האוליגרך התימני
בגיל 76 כל החיים של צדוק חממי מושקעים בבית"ר עזרא, אימפריה של איש אחד, מהקבוצות הגרועות ביותר בכדורגל הישראלי. מועדון השחקנים נמצא אצלו בבית, הוא מבשל לכוכבים, מגרד כסף כדי לקנות תלבושות, אשתו מכבסת והוא תולה. ונגיד שיבוא גאידמק וירצה לקנות את בית"ר עזרא? חממי לא פראייר, לא גרוש פחות מ50- אלף שקל. וגם זה רק אם הוא ימשיך לנהל את העניינים (ועוד לא דיברנו על התוכניות לחזור לשחק. מה יש, אם תשאלו את חממי, אייל ברקוביץ' לא יותר טוב ממנו)
נניח וארקדי גאידמק קורא לך לפגישה,"הנחתי בפני צדוק חממי תרחיש אפשרי. "אתם יושבים בווילה שלו בקיסריה, על השולחן מונחים סנדוויצ'ים קטנים, פרקליטו כבר מנסח את החוזה, בכמה אתה מוכר את בית"ר עזרא."?
חממי ליטף את שפמו הפראי, חישב הכנסות מול הוצאות, שווי נכסים ושחקנים, ובסוף פלט סכום מדויק, על הסכין. 50" אלף שקל, אבל בתנאי שאני נשאר יושב ראש. בואנ'ה, זה יכול לקנות חצי מדינת ישראל. שייתן לי קצת, מה יש? אם הוא תורם, אני מדפיס את השם שלו, עם התמונה, על כל החולצות. מה אכפת לי."
כבר למעלה מ40- שנה רשומה בית"ר עזרא בהתאחדות לכדורגל, כשחממי הוא המייסד, הנשיא, הבעלים, האפסנאי ובאופן כללי האיש החזק במועדון. המתפעלים מתבקשים להירגע. מדובר בקבוצה שבימים אלה אוחזת בכוח את המקום השלישי מהסוף בליגה ג,' מחוז תל אביב. למי שלא מבין בהיררכיית הכדורגל בארץ, מדובר בליגה השישית, האחרונה, ומהמקום שבו האימפריה נמצאת, אין כמעט לאן לרדת.
חממי פרצוף מוכר בענף. בגיל 76 הוא עדיין קולני וצבעוני כמו הכדורגל של פעם. מייצג דור עסקנים שנעלם לגמרי על רקע האוליגרכים המשתלטים על הענף ומשקיעים מיליונים כדי לזכות באליפות. חממי באמת שרוף על כדורגל.
"אני אוהב את הקבוצה," הוא מסביר. "לפעמים אני אומר 'די, מפרקים.' אני עייף, אין לי כבר כסף. היום דורשים ממך שעמותה תנהל את הקבוצה ורוצים מינהל תקין ושנצהיר על הכנסות. איזה הכנסות יש לי? אבל אז מגיע יום שלישי, המשחק מתקרב, ואני צריך להזמין שופט, לסדר מגרש. אני בא לחתן שלי ומבקש 'תן 50 שקל.' בא לחתן השני 'תן 20 שקל.' אני אבוא אליך 'תן חמישה שקלים, אחרת הקבוצה לא תופיע.' להרוס זה קל מאוד. זה כמו שאתה לוקח פטיש ושובר קיר. כשאתה בונה, זה הכי קשה."
חממי נולד ב'30- בכרם ענבים, המקום שבו נמצא היום רחוב בלפור בתל אביב. מגיל 13 הוא חי בשכונת התקווה, זוכר את הימים שהיה מכין כדור מסמרטוטים, קושר חזק בשרוך נעל ורץ אחריו עם הילדים ברחוב. כשהתבגר התגלגל בכל מיני קבוצות שלצערנו כבר אינן איתנו, ובסוף התמקם בבית"ר עזרא, שנמצאת ממש ליד השכונה. הוא הקים אותה כקונטרה לחברים שייסדו את הפועל עזרא.
