הגילי עושה את שלו
קבלו מולטי טאלנט עם קבלות: גילי מוסינזון, קפטן הפועל תל אביב בכדורסל, שבנוסף הוא די-ג'יי, מנגן גיטרה-תופים-קלידים, מבקר, משורר, ועכשיו גם דוגמן אופי. ירון זהבי לא מת
"מה, זה? יש לי קצת פנס".
לא זה. זה, מעל העין השנייה.
"זה בעצם שתי צלקות. אחת מהנקודת חן למטה, זו פציעה נפרדת, ואחת מהנקודת חן למעלה, שבמקרה בול התחברה. אחת זה מרפק, אחת זה ראסיה".
ומאיפה הפנס?
"כן, זה. היה משחק נגד ירושלים בסוף עונה שעברה וגיא קנטור הכניס לי אצבע לעין וקרע לי את הלחמית. היה קצת לחץ בהתחלה כי לא יכולתי לפתוח את העין. זה היה כאבי תופת, חשבתי שהעין שלי איפשהו על הפרקט ולא יכולתי כאילו לראות. אבל למרות שהיתה תחושה מאוד לא טובה, היה בסופו של דבר מזל גדול".
אתה קצת מועד לפציעות ביזאריות, לא? בעירוני רמת גן חטפת מהמאמן, ארז אדלשטיין, את לוח השרטוט שעף ופגע לך בול בברך.
"צריך לעשות טבלה: פציעות שבאשמתך ופציעות שלא באשמתך. יש הרבה דברים. לפעמים אני גם מוזג כוס קפה וקצת מים רותחים ניתזים לי על היד. שלא תדעי. לקרוע את הלחמית, אני מסכים, זה סיכוי של אחד למיליון. שמישהו יכניס אצבע לעין ושהעין לא תמצמץ בזמן, צריך להפתיע ממש. אבל מה שכן ביזארי זה שמונית תדרוס אותי, נניח ".
מונית דרסה אותך, נניח?
"כן. נסעתי לתומי בדיזנגוף בתל אביב, באופניים, ורציתי לחצות לצד השני".
לנתיב השני?
"כן, ממש לרחוב השני, לצד השני".
כאילו , נגד כיוון התנועה.
"כן. בתל אביב כשאני על אופניים אני לא מסתכל על אדום וירוק, כי זה מאוד מסוכן".
למה מסוכן?
"כי לפעמים נהגים לא מתחשבים באדום או ירוק, אז אם אני עם אופניים אני פשוט מסתכל אם פנוי או לא פנוי. אני סומך על הראייה שלי, ועובדה שעד עכשיו טפו טפו טפו לא היתה לי אף תאונה. אז חתכתי, ולא ראיתי שהמונית באה במהירות בנתיב שלי ופשוט העיפה אותי, נכנסה באופניים והכידון נכנס לי בצלעות. אבל כל חיי אני נוסע על אופניים בתל אביב, ונראה לי שפעם ב-27 שנה, אם משווים את זה יחסית לקילומטרז', יוצא שאני נוהג זהיר. אני בהחלט מקווה לשמור על הממוצע".
גילי מוסינזון, 27, הוא קפטן הפועל תל אביב בכדורסל. חוץ מזה הוא גם חבר בלהקת "הירקון 70", שכוללת גם את אחותו, רנן מוסינזון, את רונה קינן, דפנה קינן, מעוז דגני, אורי גוטליב, ימי ויסלר ונועם ענבר ( "הבילויים" ). חוץ מזה, הוא גם מצייר, מדג'ה, מחבר שירים ופואמות, וחתום על טורים שעניינם תל אביב וכדורסל שפורסמו ב"העיר" בעבר. חוץ מזה, הוא מגיש פינה בתוכנית "זמן תרבות" בערוץ 2 ושוקד על פורמט לתוכנית משלו באותו ערוץ ממש. חוץ מזה, הוא הרכש הטרי של סוכנות "לוק". וחוץ מזה הוא בנו הצעיר של יגאל מוסינזון, אבי חסמב"ה ז"ל.
אז מה, עכשיו תהיה גם דוגמן?
"זה פחות בקטע של דוגמנות, אני חושב".
מה זאת אומרת?
"יש להם מחלקת טאלנטים מה שנקרא, שזה לאו דווקא דוגמנות אלא כל מיני דברים אחרים. אני חושב שכמה שאני לא אעשה טיפולי אנטי אייג'ינג ואשים קרמים על הפנים, אני אף פעם לא אגיע להיות דוגמן. אולי אני אוכל לדגמן אופי ואישיות. אם יהיה איזה צלם שיוכל לצלם את האופי שלי, אז אני אוכל לקדם את'מילון אבן-שושן' הבא שייצא. אבל דוגמן אמור להיות. . . מישהו בקטע. אני לא בקטע. אני לא מבין בזה".
