחרות בהן יכולה להיות עזה למדי. למרות הבהוב מזדמן על הרדאר בצמרת, מחוץ לטורינו ומילנו אין באמת מועדון שמסוגל להתמודד על האליפות לאורך זמן, והעונה הנוכחית אינה יוצאת דופן. העשירים הפכו לעשירים יותר והם נחושים להמשיך להרחיב את הפער, הפעם בעזרת ההשתלטות על זכויות שידור אינדיבידואליות, שינתקו סופית את מילאן, אינטר ויובה משאר החבורה.
האיום הזה כל כך מוחשי עד שהוא גרם לבעלים של פיורנטינה, דייגו דלה וואלה, לשכוח את השיעור שלמד בשנה שעברה - לא לעצבן את הילדים הגדולים - וכעת הוא שוב מאיים לארגן שביתה כללית. צריך להדגיש שהפתעות מזדמנות בכל זאת מתרחשות, אבל רק לעתים רחוקות יש להן השפעה על התמונה הכללית.
בשל העובדה שלשלוש הראשונות מובטח מקום בליגת האלופות כמעט בכל שנה, המאבק החשוב ביותר בליגה הוא על הכרטיס הרביעי, ומי שלוקח בו חלק הוא דרג הביניים של רומא, סמפדוריה, ליבורנו, אודינזה ודומותיהן. מתחתן הופכת הסריה איי לביצה של קבוצות שנלחמות נגד הירידה, לעתים באמצעים שהופכים את המשחק למכוער באמת.
ציון: 9
במדינה שבה ראש הממשלה הוא אוהד כדורגל קנאי, היית מצפה שהאינטרסים של המשחק יזכו ליחס הולם. המצב בפועל רחוק מאוד מזה: את הכדורגל האיטלקי מנהלת קבוצה של טיפוסים חלשים, שלא מסוגלים להתמודד עם הבעיות המבניות של הליגה, ועם מחלות כמו אלימות האוהדים (בין השאר, בגלל יחסיהם הקרובים לארגוני האולטראס).
לכל זה אפשר להוסיף את העובדה שסגן נשיא מילאן, אדריאנו גאליאני, הוא גם נשיא הליגה וחבר קרוב של פראנקו קרארו, נשיא ההתאחדות, מה שהופך את חדר ההנהלה של הקאלסיו להרבה יותר מדי חמים ונוח. היחסים בין יובנטוס למילאן, למשל, כל כך טובים, עד שמילאן לא היססה להשאיל את שוער המשנה המצוין שלה, כריסטיאן אביאטי ליריבתה בצמרת כשזו נקלעה למצוקה.
ציון: 5
אין ספק שבנושא אלימות האוהדים, מדורגת הליגה האיטלקית אחרונה, הרבה מתחת לפרמייר ליג האנגלית, שממנה יכולים ראשי הסריה איי ללמוד הרבה. גילויים של אלימות וגזענות הם היום חלק בולט ובלתי נפרד מהמשחק באיטליה, לא מעט בשל התנהגותם הפחדנית של בעלי הקבוצות וראשי הליגה, שמעדיפים לא להרגיז את האולטראס. גרועים מכל הם אוהדי לאציו, שהאנטישמיות והגזענות שלהם הפכו לכתם על החברה האיטלקית כולה, זו שבמשך שנים ארוכות ראתה את עצמה כסובלנית ומכניסת אורחים.
השלטונות עשו מעט מאוד, אם בכלל, כדי להילחם בהתפרצות "המחלה האנגלית" באיטליה. בממשלה דיברו רבות על הנושא אך עשו מעט מאוד, והמחוקקים באו והלכו מבלי שישאירו אחריהם שום הישג בנושא. עבור מדינה שבה הכדורגל באמת זורם בדם, האיטלקים מפגינים מעט מאוד הבנה בנושא, או שהם נעדרים כל רצון פוליטי לפעול לשינוי המצב.
מדהים לראות כיצד בכניסה לכל מגרש נערך חיפוש יסודי בכל תיק או שקית אחרי בקבוקי שתייה מסוכנים שהפקק עדיין עליהם, כשניתן לקנות אותם פריטים בדיוק בתוך המגרש. מעניין עוד יותר העובדה שההכנסה החופשית של זיקוקים ואבוקות על ידי האולטראס הופסקה לחלוטין אחרי התקרית באסקולי, מה שמלמד שכשיש רצון פוליטי, יש גם יכולת.
אך לעתים, כשהשלטונות כבר עושים משהו, התוצאה גרועה יותר מהבעיה המקורית. לפי החוק האנטי–חוליגני האחרון למשל, כל הכרטיסים למשחקים צריכים להימכר מראש, כשעל הכרטיס מודפס שם האוהד, אותו יש לאמת מול תעודה מזהה בשער הכניסה לאיצטדיון. מי שלא יכול לעשות כן עלול להיעצר ולספוג קנס כבד. אם הרוכש המקורי של הכרטיס לא יכול להגיע למגרש, עליו להודיע על כך למועדון בפקס, לא יאוחר מ–48 שעות משריקת הפתיחה.
התוצאה המיידית של החוק הזה - שתוכנן מן הסתם על ידי מישהו שלא מבין דבר בכדורגל - ניכרה היטב באולימפיקו בזמן משחק דרבי בין רומא ללאציו, כשביציע הפופולרי ביותר נותרו מושבים ריקים לאורך שורות שלמות.
ציון: 3
ציון סופי: 6.8 (מקום רביעי)
.
הכתבה מתפרסמת בגיליון פברואר של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
