מי אתה פאולו די קאניו?
הוא נולד בשכונת עוני רומאית, אהד את לאציו מילדות ופעם דקר את אחיו במזלג. בגיל 22 הוא יצא לגלות ארוכה, נזרק מיובנטוס ומילאן, דחף שופטים בשפילד ואחרי זה גם זכה בתואר השחקן ההוגן של פיפ"א. עכשיו הוא שוב בכותרות. סיפורו של שחקן עם הרבה מאוד כדורגל, שייזכר בעיקר בזכות הברגים הרופפים והחיבה העמוקה למוסוליני. אייל ברקוביץ', ששיחק איתו בווסטהאם, לא מתרגש: "כל מה שהוא עושה זה הצגה. הוא לא פשיסט, הוא ליצן"
בעידן שסווג זה מכבר על-ידי חוקרי תקשורת מדופלמים כעולם של תדמיות, די קאניו הוא תופעת טבע, חיה פוליטית בין כדורגלנים שמעבירים את מרבית ימיהם כלוחות פרסומת מהלכים על שניים, בובות על חוט. אם דייויד בקהאם, למשל, מפרסם נעליים או סכיני גילוח, די קאניו מפרסם פשיזם; אם רונאלדיניו הוא שגרירו של המשחק היפה, די קאניו הוא הסוכן של הצד האפל. הרוחות סערו בשבוע שעבר באיטליה, לאחר שהשחקן, כעת כבר בסופה של קריירה עמוסת שערוריות, הצדיע בסיומו של משחק ליגה שולי למדי בליוורנו לעבר אוהדי לאציו במועל יד, ולא בפעם הראשונה. זו גם לא היתה הפעם האחרונה. רק בשבת, ימים ספורים לאחר שהוביל את ארץ המגף אל תוך דיון פוליטי אמוציונלי וקיבל אזהרה מפיפ"א, די קאניו חזר על התרגיל גם בסיום משחק הליגה עם יובנטוס. "כל ההמולה התקשורתית של השבוע האחרון לא השפיעה עליי", הצהיר, "זו הצדעה נורמלית לגמרי, זו הזהות שלי. אני מאמין בדברים מסוימים ומביע אותם כמו כל אדם חופשי. אני נגעל מהעובדה שפוליטיקאים זורקים את עצמם לתוך הכדורגל רק כדי לקבל תשומת לב ציבורית".
פאולו די קאניו, בן 37 וחצי, נולד למשפחה פשוטה מקווארטיצ'יולו, רובע רומאי אומלל שנועד לדחוס כמה שיותר בני אדם אל כמה שפחות מקום. "מחילות לארנבות ממעמד הפועלים", כינה פעם את השכונה הבן הצעיר מבין ארבעה די קאניואים קטנים וחמומי מוח. "במבט לאחור, אני לא יודע עד כמה אמא שלי הצליחה להסתדר עם כולנו בבית אחד", העיד על ילדותו, בה טיפול בריטאלין לא היה עדיין בנמצא. די קאניו גדל ברחובות וכפי שניתן לשער, הרבה להסתבך. ילדות קשוחה, עם סכין בין השיניים. "היית צריך להכות לפני שמכים אותך. זו היתה הישרדות וזו פילוסופיה שלקחתי אותה איתי למגרש", העיד על עצמו באוטוביוגרפיה שלו. הטירוף התחיל בגיל צעיר. כשהיה בן 12 והיה צריך קצת כסף כיס כדי לארגן יום כיף לחברים, הוא הלך ומכר את האופניים של אחיו, ג'וליאנו, המבוגר ממנו ב-6 שנים. בתגובה, ג'וליאנו היכה אותו נמרצות. הנקמה לא איחרה לבוא: "רצתי למטבח וחטפתי את המזלג הכי גדול שיכולתי למצוא. אחזתי בו חזק בשתי ידיים, התגנבתי מאחוריו ותקעתי לו את המזלג בגב. הוא צרח וחשבתי שהעיניים שלו עומדות ליפול מהחורים. כשהוא נפל לרצפה, צחקתי. בנאדם צריך זעם בחיים. בכדורגל, צריך הרבה יותר". ודי קאניו תמיד הביא איתו הרבה יותר.