"אני בית"רי בדם," הוא מעיד. "נלחמתי בלח"י. רואה פה את הצלקת,"? הוא מסיט מעט את השיער הסמיך בראשו, "זה מרסיס מרגמה שחדר את כובע הפלדה. אני לא יכול להיות 'הפועל' כל עוד אני חי. אני רואה אותך עם חולצה אדומה, נהיה חולה. זה כמו ששברת לי את הראש."
בית"ר
"מחר יש לנו משחק, אז אחרי שתלך אני אסדר את הדברים," הוא מסביר. "אני מכין להם 18-17 חולצות, מכנסיים, גרביים, תחבושות, מגני עצם. הכל מסודר. אפילו גומיות לגרביים, שלא יראו חורניים."
השחקנים לא מכבסים בעצמם?
"אתה השתגעת? שאחד יכבס במים חמים, השני בקרים. החולצות ידהו. אחרי זה אחד יהיה חולה, תהיה חסרה חולצה, מאיפה אני אביא? אשתי מכבסת, אני תולה."
אין ספונסר שעוזר לכם בציוד?
"ספונסר? יום אחד הופעתי בערוץ הספורט. התקשר מישהו ואמר 'חממי, אני תורם לך תלבושת ואותך אני מזמין אישית לארוחת דגים.' נעלם הבחור. לא קיבלתי ממנו לא חולצה וגם לא סרדין."
המשחק למחרת היה אמור להפגיש את שחקניו המהוללים של חממי עם אליצור יפו, שמפאת קדושת השבת משחקת בצהרי יום שישי. בית"ר הגיעה למפגש המסקרן אחרי ארבעה הפסדים רצופים, ואם זה לא מספיק, אז און דהרי, הכוכב הבלתי מעורער, הודיע שלא יוכל להופיע. אין מי שיחליף אותו בחנות.
"אני לא לוקח קשה הפסדים," מגלה חממי. "הם גם לא חוטפים הרבה גולים, למשל שמונה-עשרה. מקבלים שניים-שלושה. זה קורה, אז אני לא כועס עליהם. אלה חבר'ה שאם הם יוצאים תיקו הם מרימים את הכתפיים כאילו חתכו את ברצלונה. תצחק, תצחק. אתה שומע את הצעקות שלהם מהכביש. אם הם מנצחים, חבל לך על הזמן. אבל בדרך כלל נגד כל קבוצה הם מובילים במחצית הראשונה 0-1 ובמחצית שנייה סופגים שלוש-ארבע חתיכות. למה? אין להם אוויר."
הם מקבלים משכורת?
"היום בא אלי שחקן שלא יודע להרים כדור קרן, אבל רוצה כסף. בזמנים שלי הייתי מרים קרן ורץ לנגוח אותה. שמעת את הסיפור המפורסם עלי? בעטתי קרן 45 מעלות ורצתי לנגוח פנימה. הרסתי לאנטוניו יפו את העלייה לליגה ב.' אז היום שחקן חדש ישר שואל 'כמה משלמים."'?
מה אתה עונה לו?
"אם תבעט כמו בן אדם לא תקבל כסף, אבל תקבל אוכל. אם הוא אומר לי 'לא מתאים לי,' אני עונה 'יאללה, לך הביתה.' אין לי. אם היה בא חייל ומבקש 'תן עשרה שקלים' הייתי זורק לו מהכיס שלי. אני נותן להם כיבוד. פעם ביובל לוקח אותם לבית קפה לאכול שווארמה, אז יוצא לי 200-150 שקל. במקרים מיוחדים נותן להם קופסת סיגריות. באסיפה מביא באפלות, ביסקוויטים, עוגיות. אם זה חורף - תה חם."
בדרך כלל אחרי המשחק בשבת מגיעים השחקנים לביתו של חממי, מתקלחים, מתלבשים ואחרי זה יושבים ליד השולחן ומקבלים את הבונוס, ארוחה שהכין להם בעל הבית בכבודו ובעצמו.
