פלירט עם המוות
הוא עובד כרופא מנתח בבית-חולים, אבל הדבר שהוא הכי נהנה לעשות זה ספורט אתגרי, נועז ומסוכן ככל האפשר. אחרי שקוראים את ספרו החדש, "מסביב לעולם באקסטרים יום", כבר לא חייבים להשכיב אותו על ספת הפסיכיאטר
זו השאלה ששואלים אותי הכי הרבה.
"למה אתה עושה את זה?"
"אתה לא מפחד? מה אם יקרה לך משהו?"
"האם זה שווה את זה?"
קשה מאוד לענות על השאלות האלה. לא בטוח שאפשר... שתי שניות בתוך "צינור" של נחשול אדיר באוקיאנוס ההודי, שתי שניות של נפילה חופשית באמצע הלילה מגג בניין בניו יורק, שתי שניות של קפיצת סנובורד מטורפת בקנדה, שתי שניות ששוות לחודש, לשנה. שתי שניות שנצרבות בדיסק הקשיח ונשארות שם לתמיד. שתי שניות כל כך טובות שזה פשוט לא הגיוני, אולי אפילו לא חוקי. שתי שניות שבהן אתה ממצה את מה שנולדת לעשות...
אסור לטעות, אני שם למרות הפחד ולא בגללו.
(עומר מי-דן, מסביב לעולם באקסטרים יום, הוצאת כנרת).
עומר מי-דן הוא בחור שמעורר בך חשק עז להשכיב אותו על ספת הפסיכיאטר. האיש הזה פשוט מפלרטט עם המוות, בשורה של פעילויות ספורט אתגרי מזן האקסטרים. עשרות פעמים סיכן את חייו בכל מיני דרכים משונות ויצירתיות. יותר מפעם אחת נפצע. יותר מפעם אחת איבד חברים, שנהרגו מול עיניו. זה לא גרם לו להפסיק להסתכן.
בקפיצה ממצוק במקסיקו הוא התרסק על צדו השמאלי של מפל מים. "מעוצמת המפגש עם הקיר נחבט גופי בסלע, נזרק אחורה ושוב נחבט כך שהחופה פשוט נסגרה ואיבדה את כל האוויר בתוכה. דם החל לזרום על פני, שותת לתוך העיניים וחוסם את ראייתי. כל כלי דם קטן בראש
זאת היתה הפציעה הרצינית הראשונה שלו, ולמרות שהופתע כשהתרחשה, ידע במעמקי לבי שהיא תגיע במוקדם או במאוחר. "הייתי מספיק זמן בתחום על מנת לדעת שאי-אפשר לברוח מהסטטיסטיקה", הוא מסביר.
ועם זאת, הוא מודה, שלפעמים קשה לו לפני המשימה הבאה. "זה לא שאני לא רוצה לקפוץ. אני הכי רוצה לקפוץ בעולם. אבל לפעמים, בסיטואציות מסויימות, זה פשוט קשה להביא את עצמי לשם. זה קורה כאשר התמונות מהפציעה הקודמת מבזיקות בראש, כשמשמעות הסכנה ואופציית המוות, או גרוע מזה – הנכות, מצליחות לרגע למצוא פרצה בחומת הבטון שהנחתי לפניהן".
בקפיצה אחרת ריסק את הקרסול, ובילה חודשיים שלמים בתוך תא לחץ, נושם מאה אחוז חמצן. מנהל המחלקה האורטופדית שטיפל בו ניסה לשחזר את הקרסול והשתיל בו ברגים. הסיכוי שיחזור לבצע פעילות ספורט על הרגל הזאת שאף לאפס. אחרי שהורידו את הגבס הגיעו חודשים ארוכים וכואבים של שיקום. חצי שנה לאחר מכן כבר חזר מי-דן לרוץ, מפתיע את עצמו ואת הספרות הרפואית.
איך קורה שאדם לכאורה נורמטיבי כמו מי-דן, העובד למחייתו כרופא מנתח בבית-חולים, הנשוי לאישה מקסימה, אב לבת תינוקת בוחר לסכן כך את חייו?
