המדריך לאוליגרך
ברכותינו, קנית קבוצת כדורגל ישראלית! לרשותך עומד תקציב בלתי מוגבל, אך מולך ניצבים התקשורת, האוהדים ומגבלות השוק המקומי הדל. מה עושים?
מיד לאחר פרסום הספקולציה הראשונה במדור הספורט על "התעניינות בקבוצת צמרת מישראל", תקבל כל שבע דקות טלפון עם הזמנה לראיון בלעדי. תודה על האמת, לא חשבת שיש כאן כל כך הרבה עיתונאים. בפניך שתי אופציות: א. להיפגש עם כולם, החל מכתב עיתון בית הספר המקיף בחדרה ועד לצוות מ"7 ימים" (להלן: תרחיש ארקדי). ב. להקיף את עצמך בחומת מסתוריות, מגובה בשמונה שומרי ראש גברתנים ושבעה מקורבים שתקנים (אופציית לבייב). מה עדיף?
איגור מוז'ילוב, כתב כלכלי בכיר ב"מוסקבה ניוז", טוען שאצל אמא רוסיה, צורת ההתנהלות של גאידמק לא היתה מביאה אותו רחוק: "בשורה התחתונה, מי ששמר על פרופיל נמוך יצא נשכר. כמעט כל הבעלים שחגגו עם רעש ופרסום נפגעו קשות מהתקשורת, וחלקם אף עזב את הכדורגל. כמעט כל בעלי הקבוצות ברוסיה לא מעורבים רגשית בכדורגל, ועשו זאת רק בשביל חשיפה והשפעה. אני מבין שזה המצב גם בישראל. התקשורת ברוסיה שיתפה איתם פעולה בתחילת הדרך, אבל בהמשך היא חיפשה אותם אנשים ברגעים ובמקומות הכי רגישים וממש נכנסה להם לווריד. מי ששומר על שקט, שורד לאורך זמן רב יותר".
פרופ'
גם העיתונאי יובל היימן, ששימש כדובר בית"ר ירושלים בתקופת גד זאבי, חושב שהתקשורת היא לא פקטור של ממש: "שתי הדרכים יכולות להיות טובות, אבל בסופו של דבר הבעלים ייבחנו במבחן התוצאה, ושם הם תלויים בעיקר באנשים שהם יבחרו כדי לנהל את המערכת. במידה שהקבוצה תיכשל מקצועית, כלום לא יהיה חשוב, הקהל לא ייתן שקט. אם מועדון שנוא כמו הפועל תל אביב ייקח אליפות עם לבייב, ארקדי עשוי לראות דברים שהוא לא כל כך ציפה להם".
השורה התחתונה: תהיה שקט, תעשה רעש - זה לא משנה. את הפרסום תקבל. אם תביא אליפות, כולם יאהבו אותך.
נחתת בארץ, ביקרת באיצטדיון והצטלמת עם צעיף המועדון בין האולטראס, רגע לפני שחטפת מרפק בבטן מטיפוס לא מזוהה. כעת, לעבודה. כלומר, להחתמת האיש שיעבוד בשבילך. הפעם אין מקום לטעויות: מאמן נכון יקנה לך שנים של שלווה בווילה בקיסריה, בעוד שליהוק בעייתי יכול להפיל את העסק במהירות מפתיעה, ובלי קשר לתוצאות על המגרש (חפש מישהו בשם גד זאבי להרחבה). שלוש אסכולות מקובלות כרגע בארץ: הישראלי הוותיק והיקר, הישראלי הצעיר והזול - בדרך כלל בוגר המערכת, והמאמן הזר.
לאייל לחמן, בוגר המיני-אוליגרך איזי שרצקי, אין דעה נחרצת: "תחושת הלב שלי היא לומר מאמן ישראלי, אך לפני שכולם קופצים ופוסלים מאמנים זרים, הגיע הזמן שנדע לתת כבוד. המאמנים הישראלים חייבים להבין שלכל מאמן באחת משלוש הליגות הראשונות במדינות כמו צרפת והולנד יש תואר בחינוך גופני ובפיזיולוגיה, ומוסר עבודה גבוה מאוד עם דגש על ירידה לפרטים הכי קטנים במשחק. הם צוברים ניסיון, עובדים ומתנסים ליד אגדות כדורגל".