די קאניו נולד לתוך לאציו, מועדון פופולרי חוצה מעמדות אך עני בתארים שמונע על ידי שני מוטיבים עיקריים – שיגעון גדלות ותסביך רדיפה מתקדם. לאציו היא במידה רבה הכבשה השחורה של הכדורגל האיטלקי, והמוטו של 'אנחנו נגד שאר העולם' התאים לו מאוד. כשהיה בן 6, לאציו זכתה באליפות הראשונה שלה. אחרי זה, בשנות ה-80, היא עברה שנים מסויטות ונזרקה לליגה השניה אחרי שהיתה מעורבת בסקנדל מכירת משחקים. באותם
באיטליה נוהגים לחלק את המועדונים לימין ושמאל, כשאלו של לאציו הם הסמן הימני ביותר על הסקאלה, חבורה מטרידה שבעיקר שונאת. שונאת שחורים, יהודים, צוענים, מוסלמים, שמאלנים, קומוניסטים - שונאת את כל מה שאחר. בשנות ה-90 למשל, השחקן ההולנדי ארון וינטר הוברח מהמועדון על-ידי האוהדים. אם לא הספיק השם היהודי – וינטר גם נולד בצבע הלא נכון. במקרה אחר, בדרבי מול רומא, לה אוהדים יהודים רבים, מיציע לאציו בצבצה כרזה "התנורים הם ביתכם, אושוויץ היא מולדתכם", והרשימה עוד ארוכה. מנהמות לעבר שחקנים שחורים ועד לתמיכה בפלנגות המוות של הצבא הסרבי, הקומץ של לאציו עשה כבר הכל. בשנים הטובות של הקבוצה היציעים מלאים אמנם במשפחות רומאיות ובילדים תמימים בכובעי צמר תכולים, אבל כשלא הולך, ממוצע הצופים יורד משמעותית והקומץ נותן את הטון. לאציו ניסתה לא פעם לבער את הנגע, אלא שבמקרה שלה מדובר בכישלון ידוע מראש.
בצהריים די קאניו היה משחק עם הנערים, ואחר כך עולה על רכבות לכל מיני ערי שדה ברחבי המגף עם הקומץ הפשיסטי, מחפש עניינים. "אהבתי את לאציו ורציתי לעשות כל מה שיכולתי כדי לעזור לה. חלמתי על היום בו אשחק עבור המועדון, אבל לא יכולתי להמתין", סיפר, "שם למדתי על חברות".
למרות שבימיו כנער, האולטראס היו פחות מאורגנים ונבזיים מהיום, די קאניו ספג מהיציעים יותר מחברות, ופיתח הערצה עיוורת לבניטו מוסוליני, שלפי אחת הסברות, היה בעצמו אוהד נלהב של הקבוצה. גם לוגו המועדון, הנשר, נלקח מהלגיונות הרומיים הקדומים ומסמל את ההתרפקות של הימין האיטלקי על ימי התהילה האבודים מהעבר. במשך השנים די קאניו קרא עשרות ספרים על מוסוליני, קיעקע את השם 'דוצ'ה' בלטינית על זרועו והפך לדמות שהפוליטיקאים מהימין הפשיסטי אוהבים להתחכך בה. נכדתו של מוסוליני או דניאלה פיני למשל, אוהדת שרופה של הקבוצה וגם אשתו של מנהיג התנועה הפוסט-פשיסטית, תמיד היו שם בשבילו. די קאניו מהופנט מהדוצ'ה, מזדהה איתו ועם החלום הרומנטי על איטליה הגדולה, איטליה של האיטלקים, איטליה בה נהגו להצדיע במועל יד, כפי שעשו הבאים לברך את הקיסר בימי רומי העליזים. לטעמו של די קאניו, מוסוליני היה אינדיבידואל בלתי מובן שראה מול עיניו רק את טובת הדגל, מנהיג אמיתי. בדיוק כמוהו.