מה יש להבין בזה?
"מה זה הקטע הזה של דוגמנות? מה זה? ".
זה לעמוד, שיצלמו אותך, ושייתנו לך 40 אלף דולר. נראה לי. לא?
"יכול להיות שזה הרעיון. מה שיהיה בנושא הזה אני מאמין ש' לוק' יבואו ויגידו לי, תשמע, אל"ף בי"ת גימ"ל. נניח, אם אני אעשה טלוויזיה, אז בעצם אני מדגמן את הטלוויזיה".
כן .
"אז אני עושה טלוויזיה, ואז ככה אני מדגמן נניח. זאת נראית לי הכוונה של הדוגמנות כאן. ואם יגיע משהו בנוסף אני אשתדל להתמודד עם זה".
הטלוויזיה שמדגמן מוסינזון לפי שעה כוללת פינה בת כמה דקות, שבמסגרתה הוא מבקר מופעי תרבות. "התקשרו מהתוכנית ושאלו אם מתאים לי ללכת לכל מיני אירועי מוזיקה, תרבות וכולי ולבקר בעין לא של מבקר נטו, אלא מישהו שהוא ספורטאי,
קשר רופף.
"בשני המקרים צריכים במאי וצלם ועוזר צלם, ורק השאלות והתשובות הן שונות. כך שאני חושב שהאדפטציה לא היתה כזאת דרמטית. תראי, עדיין יש הבדל בין חדשות ספורט לבין תוכנית תרבות. זה היה מוזר אם המנחה, בן לוין, היה שואל אותי אם נהניתי מהווקאליות של המופע,והייתי אומר' כן,המשחק היה 40 דקות, ומשחקים מראשון לראשון'. אבל לא, עניתי על מה שהוא שאל".
ועדיין , לציבור הרחב מוכר מוסינזון הרבה יותר כ"גילי האדום", כדורסלן מחונן ומסמלי הפועל תל אביב, ופחות כגילי מבקר האופרה, מחבר הפואמות או הצייר. הוא נולד בתל אביב, מגיל 11 שיחק בהפועל ובגיל 16 וחצי עלה לקבוצת הבוגרים. כספורטאי מצטיין שירת בקריה, אבל כמה פציעות וניתוחים בברכיים אילצו אותו לנטוש זמנית את הכדורסל. במשך שנתיים היה בין היתר מלצר, ברמן וקופירייטר במשרד פרסום, ורק בגיל 23, אחרי שמילצר את המאמן אלי קנטי, הגיע למכבי חדרה מליגת העל. בסוף העונה, כשהקבוצה ירדה ליגה, חשב מוסינזון לעבור לשחק במכללת פפרדיין, קליפורניה, ורק אירוע מוסינזוני קלאסי טירפד את העסקה שכבר היתה כמעט סגורה.
"הייתי כבר בקולג', תיכננו הכל, התאמנתי איתם בפפרדיין, הכל היה מסודר. כולם רק חיכו לתוצאות של ה-SAT, המבחן הפסיכומטרי, כדי לסגור סופית, ואני אמרתי 'דונ'ט וורי, דונ'ט וורי'. רק מה, במבחן לא קראתי את החלק שבו נאמר שעל כל תשובה לא נכונה מורידים נקודות. חשבתי שאם אני אהמר בתשובות שאני לא יודע יהיה בסדר, כשבעצם היה צריך לענות רק על מה שיודעים. בקיצור, חרבשתי את המבחן, וברגע שהתוצאות הגיעו התמונה השתנתה. הם רצו לשלוח אותי לג'וניור קולג' ביוטה שאני אשלים את הלימודים, כל מיני דברים כאלה, ואז הגיעה ההצעה ממכבי רמת גן".
ברמת גן עברה על מוסינזון תקופה סוערת במיוחד. במקרה אחד, אחרי שהורד לספסל, הוא הטיח ברצפה בקבוק מים, שהמשיך וקפץ היישר אל זווית עינו של האפסנאי, ורגע לאחר מכן הכניס, בטעות, מרפק באפו של אפסנאי אחר, שבא לעזרתו של הראשון. גם מערכת היחסים שלו עם המאמן, ארז אדלשטיין, פרנסה אינספור עמודים במדורי הספורט: בין היתר רבו השניים על סוגיית הראסטות שסירב בתחילה להוריד מראשו, ובשאלת הנעליים החצאיות שביקש לעלות איתן למגרש, על אפו ועל חמתו של אדלשטיין. הפרשה הזו הובילה גם לסצנת לוח השרטוט המעופף שנחת על אחת מברכיו. בסופו של דבר עזב מוסינזון את הקבוצה, עבר להפועל, משם לרמת השרון, ושוב להפועל, שעליה התביית, לפחות לפי שעה.