גם אלי כהן, שצוטט כאחד שהתנגד להגעתם של מאמנים זרים, מבקש להבהיר: "לא אמרתי שלא צריכים להגיע לכאן מאמנים זרים. להפך, אני בעד כל מי שיכול לסייע ולשפר את הכדורגל הישראלי. אבל זה צריך להיות דרך עשייה ולא דרך ראיונות לתקשורת. אם ימשיכו להביא לכאן אנשים כמו פרננדז, נוכל רק ללמוד מהם. מצד שני, אי אפשר להביא לכאן אנשים שאין מאחוריהם שום רקורד או עשייה מוכחת. במצב כזה צריך לתת את הבמה למאמן ישראלי".
אם יש היום קונצנזוס בין המאמנים הישראלים, זה שמיסטר טון קאנן מיותר בנוף ארצנו. דימיטרי וסיליוק, האיש שהביא את ההולנדי לארץ, מסנגר: "ברור שבתחילה הבאתי את קאנן כדי לסגור חור עד שיגיע מנג'ר בעל שם. לא היו הרבה ברירות, כי אין אפשרות להביא לכאן שחקנים איכותיים ללא מנג'ר בעל שם, ואתם רואים כמה זה קשה גם כשיש אחד כזה, למרות שפרננדז זה רק שם, לא איכות. העדפתי להביא את קאנן כי ראיתי שבכדורגל הישראלי השחקנים לא יודעים איך לעמוד על המגרש, אז הבאתי מאמן שהוא אולי צעיר וחסר ניסיון, אך הוא למד ויישם את ההיערכות במגרש ברמה הגבוהה ביותר. מאמנים הולנדים בכירים, כולל לואיס ואן חאל ורונלד קומאן, ביקשו ממנו לנתח פוזישנים של קבוצות, ופשוט נדהמו ממנו. קאנן מאמן טוב ולכדורגל שלכם הוא מושלם, כי הוא מתמחה בדברים שחסרים אצלכם יותר מכל".
באשר להפקדת המושכות בידי צעיר שהשתפשף במערכת (רוני לוי, ראובן עטר וגיא לוזון הם הדוגמאות הבולטות), דווקא לחמן הולך עם הוותיקים: "אומרים תמיד שהעולם שייך לצעירים, אבל בכדורגל זה תופס אך ורק לגבי השחקנים. בכל הקשור לאימון, ככל שמאמן נמצא על הקווים יותר זמן, הוא לומד ומתנסה. מאמן אינטליגנטי רק משתבח עם הזמן".
השורה התחתונה: זר, עדיף ותיק ומנוסה (שמענו שמעמדו של פרגוסון מעורער).
אם לא קנית את מכבי חיפה, סביר להניח שתרצה לרענן את סגל השחקנים. מצד שני, אם לא קנית את מכבי חיפה, כדאי שתדע שכל הישראלים ששווים משהו כבר חתומים במכבי חיפה. נותרנו עם חמישה זרים בסך הכל, שיצטרכו להביא אותך לליגת האלופות (למרות שקשרים בהתאחדות יכולים לעתים לסייע לרשום כמה זרים בגיל נוער כישראלים).
הגישה המקובלת היא שיש ליצור ציר זרים איכותי לאורך המגרש על ידי החתמת שוער, בלם אחורי, קשר אחורי, קשר קדמי וחלוץ מהמדרגה הראשונה. אייל לחמן, לעומת זאת, חושב שצריך לבוא עם ראש יותר פתוח: "לבוא ולחפש תפקידים ספציפיים זה לא חכם. שחקן בעמדה מספר 10 בדרום אמריקה משחק תמיד מאחורי שני חלוצים, מה שמגדיל את מרחב הפעולה שלו. בארץ כמעט כולם משחקים עם חלוץ אחד, ככה שגם מי שהיה מצוין בדרום אמריקה יכול להתקשות בעמדה הזאת בישראל. צריך למצוא שחקנים איכותיים שמתאימים לכדורגל שלנו, ולאו דווקא על פי עמדה".