האמת, לפני שהכרתי אותו, הייתי בטוח שהוא מסובב על כל הראש.
אחרי שהכרתי אותו, שיניתי את דעתי מן הקצה אל הקצה. עומר מי-דן הוא בחור מקסים. אני שמח שהוא חבר שלי. רק בזכותו צנחתי צניחה חופשית מגובה שלושה קילומטרים, וזאת היתה אחת החוויות הכי משמעותיות בחיי. בחמישים השניות הראשונות פשוט צללתי למטה כמו אבן, במהירות מטורפת. הרוח שרקה באוזניי ולא הצלחתי לנשום. זאת היתה חוויה של פחד טהור. רק כשנפתח המצנח, הואטה מהירות הנפילה, ואני פקחתי את עיניי, והייתי מאושר כפי שלא הייתי מימיי. ניצחתי את הפחד.
בימים אלה יוצא לחנויות ספרו של מי-דן, "מסביב לעולם באקסטרים יום". הספר מתאר בצורה מרתקת את עשרות מבצעי האקסטרים שעשה, מבצעים שאדם מן היישוב יתפתה לכנותם "מטורפים".
הספר גם מאפשר הצצה אל האיש שגלישת גלים מסוכנת באוקיאנוס גורמת לו "חיוך טיפשי של אורגזמה ארוכה עם טעם של עוד ועוד. למרות שאני מרגיש את הביצים רועדות בכל פעם שאני חותר אל מול גל-הר שכזה, העוצמה והמהירות הנצברות במהלך הגלישה במורד הגל מקנות הרגשה אלוהית שקשה להסביר. הרגשה ממכרת".
עומר מי-דן פשוט מכור לריגוש שבסכנה. במובן הזה, הוא נרקומן.
כמו דון ז'ואן, הנאלץ לכבוש כל פעם אשה חדשה, כך תר מי-דן ללא הרף אחרי אתגרים חדשים, רצוי בתוליים, כאלה שאיש בעולם לא עשה לפניו. "בעולם הספורט האתגרי ירידה ראשונה לאורכו של נהר משולה לכיבוש פסגה לא מוכרת", הוא מסביר. "הראשוניות, הידיעה שאיש לא עשה זאת לפניך, גורמת לריגוש גדול ולאתגר מסקרן".
שנים רבות, הוא מעיד על עצמו, חלם על שילוב של סוגים שונים של פעילויות אקסטרים. הוא התנסה בקפיצת בנג'י שהופכת לצניחה חופשית, צניחה חופשית שממשיכה כצלילה במעמקי הים, רכיבת אופניים מתוך מטוס אל האוויר החופשי או טיפוס על פסגה מושלמת על מנת לגלוש ממנה במהירות מטה.
בעיניו, הפרויקט האולטימטיבי הוא טיפוס אנכי המסתיים בקפיצת "בייס". זהו ענף ספורט אתגרי שהחל לתפוס תאוצה בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר כמה צנחנים חסכו את זמן הירידה מגשרים וצוקים בכמה שניות של נפילה חופשית שהסתיימו בפרישת מצנח לזמן קצר לפני המפגש עם הקרקע.
בניגוד לצניחה חופשית, שבה קופץ הצנחן מגובה ארבעה קילומטרים, כשעל גבו שני מצנחים, אין לקופץ "בייס" את המותרות האלו. הקפיצות מתבצעות בדרך כלל מגבהים נמוכים מאוד, לעתים פחות ממאה מטרים, כאשר תהליך פתיחת המצנח מסתיים לא פעם רק מטרים ספורים לפני הנגיעה.
אדם שזכה לשרוד קפיצה מארבעת המקומות המרכיבים את שם הספורט באנגלית – בניינים, אנטנות, גשרים ואדמה (צוקים) - רשאי לקבל "מספר בייס". המספר של מי-דן הוא 565. עד היום ניתנו בכל העולם קצת פחות מאלף מספרים שכאלו. ההומור השחור גורס שכמות המצטרפים החדשים עולה רק במעט על כמות העוזבים את הספורט בדרכם למקום שכולו טוב.
