סיכום שנת 2005 בספורט: ריאל מדריד. סוף עידן
NRG מעריב מציג סידרת כתבות מיוחדות לרגל סוף השנה. והיום: על הקבוצה שכל אירופה שיקשקה ממנה בעבר, והפכה לשק החבטות של קבוצות כמו סנטאנדר ואספניול. הכוכבים מזדקנים, הצעירים נעלמים והמאמנים מתחלפים כמו גרביים
ה-24 בדצמבר 2005. במשחק הליגה האחרון של השנה מגיעה לברנבאו ראסינג סנטאנדר, קבוצת תחתית זניחה, ומנחילה ללבנים את הפסד הליגה השישי שלהם ב-17 משחקים. אבל כותרות היום שאחרי הפיאסקו עוסקות לא בכמות ההפסדים, אלא באדישות וההשלמה ששוררים במדריד לנוכח רצף הכשלונות. ערב כניסת השנה האזרחית, כבר אפשר להכריז קבל עם ועדה: תם עידן הגלאקטיקוס.
תקופת הגלאקטיקוס בריאל מדריד נפתחה עם החתמתו של לואיס פיגו, כשפלורנטינו פרס, הנשיא הטרי, הדהים את ספרד והביא תמורת 60 מיליון יורו את הקשר הימני הטוב בעולם מהיריבה השנואה ברצלונה. ריאל, עם סגל שהביא לה את אליפות אירופה אבל סיים רק חמישי בליגה שנה קודם, העבירה הילוך במירוץ לשליטה בכדורגל העולמי.
מרבית חובבי הכדורגל, כמו גם פרס בהמשך, נוטים להתעלם מהשמות הפחות בולטים שנחתו במדריד באותה שנה: קלוד מקאללה, פדרו מוניטיס, פלאביו קונססאו וסנטיאגו סולארי, השמות שהיוו את הברגים והמיסבים של המכונה המשומנת שהתחילה לפעול. ריאל מדריד של שנת 2000/1 היתה קבוצה מדהימה, אוסף כוכבים דורסני, עם צמד החלוצים ראול-מוריינטס בשפיץ, פיגו בלתי ניתן לעצירה בימין, רוברטו קרלוס באגף שמאל, מקאללה היציב באמצע ואיקר קסיאס הצעיר, שהלך והפך לאחד השוערים הטובים בעולם. על הספסל חיכו לה סטיב מקמנמן, סאביו, מוניטיס, קונססאו וסולארי, שחקנים שיכלו להוביל כל קבוצה אחרת בספרד.
פיגו וחבריו דרסו את ספרד אבל נבלמו בקרב
למעט השאלתם של שחקנים שוליים כמו אלביר באליץ' ואלברטו ריברה, נותר הסגל של ריאל בעינו. וולה מרהיב של זידאן ב'האמפדן פארק' נגד לברקוזן החזיר את הכתר היבשתי לראשי הבלאנקוס, שראו את אליפות ספרד הולכת דווקא לוולנסיה.
התיאבון של פרס הלך וגבר, ו-39 מיליון יורו הביאו בשערי מדריד את אלוף העולם הטרי, רונאלדו. הגלאקטיקוס, גירסה 3.0, חזרו לשלוט בספרד, אולם מוקש בדמות הגברת הזקנה מטורינו עצר אותם בחצי גמר הצ'מפיונס. האווירה בברנבאו התנהלה על מי מנוחות, זידאן להטט, פיגו בישל ורונאלדו כבש, עד שהגיע הקיץ של 2003.
פלורנטינו פרס הוא פוליטיקאי לשעבר, ראש חברת קבלנות שבגיל 53 זכה בבחירות והתמנה לנשיא של מועדון הכדורגל המצליח ביותר הכל הזמנים. הוא קיבל לידיו שחקנים מצויינים ואוהדים תומכים, אבל גם חובות כבדים מתקופת הנשיא הקודם, לורנסו סאנס. שלוש שנים הספיקו ל'אל פרסידנטה' להביא תואר בכל עונה, לכסות את כל החובות ולהפוך את ריאל לקבוצה הדומיננטית בכדורגל העולמי. אידיליה? הצחקתם את פרס, שרצה עוד והכל ומיד.
השינויים החלו בעמדת המאמן, כשוויסנטה דל-בוסקה נזרק הביתה יום אחרי שהביא את אליפות ספרד ובמקומו הגיע עוזר המאמן של מנצ'סטר יונייטד ואדם קצת יותר נוצץ מהתרח הספרדי הזקן, קרלוס קיירוש הפורטוגלי.