נסיון העבר במכבי חיפה, שכבר נפלה עם כמה זרים יקרים מדרום אמריקה (אדינולפי, אלבס, לופז), מחזק את דבריו של לחמן. אלא שאלי כהן סבור שגם איתם אפשר היה להגיע רחוק: "הכל תלוי בסבלנות. אם היתה סבלנות, כל השחקנים מדרום אמריקה שנכשלו בחיפה היו יכולים לתרום לה המון. פשוט צריך לתת זמן התאקלמות למדינה חדשה ולכדורגל חדש. כשלא עשו זאת, כבר היתה תחושה ששחקנים מדרום אמריקה לא יכולים להצליח כאן".
ומה לגבי שחקני הבית? אין ברירה, גם בשל מגבלת חמשת הזרים וגם כדי לרצות את הקהל, תצטרך לשתף כמה מאלה. ואם אתה מתכוון להישאר בקבוצה יותר משתי עונות, כדאי גם להשקיע קצת במחלקת הנוער.
יאניס פליבדופולוס הוא האיש שעל שמו רשומה המהפכה הגדולה שעברה על הכדורגל היווני. במהלך שנות ה-90 הוא קיבל מנדט מהממשלה להיות האחראי על השקעה בתשתיות וטיפוח מחלקות נוער ברחבי יוון, השקעה שמומנה על ידי המדינה מתוך הכרה בכדורגל כקרש קפיצה תרבותי בעל חשיבות מכרעת.
פליבדופולוס: "העבודה עם הדור הצעיר היא הבסיס. לאחר שבונים דור כזה, צריכים להחליט אילו חוסרים אי אפשר לפתור, ואותם השחקנים הזרים אמורים להביא. אצלכם בישראל יצאו לאירופה שחקנים טכניים ברמה הגבוהה ביותר כמו רביבו, ברקוביץ' והילד הרזה שמשחק באנגליה, וזה מוכיח שאין אצלכם בעיה של טכניקה. לכן, שחקן כמו ג'י ג'י אוקוצ'ה לא יכול להביא איתו ערך מוסף אלא רק צבע וקצת התלהבות בקהל. מצד שני, במקומות שאתם לוקים בהם, לזר טוב יכולה להיות חשיבות מכרעת בהתפתחות השחקנים המקומיים. הבעיה היא בעלי הבית. הם רוצים רק הצלחות, ולא מעניין אותם מי ישפר את דור השחקנים הנוכחי. בסופו של דבר, בחירת הזרים תלויה בהשקפה של המועדון".
ומה לגבי הגיל של הזרים? לפני שאתה הופך את מועדון הספורט שלך לגירסה המקומית לליגה האמריקאית או הקטרית, כלומר, לבית אבות לכוכבים מזדקנים, כדאי שתקשיב לוסיליוק, הסוכן של קאנן: "הדרך של בית"ר היא הרסנית, ואם גאידמק באמת היה בודק, הוא היה רואה שזה מודל שנכשל בכל מקום. הדרך היחידה היא לבנות בסיס מקומי חזק מאוד בצירוף זרים צעירים ורעבים, שרואים לעצמם כמטרה את ההגעה לקבוצות טובות באירופה דרך ישראל. גאידמק רצה תוצאות והישגים ולא הבין על מה דיברתי איתו כשדיברתי איתו על מגרש אימונים ומחלקת נוער".
חיים רביבו, שהיה בטורקיה בשיא פריחתו של הכדורגל שם, חושב שאין טעם לחלום על כוכבים צעירים שינחתו כאן: "השחקנים שיגיעו לארץ יהיו בסוף הקריירה, ולכן הדרך היחידה שהכסף הגדול באמת יועיל היא להשקיע בטיפוח נוער ובשחקן הישראלי. אנשים לא שמים לב, אך בקצב הזה בעוד מספר שנים לא יהיו מספיק שחקנים להרכיב נבחרת וההישגים של השנים האחרונות ייראו כמו חלום. אם יביאו זרים מנוסים ואיכותיים כתוספת להשקעה בנוער, הכדורגל יעלה מדרגה. בכל דרך אחרת לא נגיע לשום דבר".
