קול הרעם מקהיר - מאחורי הקלעים של אליפות אפריקה
יש רק דבר אחד שמעניין את המצרים יותר מאליפות אפריקה - כדורגל מצרי. את הדרבי בין אלאהלי לזמאלק הם דחו כדי לשמור על אחדות בשורות הנבחרת. אז נכון שאניימה לא שם וגם מידו כבר בחוץ, אבל הפרעונים רחוקים 90 דקות בלבד מחגיגת ענק
בחצי הגמר מול סנגל, הוראות המשטרה היו ברורות: השערים נפתחים ב11.00- ונסגרים ב.16.00- שריקת הפתיחה ב.19.00- לשעות ההמתנה הארוכות יש דינמיקה קבועה. עד חמש יש פסטיבל, ואז מתחיל השקט שלפני הסערה. הזרקורים נכבים עד ,18.30 כולם נחים, לא קל לבלות יום שלם במגרש. ואז, 30 דקות לפני השריקה, הקבוצות עולות והזרקורים נדלקים. השמש שוב זורחת על המגרש ו75,000- הצופים, נציגי 16 מיליון תושבי קהיר, פוצחים בשאגת קהיר.
הניסיון הישראלי לכבוש חלק גם באליפות אפריקה, הסתיים ביום שלישי. וינסנט אניימה - איגביני יעקובו מודל - 2006 הודח יחד עם ניגריה על-ידי נבחרת חוף-השנהב. אחרי שעלו גם למונדיאל, דידייה דרוגבה והפילים בכתום מאיימים להיות הכח החדש בכדורגל האפריקני. אבל העיתונאים הוותיקים של היבשת ממאנים להתלהב מהנבחרת שמתאוששת ממלחמת אזרחים קשה. "דור אחד של שחקנים טובים לא מספיק," הם אומרים לי, "מאז 1992 (אז זכתה באליפות אפריקה, א.ש) ועד עכשיו, חוףהשנהב כמעט ולא היתה קיימת מבחינת כדורגל. אם הדור של דרוגבה יפתח פתח לבאים אחריו, נתחיל לתת להם כבוד."
בחצי הגמר, בחדר העיתונות הרוחש משמועות על מותו של עיתונאי יפני מזיהום האוויר השולט בעיר, אני פוגש את דייויד פליט, בעבר מאמן בכיר בליגה האנגלית, עד השנה חבר בוועדה המקצועית של טוטנהאם וכיום פרשן ה.BBC- הוא מתיישב לידי מול המסך, וכשתמונתו של אניימה מרצדת, הוא שואל אותי מאיפה הוא. "מישראל," אני אומר. "עוד שחקן של זהבי,"? הוא עונה בייאוש. "לא, של דמאיו," אני מחייך.
פליט מתחיל לחקור אותי על סצינת הכדורגל הישראלי החדש. הוא לא מחזיק מפרננדס, אוהב את גרנט, מעריץ את בניון ומבקש שארשום שהוא מחפש קבוצה. אני מבטיח לו מודעת דרושים, 8 במחיר של ,12 אבל דורש תמורה. לאן נעלמו הסקאוטרים? "כבר אי אפשר לגלות שחקנים באליפויות אפריקה," הוא אומר, "רק אולי להעמיק את המעקב." מה הוא אומר על מצרים? "הביתיות משחקת תפקיד ענק, ראיתי את אלאהלי, שתשעה שחקנים שלה משחקים כאן בהרכב, באליפות העולם לקבוצות בטוקיו, והם היו מאד חלשים. הרגש עובד כאן, הרגש."
וזה נכון. במצרים, מתברר, כדורגל הוא לא הדבר הכי חשוב. כדורגל מצרי כן. אליפות אירופה לא עניינה אותם, המונדיאל ככה-ככה, ליגות אירופיות רחוקות מאד מהתודעה, אבל הזירה המקומית תוססת ומבעבעת ללא הפסקה. את הדרבי בין אל-אהלי וזמאלק דחו לאחר הטורניר, כדי לשמור על האחדות בשורות הנבחרת. רק שני שחקנים מהליגה הטורקית משחקים בהרכב הפותח של הנבחרת, ועד השבוע היה גם אחד מטוטנהאם.
המאמן המקומי, הספינקס האנושי חסן שייחטה, שחקן עבר בנבחרת בשנות ה,70- שהחליף את האיטלקי מרקו טארדלי במהלך מוקדמות המונדיאל, מציג את הנבחרת החופשית וההתקפית ביותר, וזאת למרות ששחקניה לא רוקדים אחרי שער. טקס ההכתרה שלו נערך באופן רשמי כשמידו - ילד חצוף בן - 23 התעמת איתו אחרי ששייחטה הוציא אותו במהלך חצי הגמר מול סנגל. 75,000 צופים, באקט מרשים של בגרות, החלו לצעוק לשחקן "בארא בארא" ")החוצה, החוצה(" ולהבהיר שמבחינתם המאמן המצרי שולט כאן, לפחות עד יום שישי. אז הכל יכול להשתנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