מוסינזון מודע היטב לפער בין הכישרון והציפיות, ובין התעכבותה, לפי שעה, של הפריצה הגדולה. "אני מרגיש שמיציתי אולי חמישית ממה שאני יכול למצות, אבל אני לא מודאג. הדבר שהכי עושה את שלו, אני חושב, זה הגיל. אני לא כזה תרח, אבל היה לי 27 לפני שבוע והרבה אירועים זכורים לטובה או לפחות טובה היו לפני כמה שנים, בכל זאת. אפילו הדוגמה הכי קטנה של מה שהיה עם ארז אדלשטיין, כשהמאמן אומר לי'תחליף את הנעליים' ואני אומר לו' אני לא מחליף את הנעליים'. למה ? כי מתחשק לי. אז אם הייתי צריך חמש שנים, או שלוש שנים, או ארבע שנים, כדי להבין את זה, אז את יודעת".
ואז , באמת לא הבנת מה הוא רוצה?
"כן, חשבתי שהמאמן צריך כאילו להבין אותי, שלי יהיה יותר נוח ככה. ולא. גם אם אתה חושב שהמאמן לא צודק והוא אמר לך משהו לפני כל הקבוצה, אתה חייב לשמוע לו, רק כדי שאחר כך נגיד יהיה איזה תרגיל שנייה לסוף,שתהיה איזה סמכות של מאמן שאומרת 'מוסרים להוא', וההוא קולע. זה מתחיל מהדברים הקטנים".
בקיצור, הפכת יותר צייתן.
"על המגרש, זה מה שצריך".
זה נראה שאתה נורא מנסה להראות כמה אתה יציב ואיזה בסדר נהיית.
"כן. קלטת, עלית עלי פה. כאילו, זה בדיוק מה שניסיתי לשדר. רואים? שמים לב? ".
כן . "אחלה".
בכל זאת, ברשותך, אני מרגישה שיש פה כמה עניינים. "יש, יש. אולי תעזרי לי גם כן להבין כמה דברים על ידי זה שתשאלי ואני אענה. את שואלת שאלות טובות. זה סוג של תרפיה בשבילי, זה מגניב. כאילו, חסכתי 350 שקל על טיפול".
היית פעם בטיפול? "לא".
למה ? "לא יצא. למה, יש לך מטפל להמליץ? ".
אתה מחפש?
"אהממ. . . לא . אבל אולי יש לך להמליץ".
אז נניח הייתי הפסיכולוגית שלך, הייתי שואלת אם אין משהו מאוד מלחיץ בלהיות הבטחה ענקית, אבל לא ממומשת.
"כבר מהיסוד אני שולל את זה. אם החלטתי שאני הבטחה אז אני מאוד אלחיץ את עצמי. אבל מי שהבטיח, הוא זה שצריך לקיים, בסופו של דבר. הדרייב שלי זה פשוט שאני חושב שאני שחקן טוב וזה שאני כל כך אוהב את המשחק. לא הקטע שכל מיני אנשים או עיתונאים או אנשי מקצוע אמרו שאני הבטחה. בטח ששאלתי את עצמי איך זה שאני לא קולע כל משחק 40 נקודות ולוקח את הקבוצה שלי לאליפות, אבל תמיד היו סיבות אובייקטיביות למה זה לא קרה. חלק היה באשמתי, חלק לא היה באשמתי, חלק היה באשמת אחרים, חלק לא היה באשמת אף אחד. תמיד חיפשתי להיות ריאלי ולהבין בעצם מה קרה, ולאו דווקא בקטע של הלקאה עצמית לא מרוסנת וללא סיבה, של טוב, הייתי צריך להיות הבטחה, איך זה שאני לא הבטחה".
זה לא עבר לך בראש אף פעם?
"עבר לי בראש, אבל תמיד היו לי סיבות מהמציאות. אם זה הפציעות, אם זה שהתחצפתי למאמן. אז אמרתי לעצמי 'הנה, איך אתה יכול להיות שחקן כשאתה מתחצף למאמן. מגיע לך'".
אתה חוצפן היסטורי? היית גם חוצפן בבית ספר?
"בואי נאמר, אפשר לקרוא לזה שובב? שובב חיובי? ".