השורה התחתונה: אתה יודע שצריך להשקיע בנוער. בפועל, סביר להניח שתעדיף מסע רכש נוצץ.
אין כמו התחושה הנעימה שבוודאי השתלטה עליך באותו ביקור ראשון באיצטדיון, עם הסיבוב על הדשא, עשרת אלפי האנשים שקוראים בשם שלך, החיבוקים והפרחים. אלא שאהבת הקהל היא עניין חמקמק, ולעתים אפילו הישגים לא יעזרו פה (עם גד זאבי כבר דיברת? עכשיו מומלץ שתתקשר ללוני). כמה צעדים לא נכונים, והביקור השבועי באיצטדיון יהפוך לחוויה מזוכיסטית בחסות המשטרה. עוד כמה טעויות, והאוהדים כבר יבואו לבקר אותך.
"אוהדי הפועל היו מתעבים אחד כמו ארקדי גאידמק", מודיע הנרי אלקבץ, מראשי חוג האוהדים של הפועל תל אביב. "ההתנהלות שלו וכל תאוות הפרסום שלו הן בדיוק הדברים שגרמו לנו להקיא מתוכנו את איש יחסי הציבור שלו, משה תאומים. את מוני הראל, למשל, אהבנו, כי הוא עשה הכל בשקט".
אורי משיח, ממנה מאמנים ומחתים שחקנים במכבי תל אביב, חושב שלמרות נסיון העבר, לא תהיה לו ואוהדים שמאחוריו בעיה להסתדר עם בעלים חדשים: "ברור שאנחנו רוצים אוליגרך שיבוא ויחזיר אותנו להיות אימפריה, ואנחנו מבטיחים לא לבוא אליו בדרישות ולא רוצים להתערב בניהול. כל מה שאנחנו רוצים זה שמכבי תחזור להיות מועדון שמח ואיכותי, ושהכדורגל יגרום לקהל ליהנות. לגבי סמלים וזהות, אני מאמין שכשהוא יחשוב לעשות משהו בנושא, יהיה מי שיזכיר לו איך פעלנו בפעם האחרונה שעשו משהו שלא לרוחנו, והוא יבין את המסר".
המסר, אם כן, ברור כמו ראש של סוס במיטה: כדי למנוע עוגמת נפש מיותרת לכל הצדדים, מומלץ שתתאים את עצמך לרוח המועדון. אבל מה קורה כשמדובר ברוח רעה, כמו זו שנשבה לעבר ארקדי גאידמק מהיציע המזרחי בטדי ברגע שעלתה הספקולציה על החתמתו של שחקן ערבי בקבוצה?
יובל היימן, אוהד הקבוצה, סבור שאם ההצעה היתה הופכת לקונקרטית, גאידמק עוד היה מופתע לטובה. "עניין הערבי בבית"ר קצת יצא מפרופורציות", אומר היימן "כל הרעש מסביב נעשה בעיקר בתקשורת. בפועל, אין אנטי כזה גדול אצל מרבית אוהדי בית"ר, והעניין יוכל לעבור בשלום. מצד שני, נסיונות לפגוע בסמל הקבוצה או בזהות שלה לא יעברו בשלום, לא משנה כמה כסף יהיה".
בשורה התחתונה: תן לאוהדים הרגשה שאתה מעריך את דעתם, עשה ויתורים סמליים פה ושם, אל תתנשא, ותקווה לטוב.
הבאת את המאמן הנכון, הזרים הנכונים, ובינך ובין האוהדים יש אידיליה, אפילו התקשורת מפרגנת. לכאורה אתה על גג העולם. אבל מה בעצם רצית להשיג? להפוך את הקבוצה שלך למעצמה אירופאית, או רק לשלוט בגזרה המקומית? בוא נבדוק רגע לאן הספינה הרעועה הזאת ששמה הכדורגל הישראלי יכולה להוביל אותך.