"אני עושה להם 'קרנף,"' הוא מגלה את התפריט הסודי. "זה ראש של איילה. מוציא את האוזניים ושם בסיר. או שעושה להם לפעמים רגליים של פרה. כל הלילה עומד על אש נמוכה, ובסוף, בבוקר, יוצא כל השומן. אתה אוכל את זה, אחרי זה יכול להרים משקולות. תבוא אלי פעם, לא תאכל שבוע. הם יכולים לשבת אצלי שלוש-ארבע שעות. אני רוצה שהם ילכו והם עדיין יושבים. שותים קולה, טרופית, אני מפסיד עליהם טלפון, חשמל. לכל אחד יש פלאפון בכיס, אבל הוא מטלפן דווקא מהדירה."
רק גמר להגיד את המילה 'טלפון' ונשמע צלצול ברקע. צחי ברקת, המאמן, מתקשר לתיאומים אחרונים. ברקת היה בעונה שעברה שחקן נשמה, אבל פציעה קשה שלחה אותו לקווים. "תן ליוסי לשחק מחר," הורה לו חממי בצעקות, כי השמיעה שלו כבר לא חדה כמו פעם. "שיביא מכנסיים. אתה תתעסק עם השחקנים, אני אתעסק עם המסביב. מי אמר לך שיש גשם? מחר יתבהרו השמים."
חממי סיים את השיחה וחייך. "אני יכול להגיד לו עכשיו 'לך הביתה.' הוא יודע שאני קשוח, אבל תאמין לי, כל הכבוד לו. מסור, נותן את הדם. לקחתי אותו שיחליף אותי קצת, שייתן לי לנשום אוויר. שתי ילדות יש לו, עוזב אותן, רב עם האישה ותמיד בגלל הכדורגל. חולה כמוני."
במשך 28 שנה שימש חממי רס"ר משמעת בבסיסי צה"ל. השפם היה סימן ההיכר המפחיד שלו. הוא מתגעגע לימים שאנשים היו עושים לו כבוד אמיתי. "הייתי קשוח, דייקן. אתה צריך חופש, תבצע את הפקודה, תקבל. אני אוהב שחייל יהיה מצוחצח. אוי ואבוי לך אם הייתי רואה אותך בלי כומתה. זה, חביבי, ישר תלונה."
הבאת את המשמעת לקבוצה?
"אני קשה. רק השחקנים שומעים שאני בא, תראה איך הם משחקים. כמו חיות, אוכלים את הדשא. כשאני לא נמצא הם מזלזלים. לפני משחק אני אומר להם 'פה לא מעשנים. אחרי המשחק תעשנו כמה שאתם רוצים.' אוי ואבוי אם אני אראה שחקן בהפסקה הולך לצד ומצית סיגריה. על המקום אני אומר לו 'תוריד את הבגדים ועוף מכאן.' באסיפות, רק אני נכנס לחדר, ישר שקט. מי שרוצה לדבר לא יהיה אצלי. אפילו רוצים לגרד את הראש, לא מגרדים. זה מהכבוד. קודם התקשר שחקן לשאול לשלומי, כי שמע שאני חולה. באמת הייתי חולה. לא יודע, יש לי צרבת."
איך הם כאלה ממושמעים?
"בחורים עשר. כל שנה אני זורק ארבעה, חמישה, לפעמים שישה-שבעה, אולי אפילו שמונה, ומביא במקומם חדשים. כששחקן נשאר הרבה זמן זה לא בריא. הוא חושב את עצמו לאליל. כשהוא חדש הוא מקשיב ומשקיע. הוותיקים מתקלקלים. אני, תן לי שחקנים צעירים כמו ברק יצחקי או מאור מליקסון מבית"ר ירושלים, אותם אני הכי אוהב." חשבתי שדווקא אייל ברקוביץ' יותר מתאים.
"עזוב אותך, גמר את הקריירה. אין לו מקום בליגה ג.' על מה אתה מבלבל? שמו אותו על הספסל, עשה בלגנים. אני לא אוהב כוכבים. היה לי שחקן שהיה מלך השערים. כל עונה הבקיע 30 גולים, פתאום באה הנפילה. זרקתי אותו. היום יש לי כוכב בקבוצה, אורן פרקש. זה שחקן טרקטור. אי אפשר לעצור אותו. 1.80 מטר, בריא, דוהר עם כדור, חמישה אנשים נתלים עליו והוא ממשיך. אם היה לי עוד שניים כאלה, חבל לך על הזמן."