בטח שאפשר.
"יש. אז אני הייתי שובב חיובי. תודה. כאילו, את יודעת, כל מיני יציאות שנניח מצחיקות את הכיתה, כל מיני שליפות של שנייה אחת, רק שזה בדרך כלל לא מתאים לכדורסל ולהיררכיה של קבוצה. היו לי כמה פעמים שמאמן זרק לי איזה משפט ובלי לחשוב עניתי תשובה בהפוך על הפוך על הפוך על הפוך. וזה לא בהכרח דבר טוב".
תן דוגמה.
"אההממ. . . . מרוב דובים לא רואים את היער ממש. אני מנסה לחשוב או על דוגמה או על דוגמה טובה, אחת מהן. הדבר היחיד שעולה לי בראש זה שכשהייתי בן חמש, משהו כזה, ועברנו דירה, ראיתי בחדר מדרגות שכנה עם ציצי ענק, וישר אמרתי בקול, 'איזה ציצי גדול יש לה'. יותר מזה אני לא זוכר, אבל באמת, ויש פה גם מסר לנוער, לא תמיד טוב להתחכם. ככל שהשנים עוברות אני מגלה שציניות זה לא בהכרח כזה דבר טוב. לפעמים אנשים לא מבינים אותך כמו שהיית רוצה כי אתה ציני, או סרקסטי, או סיפרת בדיחה, אבל אף אחד לא הבין".
גם מחוץ למגרש?
"באופן כללי, נראה לי, בחיים. הקטע בלהתחכם זה להתחכם מתי שצריך להתחכם. כי אם התחכמת במקום שלא צריך אז סתם יצאת מעפן. בקבוצה, בכלל, היום זה מאוד מאוד שונה. מינו אותי לקפטן וזו אחריות. אני לא כל כך יכול לעשות את מה שהייתי עושה. צריך לשים לב למצבים אישיים של אנשים בקבוצה, ואם מישהו קצת בדאון אז להרים אותו וכל הזמן להתעסק באגו הקבוצתי. אני לא יכול להיות גילי, איך שאני רוצה להיות. כמה שזה היה כיף, אני לא תמיד יכול לספר את אותן בדיחות שהייתי מספר באמצע אימון, תוך כדי משחק, לשחקן שאני מתאמן איתו".
ואתה באמת מצליח להתאפק?
"היום, אם המאמן מדבר ושחקן מספר לי איזה בדיחה, אז אני אומר לו'ששש, בוא נקשיב קודם למאמן'. ואז אני תופס את עצמי במצבים של, רגע, מה היה פה? מישהו ניסה לדבר איתי, ואני אמרתי לו 'שקט, תקשיב למאמן?'. אני מוצא את עצמי במצבים שפעם היו נראים לי מצחיקים. אבל אין מה לעשות. אני צריך להיות יותר ממלכתי. מאוד רציתי את הסרט קפטן, זה קטע סמלי בשבילי, בתור אחד שגדל שם, בהפועל. אוסישקין זה ערש נוף מולדתי, ממש כמו שזה אמר, מה שמו, טשרניחובסקי. זה חשוב לי מאוד, ואני לוקח את זה במלוא הרצינות. במלוא הרצינות. באמת".
וזה לא מבאס לפעמים? שיש בדיחה מעולה וצריך לקבור אותה?
"אם היא תהיה בזמן הנכון והיא לא תעליב אף אחד אז אני אגיד אותה. בדיחה קונסטרוקטיבית, למען הקבוצה".
במסגרת המטאמורפוזה והמעבר לגילי החדש, שינה מוסינזון כליל את אורחות חייו. הוא קם מוקדם בבוקר, הולך למכון כושר, דופק סייסטה, מגיע לאימון, ונרדם, לדבריו, לא יאוחר מחצות, אחרי שעה של מתיחות מול הטלוויזיה. "אני אוהב לראות פוליטיקה, כמה שזה יישמע זקן, תוכניות פוליטיקה והתפלפלויות. אני עלול להיתפס רואה כל מיני דברים הזויים, נגיד,'דוקומדיה' עם מתי גולן. בכלל, כשחזרתי לכדורסל זנחתי את כל היציאות והעניינים. אני אתן לך דוגמה. פעם הגעתי לאימון בוקר, אחרי שיצאתי לילה לפני, והיה איזה רגע שפשוט התחשק לי לבעוט בכדור, סתם, אחרי שהכדור כבר יצא לאאוט. באותו רגע שבעטתי והרגל שלי היתה ישרה, אז גארי פלאמר אחד, איזה שחור 130 קילו, החליט שהוא, דווקא באימון בוקר, קופץ על הכדור לנסות להציל אותו. כאילו, אימון בוקר, בדרך כלל אנשים לא קופצים ככה אם זה לא איזה גמר גביע. בקיצור, מחוסר ריכוז שלי של שנייה אחת, הבנאדם קפץ לי על הרגל, והברך יצאה לגמרי מהמקום, משהו, כאילו, לא כייפי. בקיצור, פציעה נטו באשמתי, שלא היתה קורית אם הייתי קצת פחות עייף או יותר מרוכז. אז עכשיו אני מקדיש את כל חיי לכדורסל. הכדורסל זה מקום אחד, ללא ספק, אם זה שעות שינה, אם זה ארוחות מסודרות. הכל סביב הכדורסל, כדורסל לפני הכל. אין בכלל ספק, כאילו".