בגיל 17 חלום אחר התגשם ודי קאניו הועלה לקבוצה הבוגרת של לאציו, אבל מיעט לשחק והושאל לטרנאנה, קבוצה קטנה ולא משמעותית. כשחזר למדי התכלת, כמעט איבד רגל בגלל פציעה שטופלה באופן לקוי והזדהמה. שם גם התחיל המרמור כלפי המועדון. 14 חודשים הוא ישב בחוץ, עד שרופא בלגי הציל לו את הרגל. בעונת 88/89, כשלאציו שוב בליגה הראשונה, הגיעה הפריצה. 30 משחקים ושער אחד, אבל איזה שער - בדרבי מול רומא ואחרי שנים של השפלות. אין עוד אירוע על לוח השנה האיטלקי שמערב כל כך הרבה אמוציות כמו הדרבי הרומאי, השנאה מוחלטת, רק הפנאטיות זהה. בהכללה היסטורית גסה, לאציו מייצגת את הערים הקטנות שסביב לעיר הבירה, את העשירים ואת הימין, בעוד רומא, שתלבושת האדום-צהוב שלה נגזרה מצבעיה הרשמיים של העיר, היא הקבוצה של השמאל, פשוטי העם והעיר הנצחית עצמה. באותו יום, די קאניו כבש את השער היחיד במשחק וטס לאורך היציע הדרומי של האולימפיקו בריצת אמוק, מלווה באצבע משולשת לאולטראס הרומאים. גיבור עם חדש נולד לתכולים-לבנים.
די קאניו המשיך לעוד עונה אחת באולימפיקו, ובסיומה נמכר ליובנטוס, הקבוצה השנואה ביותר על האוהדים למעט האחות העירונית, והצהיר ש"עדיף להיות חוט על הדגל של יובה מאשר הסמל של לאציו". האוהדים איתם שבר בקבוקים ברכבות ראו בו כעת בוגד תאב בצע. 78 פעמים שיחק די קאניו עבור יובנטוס, עד שהסתכסך עם המאמן ג'יג'י מאייפרדי, וגם עם טרפאטוני, וגם עם חצי טורינו, והושאל לנאפולי. שנים אחר כך, כשנשאל אם הוא מתכנן לזמן את די קאניו לנבחרת איטליה, ענה טראפטוני: "רק אם תפרוץ מגיפה". נאפולי החמה חייכה אל די קאניו, אלא שהרומן היה קצר, המועדון קרס כלכלית ופרק הנדודים יצא לדרך. הוא חזר ליובנטוס והושאל שוב, למילאן, שם לקח חלק בקבוצת האליפות של 96'. לקח חלק, אבל לא הרגיש שייך לשום דבר. הצפון המנוכר לא התאים לחבית חומר הנפץ, ודי קאניו, שכבר תויג כשחקן עם הבזקי גאונות אך שרוט עד עמקי נשמתו, ארז שוב מזוודה ונסע מעבר לים, רחוק ככל הניתן מאיטליה. סלטיק הסקוטית קיבלה אותו בזרועות פתוחות.