היית עולה ליגה?
"לא רוצה לעלות. אין לי כסף. מה אני צריך ששחקן יבוא אלי ויגיד 'תן צ'ק.' ככה אני נמצא במקום שאין בו מה להפסיד. לי מה שחשוב זה יותר הקבוצה, הסמל, המקום. אם תגיד לאנשים שחממי עזב את הליכוד, את מרכז חירות, אף אחד לא יאמין לך. ברדיוס של עשרה קילומטרים יודעים שחממי זה באנקר בית"רי. הנוער היום מה אכפת לו. הוא יודע מה זה סמל."?
למה אין לך בקבוצה שחקנים ערבים?
"אני לא מכניס ערבים. הם רוצים לבוא, אני לא רוצה."
זה לא נשמע טוב.
"אני מסתדר איתם, אבל לא רוצה בעיות בחדר ההלבשה."
בבית, מעל המיטה, תלויות שלוש תמונות של אבותיו הרוחניים, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר. לא מזמן הוא התקשר לבנו של שמיר ושאל אם אפשר לבקר את אביו הקשיש, אבל
הבן התנצל ואמר שכרגע אביו לא במצב המתאים. "אתה יודע מה קורה לי בבחירות האלה? לא יודע במי לבחור," הוא שואל ועונה. "בדרך כלל אני שם 'ליכוד' אוטומטית, אבל אני מאוכזב מנתניהו. כשהיה ראש ממשלה אהבתי אותו, אבל כשר אוצר הוא התעלל בזקנים."
מה עם קדימה?
"מה פתאום, הם יתפרקו."
מפלגת העבודה?
"גם אם תשחט אותי ואני אשאר בלי אוכל בבית אני לא אתן להם את הפתק שלי. יש סיכוי שאני לא אצביע ואותו דבר אשתי וגם הילדים. פעם ראשונה, אבל חכה, יש זמן עד הרגע האחרון."
הטלפון מצלצל, חממי מהמר שזה בטח עוד שחקן שמתקשר לברר מי נגד מי. הפעם זו בתו. היא רבה עם בעלה ומסרה שהוא בטח בדרכו אליו, יחפש מקום לישון. צדוק נחר בחוסר סבלנות, אין לו כוח. גם ככה כל הבוקר הוא היה בבית המשפט, שם הוא מנהל משפט ירושה נגד אחיו. "זו קללה," הוא ממלמל. "אני נותן להם הכל והם קיבלו רק תיאבון. מזל שיש לי שלושה אחים ולא עשרה."
כמה ילדים יש לך?
"שניים, ארבעה, שבעה. יש לי שבעה ו34- נכדים. יש לי חתן אשכנזי, שלושה נכדים יש ממנו, דווקא בחור זהב. יש לי נכד, תגלית, לירון בבר, משחק בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב. הוא מקפיץ על הרגל מאה פעם והכדור לא נופל לו. הלוואי והיה משחק אצלי בקבוצה, אבל אני לא רוצה לקלקל אותו.
"
מכל הנכדים, הכי קרוב אליו זה הלל ברדס. מגיל שש הנכד בעקבות בית"ר עזרא. כילד היה רץ לקוצים להביא כדורים. היום, בגיל ,25 הוא ממשיך להביא כדורים מהקוצים, אבל הסב סימן אותו מזמן כיורש המוסכם. הוא אפילו נתן לו זכות חתימה במשרדי ההתאחדות לכדורגל כנציג הקבוצה, ושם כבר מכנים אותו "חממי הקטן." "בישלו אותי על זה," מספר הג'וניור. "זה חלק ממני. לפני שבועיים הייתי חולה, מת. סבא שלי אמר לכולם שאני לא בא. עשר דקות לפני המשחק תפסתי אופנוע והגעתי. לא הייתי מסוגל להישאר בבית. זו משפחה."