מהו סוד קסמו של ה"בייס"? מבחינתו של מי-דן, זה לא "סתם" טיפוס רגלי לשפתו של צוק או אנטנה גבוהה אלא טיפוס קרח אתגרי ומפרך, שמסתיים בקפיצה מתוכננת היטב. "קפיצה שבה אחלוף במשך כמה שניות קסומות של נפילה חופשית על פני דרך שבכיבושה השקעתי זמן רב ואנרגיה עצומה... חיבור מיטבי של גוף ונפש, התמודדות פיזית מתישה עם סיומת מנטלית חדה, החותמת חלום נוסף בסדרה".
בעיבורו של יער-עד בצפון מקסיקו, קפץ מי-דן אל המערה האנכית העמוקה ביותר בעולם, שעומקה 512 מטרים. קוטר הפתח, כשלושים מטר.
כך הוא מתאר את הקפיצה ללועו של הר הגעש הפעיל: "הרגשתי את סף הריגוש המטפס בעוצמה לעבר מוחי, ואז עם סיום הספירה לאחור, הרפיה אדירה. קפצתי... מבטי מקובע על הקיר מולי, שהולך ומתרחק עם כל שנייה שאני מעמיק בנפילה. הציפורים, הנטיפים, אני מרגיש את הכול סביבי. מעין מודעות לשניות המשמעותיות ביותר עלי אדמות. אני מרגיש שאני נופל כבר יובלות. זמן אדיר וארוך...
"באוויר שלט ריח חזק של גופרית. האפר הוולקני עליו התקדמתי דמה לדיונת חול שחורה וענקית. רוחות חזקות נשבו בגבי וקירבו אלי את העשן ואבני הלבה שפרצו מהאדמה הרותחת. מאות מטרים מתחתי שכנו ג'ונגלים טרופיים ואגמים וולקניים. צעקות הקופים שנשמעו מכל עבר בדרכי אל ההר נשמעו שוב כמו הד. לא הייתי בטוח אם זה פרי דמיוני או קולות אמת. החוויה היתה סוריאליסטית מדי, מוזרה מדי. נפלאה... כמה נפילות אל תוך מה שהיה פעם לבה מבעבעת שיוו לי מראה של מה שנהגנו לכנות 'כושי סמבו'. האפר השחור חדר לכל פינה בגוף. אוזן ימין נסתמה לגמרי".
בסוף הנפילה, הוא צורח מאושר ומתקשה לתאר "עד כמה מדהימה היתה הקפיצה. עד כמה נפלאה הטיסה עם החופה בתוך המערה, בסמוך לקירות. כמה מרגשת הנחיתה במקום הסוריאליסטי הזה, שלא דומה לשום מקום אחר בעולם. המערה הכי עמוקה על פני כדור הארץ".
האהבה לטבע היא הקו המקשר בין פעולות האקסטרים המגוונות של מי-דן. "תמיד ראיתי בטבע מוטיב מרכזי בחיי. הרצון לספוג את עוצמתו ולהתמודד עם אתגריו, להיסחף עם רגעיו המופלאים... עוצמה בלתי נתפשת של טבע. צוקים אדירים הנישאים אל תוך העננים, מפלי מים שוצפים ושטפונות ענק, גלי ים נישאים בידי סערה רחוקה וסופות חול המסיעות דיונות שלמות ממקום למקום...
"רוב סוגי הספורט שבהם אני עוסק מחוברים בטבורם לטבע. גלישה בגלים או במדרונות מושלגים, חתירה בנהר גועש או רכיבה על אופני הרים במדרון מסולע, טיפוס על מפל קרח או קיר סלע זקוף, ריצת שטח, צלילה בעיבורן של מערות בעומק האדמה או קפיצת 'בייס' מפסגתו של צוק הנושק למי הפיורד. בכולם שולט הטבע, הספורט הוא שחקן משנה, אמצעי, דרך נבחרת לאפשר ליופי ולעוצמה לחלחל לתוך הגוף האנושי, כשהוא מלווה בעוצמות רגש עילאיות".