"אני לא ישו. אני לא יכול לשנות את הראש של אנשים, אבל אם יש לך בעיות בגלל שאתה אנושי, זה יכול לעזור כשאתה רואה שמישהו כמו פאולו די קאניו עושה את אותו הדבר"
הנוף האפור של גלזגו נראה באמת מכוער עבור הרומאי, אבל התשוקה של האוהדים והאמוציות של מלחמות הדת עם הריינג'רס הטריפו אותו. סלטיק מייצגת את סקוטלנד הקתולית, או למעשה את אירלנד, בעוד שהריינג'רס האנגלית יותר היא הקבוצה של הפרוטסטנטים. "גאסקוין אמר מה?! שהדרבי הרומאי הוא הכי גדול בעולם? הוא מדבר שטויות", אמר לעיתונאי בריטי בשנה שעברה, "שיחקתי בארבעה דרבים גדולים – של רומא, טורינו, מילאנו וגלזגו, ואני יכול להגיד לך שאין שום דבר כמו האולד פירם, זה המשחק הגדול ביותר בעולם". סלטיק היתה אוסף של ניגודים. אנשי גלזגו, לפי די קאניו, הם "הנאפוליטנים של בריטניה", ואצלם הוא קיבל את מה שנלקח ממנו וחזר להיות גיבור האוהדים, מעמד אותו לא יעזוב עד סוף הקריירה. הוא כבש 15 שערים ונבחר לשחקן העונה, אבל המשבר הגיע די מהר. הכדורגל הסקוטי נראה לו כמעט פרימיטיבי ("הם כולם אפסים, אין לי עם מי לשחק פה", החמיא פעם לחבריו הירוקים), חסר פינס. כשהצעה משפילד וונסדיי הגיעה, די קאניו עשה עוד טעות אחת ונחת בדיכאון של עיר הפלדה.
הנחמה היחידה, כמו תמיד, היתה הקשר עם אוהדי שפילד, שהתקשו לעכל את כמות הכישרון. השערוריות מחוץ למגרש לפעמים משכיחות את זה, אבל די קאניו הוא גאון של כדורגל, שסחט פעם מבראיין רובסון את האמרה האלמותית "רק פאולו די קאניו מסוגל להבקיע את השער שהוא הבקיע". אלא שלצד הכדורגל, די קאניו, עם המכנסיים הקצרים, הנעליים הלבנות ופאות הסבנטיז הארוכות, המשיך להיות אותו פרא אדם. במשחק מול ארסנל בדצמבר 98' הוא דחף אל הדשא את השופט פול אלקוק, והקריירה הבריטית נראתה גמורה. במולדת הכדורגל נדהמו מהאקט האלים וחסר התקדים, הפיש אנד צ'יפס נתקע עמוק בגרון. די קאניו הגדיר מחדש את הסטריאוטיפ על הפרחח האיטלקי. איגוד השופטים דרש להרחיק אותו מהליגה לכל החיים, ולא שהרומאי התרגש: "הוא לקח אולי שלושה או ארבעה צעדים לפני שהוא נפל בצורה מוזרה מאוד. זה נראה לי כמו הצגה לא מוצלחת. אם הוא היה שחקן היו מוציאים לו צהוב על התחזות". ההתאחדות השעתה אותו מ-11 משחקים ודי קאניו עלה על הטיסה הראשונה לרומא. בינואר הוא כבר היה שחקן ווסטהאם.
הפרשנים נדהמו לגלות שבווסטהאם, די קאניו השתנה. הוא לא הפך בדיוק לנער מקהלה, אבל הטירוף הלך למקום חיובי. קבוצת פועלים חמה, מגרש קטן ואינטימי, אוהדים מקועקעים יותר אפילו ממנו ותשוקה מזוקקת למשחק. די קאניו התאבד על המגרש, הבקיע שערים גאוניים, התרגז, בכה, צעק, ובעיקר הרגיש חי. לפני משחק גביע של 'הפטישים' מול מנצ'סטר יונייטד הוא הצהיר שהוא עלול להתאבד אם לא יזכה במשהו עם הקבוצה. ווסטהאם כמובן לא זכתה בדבר ודי קאניו עדיין איתנו, אבל הקריירה קיבלה אור חדש. אור שובב, שנון, ופה שלא דופק חשבון לאף אחד. לצוות מכופתר של ה-BBC שבא לצלם ראיון איתו הוא פתח את הדלת כשהוא בתחתונים אדומים צמודים, על מידלסברו הוא אמר שזה "המקום הכי מכוער עלי אדמות" ועל השוער דייויד ג'יימס שהוא "מפגר עם שכל בגודל של אפונה". הליגה קיבלה כוכב אמיתי, ספק חולה רוח ספק פילוסוף, מעין קאנטונה לעניים.