ביום שישי, שעה וחצי לפני המשחק הגורלי, הסב ונכדו היו במגרש הרעוע בשכונת קריית שלום. אין שם דשא, המשטח משדר עליבות, אבל זה מה שמקבלים תמורת 300 שקל, שכוללים גם תשלום עבור סימון הקווים. צדוק הוריד מהווספה ארגז קרטון שעליו כתוב "ירקות עטיה," ובתוכו היתה מקופלת בקפידה תלבושת ירוקה חגיגית. חממי גם הביא שלושה כדורים, שני בקבוקי מים וספריי למקרה שמישהו ייפצע.
בעל הבית לחץ ידיים לשחקניו, נישק. כולם היו בניו. "אני ממש אוהב אותם," הודה, "אם אתה תשחק אצלי עונה אחת אני אחבב גם אותך. כמובן אם תהיה ממושמע." עכשיו, בגילו המופלג, הוא שוב מדבר על חזרה לשחק כדורגל. ככה זה כשאתה בעל קבוצה, אפילו קטנה, מותר לך לצאת בהצהרות גם אם מדובר בגימיק למשיכת תשומת לב. חממי משוכנע שהוא חייב להישאר בתמונה, אחרת הוא ייעלם.
"אני לא עייף. אני בכושר מצוין. השנה עוד לא שיחקתי. התאמנתי לפני חודשיים וקיבלתי נקע בקרסול. ילד נכנס בי באימון, אז צעקתי עליו 'אתה לא מתבייש? אני יכול להיות סבא שלך.' הוא התבייש ואמר 'לא בכוונה.' הבן אדם שבר אותי, אבל משבוע הבא אני מתחיל." קצת מוגזם.
"אני אוהב לשחק. אני בועט קרן, נשבע לך, באלוהים, יותר טוב מכל הצעירים היום. מכניס אותה בול לפינה השנייה. אתה לא מאמין? הלכתי לעבור בדיקות רפואיות ותסתכל מה כתוב פה? 'בכפוף להמלצת הקרדיולוג.' הוא אישר לי. בית"ר ירושלים מחפשת בלם. הרוסי הזה מחפש בברזיל, בספרד, בברצלונה. יש לו בלם בשכונת התקווה, בנוי על הכיפאק. אל תצחק."
אתה מסוגל לזוז?
"אני מרגיש כמו לפני 20 שנה. אני יכול להיות סבא שלהם ואני לוקח חמישה-שישה בכיס הקטן. הם עם הלשון בחוץ ואני ממשיך. לא מעשן, לא בירה. אני שותה קפה עם חוואייג.' קפה דליל, לא סמיך. כל בוקר קם בארבע. רוחץ פנים, מתגלח, יוצא לריצה עד איצטדיון הכדורסל ביד אליהו וחוזר, זה בערך שני קילומטרים. לפעמים עומד ברחבה, ליד הקופות, עושה התעמלות. מתכופף, ידיים לצדדים. אחר כך בא לפה, מתקלח. משתדל במים קרים או פושרים. למה? אתה רואה מים קרים, אתה לא רוצה להיכנס. אבל אם אתה נכנס כבר חם לך. ואז אתה רענן כמו פנתר."
בצהריים אתה בטח ישן.
"מאיפה אתה יודע? אני כל יום ישן איזה שעתיים. אם אין רעש חזק אני לא נרדם. אני אוהב שתדפוק בחוץ עם פטישים, שתזיז ארגזים. זה כמו שאתה שר לי 'נומי נומי.' עכשיו בלילה אין לי שינה, אז אני רואה סרטים, כדורגל. עד שלוש. מספיקה לי שעה, שעה וחצי, ואז חתיכת עוגה, קפה, ומתחיל יום חדש."
הלל, הנכד, ישב ליד סבו בזמן המשחק. הוא מכיר היטב את השטיקים של הקשיש. הם מדברים כמו חברים. "יש לו נשמה של ילד," צחק. "הוא יכול לשבת איתי ועם החברים שלי ולהסתלבט על העולם."
מה תעשה כשהוא יעזוב, תמשיך?
"קודם כל אין סיכוי שהוא יעזוב. זה החיים שלו. ממנו למדתי איך לפשר בין אנשים, את הפוליטיקות הכי קטנות. אם אני ארצה או לא, הקבוצה הזו כבר חלק מחיי."
