ראשי » ספורט » כדורגל עולמי » כדורגל ישראלי

מאיר, תירגע

אור בוץ לא יכול לסבול יותר את מאיר איינשטיין, מטיף יודע-כל ודעתן בגרוש, שגורם לך לחפש את כפתור ה-MUTE בשלט בכל שבוע מחדש

אור בוץ | 15/1/2006 11:26

לכל אחד משדרי הספורט בארץ יש את התכונה שמאפיינת אותו. בין אם ה'ריש' המתגלגלת של מוטי חביב ("אררררבע דקות תוספת זמן"), קריאות ההתלהבות המוגזמות של יורם ארבל ("יש!!!") אחרי סל חסר משמעות שמגדיל ל-28 הפרש, או הציוריות של זוהיר בהלול שמתענג על "אווירה פסטורלית" שיוצרים 54 צופים במשחק מהליגה הארצית. חלקם מעלים חיוך, חלקם מרגיזים מדי פעם, אבל רובם מתגמדים לעומת שדר אחד.

לפני שלוש שנים דיברו על מאיר איינשטיין, ראש מחלקת הספורט של רשות השידור בזמנו, כעל שדר הספורט הבכיר בישראל. ערוץ 10 רכש את שירותיו תמורת סכום כסף לא מבוטל והשאיר את ערוץ 1 מאחור, צ'רלטון ציוותה אותו למשחקי השבת בערוצים בתשלום, והאגו של השדר הוותיק הלך ותפח, עד שהגיע למימדים שמאפשרים לו היום לדבר כמו האיש הכי חשוב בספורט הישראלי. זה גם מה שהפך אותו באמצע שנות ה-50 לחייו, כשמאחוריו קריירה מפוארת והרבה אהדה מהציבור, לשדר בלתי נסבל שגורם לך לחפש את כפתור ה-MUTE בשלט בכל שבוע מחדש.

איינשטיין הוא כבר מזמן לא רק שדר כדורגל. הוא מאמן, פרשן, שופט, מורה, מטיף, יועץ, מחנך, פובליציסט ובעיקר יודע-כל. מזה חודשים ארוכים הוא שוכח את תפקידו לדווח על האירועים במגרש, ומתעסק בעיקר בניתוח מקצועי של מערכי הקבוצות והעברת ביקורת על כל חילוף, שריקה או קריאה של הקהל. בזמן שהפרשן שמוצב לצדו מתלבט אם היה או לא היה ועל המסך רצים חמישה הילוכים חוזרים מזוויות שונות שמראים ההיפך ממה שאיינשטיין חושב, הוא לא יזוז מילימטר מקביעתו הנחרצת. ההוא עשה הצגה, לזה מגיע אדום, האוהדים צריכים להתבייש, המאמן עשה חילוף גרוע, הקוון לא ראה נבדל ברור, השופט היה חייב לשרוק לפנדל. מאיר תמיד יודע יותר טוב מכולם, וכדי שלא

יהיה לאף אחד מהצופים ספק, הוא חוזר על משנתו לפחות שלוש פעמים. לא מעניין מה אחרים רואים, אין מקום לחילוקי דעות, איינשטיין קבע וזה מה שחשוב.

הפרשן שמוצב לצדו, בדרך כלל רן בן-שמעון, הופך לבובה שנאלצת להסכים עם קביעותיו הנחרצות על כל אירוע, גם כשהוא טועה. אבל כשהפרשן הוא אדם בעל עמוד שדרה, כמו אתמול בפ"ת, שידור המשחק הופך לקרקס. איינשטיין טעה כשקבע כשאורי אוזן נגע ביד, שלמה שרף תיקן אותו, אבל מאיר לא קיבל את ההערה אפילו מחמת הספק או הכבוד לאיש המקצוע היושב לצדו, והטיח בפרשנו ההמום שהוא מדבר שטויות. בכל כמה דקות עד סיום המשחק הוקרן שוב ההילוך החוזר והעמיד את איינשטיין על טעותו, אבל השדר התבצר בעמדתו והמשיך לטעון שמימיו הוא לא ראה פנדל ברור יותר. שרף, שהתעלם לחלוטין מדברי ההבל של האיש היושב לידו בעמדת השידור, הוציא אותו כזה קטן.

תכונה נוספת שמייחדת את איינשטיין לעומת שדרי הספורט האחרים היא תחושת הניכור שהוא יוצר בכל מחנה אוהדים. במכבי בטוחים שהוא אוהד בית"ר, הירושלמים בכלל חושבים שהוא אוהד הפועל, ולאדומים מת"א אין ספק שהוא צהוב-כחול בנשמה. הדבר היחיד שמאחד את כל הקהלים הוא הביטחון שאיינשטיין שונא אותם ומתנכל לקבוצתם יותר מכולם, ותמיד יגיד את ההיפך ממה שהם ראו. גם אם זה יכול להתפרש כמחמאה על אובייקטיביות, הטוקבקים באתרי האינטרנט לכתבות המשחקים שאיינשטיין משדר, כמו גם התגובות בפורומים של אתרי האוהדים השונים, טעונים בהמון בוז וטינה לשדר הוותיק, שאיבד מזמן את הלגיטימציה שלו כשדר ספורט לאומי.

לא נותר אלא להצטרף לאבי רצון, כנראה המודל לחיקוי של איינשטיין, בקריאתו המפורסמת: מאיר, תירגע. ואולי גם הגיע הזמן לתלות את המיקרופון והאוזניות.