והיה גם כדורגל ענק. נגד ווימבלדון הוא הבקיע את השער הגדול בקריירה שלו ואחד היפים בתולדות הליגה, בבעיטת יעף אדירה תוך כדי ספרינט וכששתי הרגליים באוויר. והיה גם המשחק מול ברדפורד. בפיגור 4-2, אחרי שהוכשל ברחבה ולא קיבל פנדל, די קאניו התיישב במרכז הרחבה, הוריד את החולצה ופנה לעבר הספסל בבקשה להתחלף. כשנענה בשלילה, המשיך ליילל עוד דקה על הקו, כשווסטהאם בינתיים מקבלת פנדל אחר. די קאניו עזב הכל ודפק ספרינט של 50 מטר עד לנקודה הלבנה. הפטישים לא רצו לתת לו לבעוט. בלי הרבה בעיות, הוא חטף את הכדור, שם אותו על הנקודה והפציץ פנימה. משם רץ לתוך היציע, הוריד את החולצה והדף מעליו את מי שבא לברך. זה נגמר ב-4:5 הזוי לווסטהאם, כשדי קאניו מבשל את שני השערים האחרונים.
והיה גם רגע אחד, בו די קאניו המשוגע, האלים, הוולגרי, הפך באחת ליקיר הספורט. שוער אברטון שכב פצוע על הדשא, ובמקום להבקיע מול שער ריק, די קאניו תפס את הכדור בשתי ידיים ועצר את המשחק. לאור המחווה, פיפ"א בחרה את מכה השופטים מהילסברו לשחקן ההוגן של שנת 2001. ימות המשיח במזרח לונדון.
"אם אתם קוראים עיתונים, אז אני המשוגע, שנוא על כולם. זה רק מראה כמה מנותקת התקשורת. האוהדים יודעים את האמת, הם יודעים איך עובדות מעוותות. אוהדים משפילד עדיין שולחים לי מכתבים, יותר מעשרה בשבוע"
כשווסטהאם ירדה ליגה והוא ישב פצוע ביציע, לדי קאניו כאב. הוא המשיך לעוד עונה לא רעה בצ'רלטון, עד שבגיל 36 הגעגועים הביתה הכריעו. אחרי 14 שנה די קאניו חזר ללאציו, תמורת רבע מהשכר שהוצע לו בלונדון. הוא חזר כמו גדול, עם קבלת פנים של אלפי אוהדים וחלומות על תהילה עם קבוצת נעוריו, אלא שלאציו היתה כמעט מפורקת. מהקבוצה שזכתה בדאבל אדיר בשנת המילניום לא נותר כלום, רק צל חבול ומוכה חובות מהימים הגדולים. כמו איטליה הענייה והמושפלת מתחילת המאה, לאציו בשעתה הקשה פנתה אל די קאניו, והמנהיג לא יכול היה לסרב. בדרבי מול רומא בעונה שעברה התסכול התפרץ.
כמו אז, כשעלה מהנוער, זה היה משחק בית, כשרומא בנסיגה ולאציו על הקרשים ואחרי ארבע שנים ללא ניצחון בדרבי. המתח אצל המחנות היה בלתי נסבל. שנה קודם לכן המשחק פוצץ בגלל שמועת שווא על ילד שנהרג מחוץ לאצטדיון, העיר בערה ושוטרים חטפו ברחובות. ואם זה לא הספיק, אז אותה תקשורת צבועה שנוהגת לעשות 'נו-נו-נו' עם האצבע דאגה לחמם את האווירה בשבוע של הכפשות הדדיות בינו לבין הערס מהפינה האדומה, פרנצ'סקו טוטי, כנראה הכדורגלן המוכשר ביותר בתולדות העיר אבל טיפוס שטיפשותו יצאה למרחקים אדירים. די קאניו היה חד כרגיל: "אם אני אנסה לדבר עם טוטי על המצב במזרח התיכון, הוא יחשוב שאני מדבר על מערך במגרש. אני לא אומר שאני גאון גדול, אבל הרמה השכלית שלו באמת נמוכה".