ברקת המאמן העמיד את הקבוצה על המגרש. בעוד צדוק והלל נראו שלווים,הוא קפצון מהלך על שניים. יש לו בלייזר אופנתי ועל הצוואר צעיף של מנצ'סטר יונייטד, שמדגיש את כוונותיו בעתיד.
"אומרים עלי שאני בזבוז. אתה יודע איך קראו לי כשהייתי ילד,"? ציפה המאמן שאני אכיר את הביוגרפיה, אבל מיהר לעזור. '"קלינגר הקטן.' התנועות שלנו היו קופי. אם היית נותן לי עוד 25 אלף שקל הייתי מעמיד פה קבוצת צמרת, אולי אפילו אחת שתתמודד על העלייה. אין פה תנאי עבודה. צדוק כל כך הרבה שנים בענף והוא צריך ללחוץ יותר חזק. הוא כבר לא יכול."
חממי לא אוהב שאנשים לוקחים לו את הקרדיט. "רק חממי קובע, אתה שומע? רק איתי מדברים, לא איתו. פעם רבנו ואמרתי לו 'לך הביתה, לא חייב לך שום דבר.' הוא התחיל לבעוט בדליים, בספסל. פחדתי שיקרה לו משהו, אז החזרתי אותו."
המשחק מתחיל, ברקת משתולל. כל רגע ניגש לחממי ומעיר לגבי הטאלנטים. "אין לו מושג, פעם אחרונה שהוא משחק אצלי." אחרי דקה, "גדול, אורן. גדול." צדוק ישב בשקט ואחרי זה הסביר: "לידי הוא עושה הצגות. כשאני אלך, יגידו לך מי הוא."
למרבה הפלא והתדהמה עלתה בית"ר עזרא ליתרון משער של לירון חלף, שבשביל צדוק הוא כמו בן משפחה. "תראה איך הם שמחים,"? הוא הצביע על חבורה חובבנית אך עליזה. "בלעדי הם היו מסתובבים ברחוב, מתפזרים וככה גם חלק מהחיים שלי. אם אני לא אתעסק בכדורגל, אני אתנוון."
"יש לי עסק למכירת תמונות, אז ביום שישי קשה לי," מתנצל און דהרי, פעם שחקן ליגה בכיר בשמשון תל אביב, על ההיעדרות מהמשחק. "אני גם כבר לא ילד, בן ,43 אבל אני בא בשביל צדוק. אי אפשר לסרב לו. זה לא כמו פעם שבליגה ג' היו שמנים ומעשנים ולמקצוענים זו היתה עבודה קלה. היום זה מה זה תחרותי. אבל אני שם בשבילו. הוא מסוג האנשים שאי אפשר לשנוא. תאר לך שיש אסיפה לפני משחק והוא מביא בורקסים. אומרים לו 'איך בורקס? יש משחק,' והוא ממשיך לדחוף לך עוגות."
את סיום המשחק חממי לא ראה. יותר נכון את כל המחצית השנייה. החמיץ את הניצחון ההיסטורי שעוד ייכתב בספרי הזהב של המועדון. בהפסקה לקח את ארגז הקרטון, העמיס על הווספה ונסע, לא לפני שהתנצל שהוא צריך לעשות קניות בשוק לשבת. אצל גאידמק זה לא היה קורה, אבל ככה זה כשאהבה מתערבבת בחיים.
"אז שיהיה לכם בהצלחה בהמשך," איחלתי לו לפני שנפרדו דרכינו. אבל את חממי לא עוזבים בכזו קלות. הזיק בעיניו חזר וההתלהבות רק גברה. "אתה בא בשבת הבאה? אתה חייב. יש שני משחקים באותו מגרש. אנחנו נגד נווה גולן ולפנינו הצופים האורתודוקסים. יהיה כסאח משהו לא נורמלי. יש לאורתודוקסים גמד ערבי, באגף שמאל, תענוג לעיניים. תבוא, אני אביא גרעינים ושתייה."
נא להמתין לטעינת התגובות