הגלאקטיקו הנבחר היה קשר ימני מצוין, בעל בעיטות חופשיות מדהימות והגבהות שאין שני להן. לוחם ללא פשרות, שחולצות המשחק שלו נמכרות בעולם יותר מחליפות של דולצ'ה וגבאנה. דייויד בקהאם לא חידש כלום לריאל, חוץ מהתוספת להכנסות ממרצ'נדייזינג. פיגו כבר היה באנקר בימין, בעיטות חופשיות יש גם לזידאן ולוחמי שוורים לא חסרים במדריד. אבל במכירת חולצות אף אחד לא התקרב לקפטן נבחרת אנגליה, שתמורת 36 מיליון יורו הפך לפנים החדשות בחדר ההלבשה ועל שלטי החוצות בעיר.
בריאל החלו יותר ויותר ללכת לפי תפיסת "הזידאנס והפאבונס", עם כוכבי על כמו זיזו לצד שחקני בית צעירים כמו "פאקו" פאבון. אבל עד היום נראים הפאבונס של ריאל כמו פאבון המקורי, שחקן ספסל בינוני שעולה מדי פעם בהרכב, אבל שום דבר שיכול להוות פקטור רציני בספרד ובטח שבאירופה.
כדי להקצין את השיטה, החל פרס במכירת חיסול שכללה את כל עתודת ההרכב הראשון. ג'רמי, מקמנמן, סאביו ומוניטיס נמכרו, מוריינטס, קונססאו ואלברט סלאדס הושאלו. השחקן היחיד שבאמת נחשב לעוגן בלתי ניתן להחלפה היה קלוד מקאללה. בתחילת השנה התמרמר הצרפתי, שסתם ביעילות את כל החורים שהשאירו הגלאקטיקוס בהגנה, על השכר הנמוך שלו בהשוואה למיליונים שעושים חבריו לקבוצה. אבל זה לא הפריע לצוות המקצועי, שלא הבין את חשיבותו של הקשר האפור וראה את אסטבן קמביאסו הצעיר מראה ניצוצות.
מקאללה הלך והפך לבורג מרכזי בפרוייקט של רומן אברמוביץ' בצ'לסי. קמביאסו לא התקרב לרמות של קשר נבחרת צרפת, עזב אחרי שנתיים לאינטר, ועד היום מחפשת ריאל בעל בית אמיתי במרכז השדה.
השאלות התחילו להישאל. למה להביא גלאקטיקו לאגף ימין כשכבר יש שם את פיגו? מדוע אי אפשר היה למצוא תקציב להשאיר את מקאללה? מה יקרה כששחקנים ייפצעו ויהיה צורך במחליפים? "חכו ותראו", אמר פרס. "הבאתי שני גביעי אירופה ושני אליפויות בארבע שנים, כנראה שאני יודע מה אני עושה". בטרגדיות יווניות, גיבורים נופלים ומתרסקים על פי אמרות כאלו. היבריס, חטא היוהרה, קוראים לזה.
בארון הגביעים בסנטיאגו ברנבאו אין זכר לעונת 2003/4, עונה אותה סיימה ריאל במקום הרביעי בליגה ובכניעה מבישה במונאקו לפרננדו מוריינטס וחבריו ברבע גמר האלופות. בפעם הראשונה מאז תחילת המהפכה של פרס, בריאל לא חגגו בחודש מאי. הרוחות במדריד סערו ובחשו כשנפתח שוק ההעברות, והשאלה היתה מי יהיה הגלאקטיקו הבא שילבש לבן. כשהתפזר הערפל, הדעה הרווחת בעולם הכדורגל היתה אחידה: ריאל מדריד בפאניקה.
מייקל אואן, חלוץ מצויין אבל לא מהגדולים באמת בעולם, קיבל את תווית הגלאקטיקו והצטרף לפרננדו מוריינטס, שחזר משנת ההשאלה בצרפת, כדי להרכיב בריאל התקפה שכללה גם את ראול, רונאלדו וחבייר פורטיו. לקבוצה שמשחקת עם שני חלוצים, הפריווילגיה של שמות כאלה על הספסל היתה קצת גדולה מדי, מה שגרם למוריינטס לחתוך לליברפול ולפורטיו לחפש את עצמו באיטליה למשך חצי עונה.
