לידיעת פרננדס
רון עמיקם על הדרישה של מנג'ר בית"ר לשלם תמורת ראיון עימו 1,000 שקלים למוסד ציבורי, ועל יחסי הגומלין בין אמצעי התקשורת לקבוצות הכדורגל
בעידן של אמצעי התקשורת מטלפן דובר הקבוצה דרור מרשלקוביץ' או איש השיווק שמוליק לוי לכתבים המסקרים את הקבוצה ומבקשים מהם לשתול בין הידיעה על כך שעידן מליחי קיבל קלקול קיבה לבין הידיעה שעמרי אפק לא בסגל את השירות הקטן הזה לציבור שהעיתונות מחוייבת אליו באופן מוסרי: הסעות, הנחות, ספונסר חדש. התעריף: חינם. השירות: חינם. וככה זה מתנהל עשרות בשנים. עניין של תן וקח, הכי נקי שבעולם.
בעידן ללא אמצעי תקשורת, אילו לואיס פרננדס היה מרגיש צורך להעביר מסר ציבורי
נוקב לגיא לוי, הוא היה שותל מודעת מלל קטנה נטולת גינונים גרפיים וזה היה עולה לו 2,511 שקלים. היום, הוא דורש מאיתנו, התקשורת, לשלם 1,000 שקלים למוסד ציבורי כזה או אחר כדי שנשמע אותו אומר שגיא לוי הוא לא מקצוען. למה? כי לפרננדס נמאס להתראיין, בצרפתית מתורגמת לעברית, בספרדית של דוברי לאדינו, בצורה בלתי מוגבלת.
בצרפת, שם כנראה זה מקובל, הוא היה עושה על זה הון. זכותו, איש לא מחייב אותו לדבר בדיוק כפי שאיש לא יחייב אותי לתרום כספים. אפשר להתווכח אם פרננדס פוגע בזכות הציבור לדעת, שהרי דרור קשטן עושה זאת שנים ואיש לא ביקר אותו על כך, ודאי לא פרנסי הקבוצות בהן אימן, שמבינים אולי שיווק מהו. אבל חופש הביטוי הוא גם הדדי.
אילו היה פה תא כתבי ספורט רציני ולא אסופת משלמי מס חבר לאגודת העיתונאים, העידן האוטופי עליו כתוב למעלה היה מתחיל בבית"ר ירושלים ולוח המודעות החינמי היה נסגר. זה נקרא חרם. לא כותבים, לא מדווחים. מתעלמים. מתחיל במבצעי השיווק, ממשיך בספינים ונגמר בגאידמק. רוצים לפרסם ולהתפרסם? יש מחלקת מודעות – תשלמו.
תתפלאו: התקשורת יכולה לחיות יפה בלי לואיס פרננדס ובלי בית"ר ירושלים, הם לא יכולים לחיות בלעדיה.
לואיס פרננדס, שישלם למודעה בעיתון
צילום: דוד פליגל
נא להמתין לטעינת התגובות