אייל לחמן פסימי: "בניגוד לדעה הרווחת, אנחנו קרובים מאוד לקצה גבול היכולת של הכדורגל הישראלי. כדי לבנות קבוצה ברמות של ליגת אלופות דרוש שלד ישראלי של לפחות עשרה שחקנים איכותיים. בארץ יש את זה רק לקבוצה אחת ואפילו היא לא מצליחה לעלות לליגת האלופות. מדובר בתהליך מסודר של שנים עם שינוי תפישה מלא בכל הרמות של הכדורגל, ועד שלא יקרה השינוי הזה, לא תהיה כאן רוזנבורג, לא פנתיניאקוס ולא אולימפיאקוס".
אם כבר מדברים על פנתיניאקוס ואולימפיאקוס, זה הזמן לחזור לפליבדופולוס. "ההצלחה שלנו ביוון נבנתה בגלל שלד שחקנים שגדל בקבוצות הקטנות, והגדולות קטפו את השחקנים האיכותיים שייצרנו. תמיד היו ליוון שחקנים מחוץ למדינה, אך השינוי הגיע רק כשהיוונים של אולימפיאקוס, פאו וא.א.ק הגיעו לדרגת איכות שלא נפלה מזו של אלה המשחקים מחוץ ליבשת, והעובדות הן שכל שחקן יווני באחד משלושת המועדונים הללו מקבל הצעות מהליגות בצרפת, ספרד ואיטליה". בקיצור, תשכח מלהביא את נצרת עילית לגמר הצ'מפיונס בתוך שתי עונות. אלא שגם בדרך להגשמת מטרות אחרות, מחוץ לכדורגל, צפוי לך תהליך ארוך.
"האוליגרכים מעוניינים לצבור מעמד וכוח כדי להתערות בחברה הגבוהה ולממש קשרים עסקיים שיוכלו לעזור להם להמשיך ולגדול", מסביר דוד ליפקין, כתב כלכלי ב"מעריב" המתמחה בענייניהם של האוליגרכים. "מעבר לכך, מאחורי רבים מהם יש עסקים אפלים ולא מעט מהם חוששים כי במדינות מסוימות מחפשים אותם, ולכן חשוב להם ליצור קשרים והשפעה בחברה הגבוהה. הנשיא פוטין הבהיר לכל האוליגרכים השולטים בעשרות אחוזים מהכלכלה הרוסית, כי הוא קובע את העניינים במדינה ולא הם. רבים מהם הבינו את הרמז והלכו לצבור כוח במדינות אחרות, שם הם מנסים לצבור את הכוח וההשפעה שיעזרו להם בבוא היום".
כשמדברים על התערות בחברה הגבוהה, מיד מגיעים לפוליטיקה. גאידמק כבר דיבר על מפלגת "בית"ר", וסביר להניח שהוא ינסה להשתלב בפוליטיקה בעתיד. כמה יעזור לו בכך הכדורגל? איגור מוז'ילוב מ"מוסקבה ניוז" משוכנע שהכל תלוי בצורת החשיפה: "בחמש שנים האחרונות נכנסו שלושה בעלי קבוצות לפוליטיקה הרוסית, וכולם צוברים הצלחה. יש עוד כמה שניסו ונכשלו. ההבדל בין ההצלחה לכישלון היה טמון במה שהמועדון שידר. אלה שנכנסו לפוליטיקה הגיעו ממועדונים ששידרו אווירה בריאה ותרומה אדירה לקהילה המקומית, עם הרבה מאוד השקעה בדור הצעיר. אלה שהתעסקו בצבירת כוח, לא קנו את לב הבוחרים. מובן שלתקשורת היה חלק גדול בכך, באופן שהיא בחרה להציג כל אחד מהאוליגרכים, אך בסופו של דבר, מה שהמועדון שידר השפיע על המעמד הפוליטי של הבעלים".
השורה התחתונה: לגמר הצ'מפיונס כבר לא תגיע, ראש ממשלה כבר לא תהיה, אבל היי, לפחות תוכל לראות את רמי חליס בכל שבת.
.
הכתבה מתפרסמת בגיליון פברואר של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