את עונת 2005/6 פתחו שלושת החלוצים הרחק מהברנבאו. באותה שנה הגיעו גם וולטר סמואל, שלא הסתגל לכדורגל הספרדי, והפצוע הכרוני ג'ונתן וודגייט (20 מיליון יורו), שעד היום הספיק לשחק רק ב-6 משחקים ויותר להזיק מאשר להועיל.
חוסה אנטוניו קמאצ'ו, מאמן הנבחרת לשעבר, מונה למאמן הלבנים, תואר ש-3 משחקי ליגה הספיקו כדי לו לוותר עליו. מחליפו, מאמן השוערים מריאנו גארסיה רמון, לא הצליח להרים את הקבוצה שדישדשה בבינוניות, עד שבסוף דצמבר 2004 הגיע לושמבורגו.
את שנת 2005 פתחה ריאל בסערה, כשהרוח החדשה שהביא לושמבורגו למועדון, ביחד עם האיזון במרכז המגרש שהביא תומאס גראבסן, סוחפת את הלבנים לשבעה נצחונות ליגה רצופים ו-0:1 קטן על יובנטוס בשמינית גמר ליגת האלופות. ההמשך, כידוע, היה הרבה פחות ורוד. ריאל הודחה בגומלין בטורינו ולא ממש הצליחה לדגדג את רונאלדיניו ואטו, שהוליכו את ברצלונה לאליפות ראשונה מזה שש שנים.
ב-10 לאפריל ניצחה ריאל את האלופה שבדרך, 2-4 בברנבאו, ניצחון שיותר משהיה חשוב למירוץ האליפות באותה שנה, היה חשוב לאמונה של ריאל ביכולתה לחזור לעצמה. אבל ציפיות לחוד ומעשים לחוד. אווירת השכונה בהנהלת ריאל המשיכה לחגוג, והפאניקה הלא ברורה הביאה לעוד סידרה של החתמות תמוהות ולא נחוצות. עיסקת רוביניו, שכבר היתה על סף השלמה, התעכבה, ובפעולה אימפולסיבית החתימה ריאל חלוץ חדש, ז'וליו באפטיסטה, הסקורר שהוביל את סביליה לצמרת בעונה שעברה. "החיה", שנחשב דווקא לרכש טוב, נהפך ללא רלוונטי זמן קצר מאוחר יותר כשרוביניו נחת במדריד. בהפסד לסנטאנדר עלה באפטיסטה, החתמה שעלתה לפרס 20 מיליון יורו, ל-2 הדקות האחרונות בלבד.
סרחיו ראמוס, בלם בן 19 שכבר רשם מספר הופעות במדי הנבחרת, הגיע ברגע האחרון כדי להנהיג את ההגנה, אחרי שאת כל אימוני הטרום עונה עבר בקבוצתו הקודמת, סביליה. לחיזוק הסגל הגיעו גם הקשר האחורי פאבלו גארסיה, הגרזן מאוסאסונה, וקרלוס דיוגו, מגן/קשר ימני מריבר פלייט. הסערה שעוררה ריאל בשוק ההעברות בקיץ נדמה במהירות בקול ענות חלושה. רוביניו עדיין לא מראה סימני דמיון לפלה, באפטיסטה ודיוגו מחממים בעיקר את הספסל וראמוס אמנם עולה קבוע בהרכב, אבל בתור קשר אחורי.
כיום, ריאל נראית כמו הגלאקטיקוס שלה: מבולבלת (רוביניו), פצועה (ראול), זקנה (זידאן) ושבעה (רונאלדו, ולא רק מתארים). ה"פאבונס", שחקני הרכש הצעירים, לא מביאים שום בשורה ולא נכנסים לנעליים הגדולות. על הקווים עומד מאמן שההצלחה הגדולה ביותר שלו היא העלאת קבוצת המילואים של המועדון לליגה השנייה. בראיון לסיכום העונה, לא התבייש פרס להודות: "משהו קרה לנו מאז מאי האחרון. אין ספק שאיבדנו את הכיוון. אבל יש לנו יציבות כלכלית ונעשה הכל כדי לחזור לגדולתנו".
בריאל ממשיכים לחפש פתרונות וכבר החזירו למועדון את הסמל פרננדו היירו, הביאו את בניטו פלורו לתפקיד המנהל הטכני, החתימו את סיסיניו הנפלא, וגם אנטוניו קסאנו ככל הנראה בדרך. האם זה יספיק? נתראה ב-2007.
נא להמתין לטעינת התגובות