מי-דן מייצג את כמיהתו הקמאית של האדם לפרוש כנפיים ולעוף, כמו דדאלוס ואיקארוס מהמיתולוגיה היוונית. במהלך המאה העשרים, הוא כותב בספרו, נהרגו במהלך עבודתם 72 צנחנים מבין 75 שעבדו על פיתוח מעשי של כנף אנושית. "תשעים ושישה אחוזי מוות הם הרי לא סיפור הצלחה גדול", הוא מודה.
ועם זאת, במקום אחר, הוא מסביר: "למדתי שאני פשוט אוהב לסבול; להעמיד את גופי ונפשי במבחן אינסופי ומתמשך של מצבים קשים, ולהתגבר עליהם; להרגיש שאין דבר שארצה ולא אוכל לעשות".
לקראת סוף המאה הצליח פטריק דה גידרון לפתח דגם טוב מספיק של חליפת-צניחה שיוכל לשנות את עולם הצניחה ויאפשר לאדם להרגיש הכי קרוב שניתן לציפור. במהלך אחת מהקפיצות, נהרג.
"עברו כמה חודשים עד שיצאנו מההלם", כותב מי-דן על מותו של החבר. "כאבנו את מותו של אל הצניחה, אבל הבטחנו לעצמנו להשתמש באב-הטיפוס שיצר ולנסות לקדמו ככל שנוכל. בניגוד לאלף הפעמים הקודמות ששמעתי את הקלישאה, ידעתי שהפעם באמת מותו לא היה לשווא".
בסרט "רצח בעיניים" מסדרת ג'יימס בונד, כבר קפצו עם מצנח ממגדל אייפל, אבל אז הקפיצה היתה מראש המגדל כלפי חוץ. מי-דן החליט שזה אתגר קטן מדי: הוא החליט לקפוץ לחלקו הפנימי של המגדל. היה ברור לו שהפרויקט עומד להיות הנאה צרופה ולספק לו טפטוף אדרנלין מתמשך לפחות שבוע.
חלק מהעניין היה להתגנב למגדל מבלי לעורר את חשדם של אנשי הביטחון. "בירור שערכנו העלה שלא נעבור על שום חוק בקפיצה. הרי אף פוליטיקאי בר-דעת לא יחוקק חוק שנוגע רק לעשרה אידיוטים ברחבי העולם".
אחד מחבריו ניסה להזהיר אותו: "ברור לכם שאם התכנון לא יתאים במאה אחוז למציאות, לביצוע, התוצאה היא מוות מיידי או פציעה קשה בלתי נמנעת".
מי-דן ענה לו: "ברור".
המטרה אכן היתה מסובכת להפליא: נקודת הקפיצה היתה 102 מטר מעל פני הקרקע. פתיחת המצנח תוכננה להתבצע 57 מטר מעל הקרקע, והמצנח היה אמור להיפתח בגובה עשרים מטר מעל פני הקרקע. ואת כל זה צריך היה לעשות כך שגופו לא יתרסק בקונסטרוקציית הברזל של המגדל, וגם לא יפגע חלילה באחד מעוברי-האורח התמימים על הקרקע.
"הרגשתי איך כל העולם נעצר ובהילוך איטי ראיתי את מסת הברזל המקיפה אותי מכל כיוון עוברת על פניי. באותו רגע חוויתי מודעות נדירה למצב גופי, למיקומי, להוויתי", כותב מי-דן. "הרגשתי את האדרנלין מציף את כל גופי, פעימות הלב הולכות ומתגברות, הרגשה שבגללה אני כל כך אוהב את החיים האלו".
עומר מי-דן, מסביב לעולם באקסטרים יום, הוצאת כנרת
נא להמתין לטעינת התגובות
