בשירות הקומץ
דוד פרנקל כועס על אלי אוחנה, שמעדיף לגבות את אוהדיה המתפרעים של בית"ר במקום להוקיע את החוליגנים
למעשה, הודעות התמיכה שלהן זוכה אוחנה בפורומים של אוהדי בית"ר מאז המשחק בסכנין, עולות בעוצמתן כמה מונים, על מה שראינו בתקופה שבה הוא שוטט מאחורי הקוים בטדי. הסיבה לפרץ האהבה המחודש הזה, היא התייצבותו של אוחנה לימין אוהדי המנורה, לאחר ערב הפורענות באצטדיון דוחא. "קשה לי לבוא בטענות למעט אוהדי בית"ר שהטריחו עצמם לדוחא", כתב אוחנה בטור פרשנות שפירסם לאחר המשחק, וטעמו עימו: "הם אלו שספגו אבנים, הם אלו שחשו מאויימים".
אם לפרוט את הטענה הזו למטבעות מעשיים, הרי שקשה לבוא בטענות לאנשים שהרביצו, ירקו, השחיתו וגנבו, משום שהם חשו מאויימים. לא זו בלבד, אלא שהם הטריחו עצמם (לדוחא!) ולכן בוודאי מגיע להם פורקן קטן, כפיצוי על ההשקעה. אוחנה חזר על המסר הזה בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט, כך שלא מדובר בפליטת קולמוס או בציטוט שהוצא מהקשרו.
בטרם ננסה להבין כיצד נולדה ערימת ההבלים הזו מדעתו של אדם אינטליגנטי כמו אלי אוחנה, מן הראוי לציין את מה שנכון באבחנתו: אי אפשר לבוא בטענות לאוהדים שהתפרעו, הן מצד סכנין והן מצד בית"ר, משום שזהו טבעם. כמעט בכל חברה יש שכבה נחשלת, מוזנחת וחסרת השכלה, שבה רווחות האלימות והשנאה. התכונות האלה לא נולדו בדוחא וגם לא בטדי, ולכן הן לא ישתנו למרות כל הגינויים, הקנסות ומשחקי הרדיוס. השאלה המעשית היחידה היא, כיצד ניתן לשלוט בהתנהגות של אותו אספסוף, למזער את נזקיו ולהרחיק אותו מיציעי הכדורגל.
על השאלה הקשה הזו, בחר פרשננו לענייני אלימות להשיב בנימוק כבד משקל שלקוח מתחום הפסיכולוגיה של הגיל הרך: "הם התחילו". זוהי תרומתו של המאמן המובטל להרגעת הרוחות ולהורדת מפלס האלימות בכדורגל הישראלי. כמובן שאוחנה אינו היחיד שמשמיע את המסר הזה – כל האוהדים שנטלו חלק בהתפרעויות, דוחים את הביקורת שנמתחה עליהם ומצביעים לעבר הצד השני.
הסכנינאים מסבירים שהם סובלים כבר שנים בביקוריהם בטדי, עובדה שאין להכחישה. הירושלמים מתלוננים על אבנים שנזרקו עליהם מחוץ לאצטדיון, עוד טענה שיש לה אחיזה במציאות. כמובן שאף אחד מהקהלים האלה אינו רואה את דבשת האלימות שלו, מה שאך טבעי כשמדובר בציבור מטומטם.
אוחנה, מנסה לזכות בתמיכת האוהדים. צילום: דני מרון צילום: דני מרון
הטימטום דולף
הבעיה מתחילה, כאשר הטמטום הזה דולף אל מחוץ לאספסוף ובוקע מפיהם של מעצבי דעת קהל, כדוגמת אלי אוחנה. המלך הבית"רי אמנם איבד את רוב נתיניו, בשבע שנים של אימון כושל ושל תירוצים פנטסטיים, אבל בקרב הקומץ הוא דווקא שמר על כוחו. את הכוח הזה הוא יכול היה לנצל השבוע כדי להבהיר לחוליגנים הצהובים, שהם אינם רצויים במחנה המנורה.
מסר כזה יכול היה להשפיע בתוך האספסוף, אצל הנגררים וחסרי הדעת שמאמינים בטעות, שאלימות וגזענות הם הדרך הבית"רית. הוא היה חשוב גם מחוץ לקומץ, בקרב הרוב השפוי של אוהדי הקבוצה, שסולד מהערכים השליליים שהפכו להיות מזוהים איתה. אלא שבמקום לנסות לחולל שינוי, בחר אוחנה לנצל את המצב כדי להגדיל את הפופולריות שלו בקרב צבא האוהדים הקטן שעוד נותר לו.
הוא נתן הד תקשורתי להשקפת הצדק
המעוותת שלהם, שמייללת על פשעי הצד השני ומתעלמת מהתועבות שנעשות מבית. במשך שנים יוצאים קהלי יריב בשן ועין מאצטדיון טדי, בלי תגובה מצידו של האליל המקומי, אבל התפרעות המונית אחת בסכנין גורמת לו לפקפק ביכולתה של הקבוצה הערבית לארח משחקים רגישים.
יהיו כמובן מי שיטענו, שהתבטאויותיו של אלי אוחנה ביומיים האחרונים אינן תוצאה של מהלך ציני ומחושב מצידו, אלא דעתו האמיתית על המאורעות. את הפרשנות המעליבה הזו יש לדחות בשתי ידיים, משום שהיא עומדת בסתירה לעובדה הידועה שמדובר באדם אינטליגנטי. אם יש נקודת אור בהתנהלותו המגונה של אוחנה בפרשה הזו, הרי היא בכך שהוא גורם לנו להעריך מחדש כמה מפרשני הכדורגל האחרים בטלויזיה. בדיוק כמוהו, גם הם מדברים דברי הבל, אבל השטויות שלהם לפחות לא גורמות נזק.
נא להמתין לטעינת התגובות