על הדשא, לאציו חזרה למקורות וקצצה את טוטי ואת רומא בלי רחמים. די קאניו, בערב יוצא דופן של מנהיגות, היה בשיאו, חלומות הילדות התגשמו. אחרי שכבש את הראשון בבעיטה מושלמת מהאוויר, הוא פשוט נעמד מול היציע הדרומי של אוהדי רומא והרים ידיים באוויר. זה היה בהחלט מספיק. ומסוכן, בהתחשב בכך שהוא נעמד כמו ברווז במטווח מול כמה מהאוהדים האלימים ביותר בעולם, שפעם בשנות ה-70 ירו זיקוק שהרג אוהד לאציו. אחרי זה הוא בישל, השתולל, דפק על החזה ופינה חזיזים מהדשא. כשהוחלף, והמשחק הוכרע ב-1:3 לטובת לאציו, טירוף של אולטרא שחזר הביתה אחרי 14 שנה התפוצץ, ההצדעה הפשיסטית נשלפה. פעם נוספת, די קאניו הסעיר את איטליה.
מאז ועד למשחק בליוורנו בתחילת דצמבר, די קאניו חטף כרטיסים אדומים פה ושם ובירבר מעת לעת בתקשורת, אבל בסך שמר על פרופיל נמוך. ליוורנו היא המראה ההפוכה של לאציו, קבוצה צנועה המזוהה עם השמאל הקיצוני ושבאה מהעיר הנחשבת לערש הקומוניזם האיטלקי. רינגטון הסלולרי של הקפטן שלה, כריסטיאנו לוקארלי, מנגן את הדגל האדום, וגם בצבעי המועדון אין שום דבר מקרי. האדומים חזרו לליגה הראשונה בעונה שעברה אחרי גלות של כ-5 עשורים, והמטען החורג התפוצץ באופן מיידי. בשנה שעברה, לפני משחק ביניהן באולימפיקו, די קאניו הוזמן לעימות טלוויזיוני עם לוקארלי, והשניים התנצחו על פוליטיקה. "אני אתבע בבית משפט כל מי שיקרא לי קומוניסט", הצהיר די קאניו. במשחק עצמו, שהתנהל בימי בחירות אזוריות סוערות, אוהדי ליוורנו התגרו עם דגל המגל השנוא, ובתגובה, הסמלים הפשיסטיים וצלבי הקרס הונפו בגאון מהיציע הצפוני, מקום משכנם של האולטראס הלאציאלים. משם, אוהדי שתי הקבוצות המשיכו לערב ארוך של פורענות ברחובות הבירה, תחנות אוטובוסים נהרסו, עשרות שוטרים ואוהדים נפצעו. לנוכח האלימות, שר הפנים אפילו הצהיר שהוא ייאלץ לסגור אצטדיונים. ההצהרה היתה בעייתית מלכתחילה, בהתחשב בכך שראש הממשלה, סילביו ברלוסקוני, הוא בעליה של מילאן. בינתיים, האלימות במגרשים נמשכת במלוא עוזה.
אף אחד לא הופתע לשמוע שגם השנה העימות הכי פוליטי באיטליה, ואולי באירופה, הסתיים שוב בשערורייה שהכתימה את תדמיתה של הליגה. די קאניו ספג עלבונות בליוורנו למשך 90 דקות, ובשריקת הסיום בחר להשתמש שוב בהצדעה, כמחווה לאולטראס שיצאו עם הקבוצה לטוסקנה. אחרי זה הוא גם השליך אליהם את הגופיה השחורה, עוד סמל פשיסטי. השמאל, ראשי הליגה והקהילה היהודית קמו עליו, אבל די קאניו, כמו די קאניו, אמר את אשר על ליבו: "אני גאה בערכים שלי ואמשיך להצדיע כך בגלל שזה נותן לי תחושת שייכות לאנשים שלי. אף אחד לא מדבר על אוהדי ליוורנו. כשהם שרים את הדגל האדום ומניפים דגלים קומוניסטיים – זו לא פוליטיקה בספורט? מדוע דעה אחת לגיטימית בעוד האחרת אסורה? כשנכנסו לאצטדיון הם זרקו חזיז לעבר המאמן שלנו, ואני הייתי המטרה. ואני גאה בכך". כשנשיא תנועת מכבי באיטליה, ויטוריו פאבונצ'לו, דרש לנקוט נגדו בצעדים משפטיים, די קאניו השיב אש על אוטומט: "אם אנחנו בידיים של הקהילה היהודית - זה הסוף. אם יינקטו נגדי צעדים רק בגלל שקבוצה אחת יותר חזקה פוליטית מהשניה, זה יכול להיות מאוד מסוכן".
אחרי כל הסערה, די קאניו הושעה בסך הכל למשחק אחד, וגם השערוריה הזאת תישאר מאחוריו. בסוף העונה הוא עשוי לפרוש. בגילו, הרגליים מתקשות לעמוד בקצב של אחת הליגות התובעניות בעולם, יחסיו עם הנשיא קלאודיו לוטיטו, שמאס בתדמית הפשיסטית של המועדון, לא מהמשובחים, וקבוצה אחרת לא באה בחשבון. קשה לראות אותו הופך למאמן, כך שאף אחד לא יתפלא לראות אותו בתוך כמה שנים על ספסלי הימין הקיצוני בפרלמנט. ואם לא, מאוד יכול להיות שדי קאניו יחזור פשוט לשבת ביציע עם האירידוצ'יבילי, בחולצה שחורה וצעיף בתכלת-לבן. שם תמיד ישמרו לו מקום של כבוד.
אייל ברקוביץ', ששיחק עם די קאניו בווסטהאם, סיפר ל-NRG מעריב: "אני לא מופתע ממה שהוא עושה, ובוא אני אגיד לך משהו, הוא אפילו לא יודע מה הוא עושה. הוא עושה את זה בגלל שהקהל של לאציו הוא קהל גזען והוא צריך להתחבר אליו, כדי שיאהבו אותו. זו הדרך שלו להתחבר אליהם. פשיסט? הוא לא פשיסט, הוא ליצן. פאולו די קאניו הוא ליצן. אם הייתי רואה אותו עכשיו הייתי נותן לו שתי סטירות בגלל מה שהוא עושה בזמן האחרון. כל מה שהוא עושה זה הצגה. הוא ראה שההצגה עובדת אז הוא ממשיך איתה. השבוע שקלתי להתקשר אליו, להזכיר לו שיש לו חבר יהודי, ישראלי ששיחק איתו".
הייתם חברים?
"אני ופאולו היינו ביחסים נהדרים. אהבו אותו מאוד בווסטהאם, וגם אחרי ששנינו לא היינו יותר בקבוצה, כשאני הייתי במנצ'סטר סיטי והוא בצ'לרטון, היינו נפגשים מדי פעם, תמיד מתחבקים לפני משחקים. מבחינה מקצועית הוא השחקן הכי גדול ששיחקתי איתו. מקצוען אמיתי, טכני בצורה מדהימה. שחקן התקפה מושלם".
נפגעת ממנו?
"לא נפגעתי, כי הוא לא יודע מה הוא עושה. מה, אתם עושים כתבה על די קאניו? הוא כזה מעניין?".
נא להמתין לטעינת התגובות