ועדיין אתה כותב.
"כן. אני כותב שירים מולחנים, שיוצאים החוצה, ושירים שלא מולחנים, בקטע של פואמות, שזה אף אחד לא רואה". ואתה מתכוון לעשות איתם משהו? "כן, ב-2017". למה , מה יקרה ב-2017?" לא יודע, אבל זה נראה לי מספיק זמן, כאילו, בלונג ראן, פתוח. אני רק מקווה שלא יקרה פה מה שקרה בניו אורלינס והכל יישטף, ואז אכלתי אותה. אבל בעיקרון אני מקווה שזה יישמר".
אז אתה כותב, ואתה מנגן, ואתה מצייר, גם תוך כדי העונה. . .
" כן, אנחנו מנגנים פעמיים בשבוע. ביום שני לחבר' ה הקבועים ובשבת זה יותר לכלל האוכלוסייה.עוד לא הוצאנו אלבום,לא נראה לי גם שנוציא, זה יותר בקטע של ניגונים כזה של החבר'ה. מי שרוצה לשיר, שר, מי שרוצה לכתוב, כותב, מי שרוצה לנגן, מנגן. אנחנו מאוד ליברלים. אני מנגן בקלידים, בעיקר. למדתי פסנתר בבית, אצל הפרופ' ישראלה מרגלית. היתה אחת כזאת, זיכרונה לברכה".
וציור ?
"לא למדתי טכניקות או משהו. פשוט כל הבית מפוצץ בציורים של אמא, שהיא מורה לאמנות, אין פינת קיר אחד פנויה. אז אני לא יכול להחמיא לעצמי ולהגיד שזה מעצמי, כי זה לא. עכשיו, למשל, אני קורא ספר של סביון ליברכט, ומגניב אותי כל התיאורים הציוריים. זה מנקודת מבט של מישהו בוגר על איך שהוא היה ילד, ויש שם איזה קטע שהוא יושב בכסית, רגל על רגל, מחכה לאבא שלו וממשמש את העץ, את הגבשושיות של העץ, ואיך שהוא מרגיש אותו מלמעלה עד למטה וזה עשה לי חשק לצייר את העץ הזה. אז ציירתי".
אין מצב שבגלל שאתה מתעסק כל כך הרבה שנים בכל כך הרבה עניינים בו זמנית, גם זה קצת עיכב את הפריצה שלך בכהרבה עניינים בו זמנית, גם זה קצת עיכב את הפריצה שלך בכדורסל?
"החליטו בשבילי, בגיל 16, כשאמרו לי'תשמע, אתה עולה לקבוצה הבוגרת, לשחק עם הגדולים', שזה יהיה המקצוע שלי. הייתי קצת בהלם, לא ציפיתי לזה, אבל אחרי איזה שנה-שנתיים הבנתי שזה באמת הולך להיות המקצוע שלי, בקטע של עבודה. וזה בין הדברים הכי כייפיים בעולם, אני אומר כל יום תודה רבה על זה שאני יכול ללכת לשחק כדורסל וזה המקצוע שלי.זה כאילו לא נתפש. אז בעצם יש את הסדר הזה, שהכדורסל זה המקצוע, זה העבודה, זה הדבר העיקרי שאותו אני עושה ואני חי ממנו, וכמובן שאני אוהב אותו מאוד,ויש את הדברים האחרים,שהם תחביבים,שגם אותם אני ממש אוהב מאוד. וכיף לי, אני שואב מזה מלא כוחות. חזרה, ניגון טוב, זה קטע של ניתוק. לא שאני מחפש להתנתק, אבל גם אם אני אוכל הרבה סוכריות שאני אוהב בסוף זה יעשה לי כאב בטן. אז ככה אני חוזר עם מלא אנרגיות מחודשות לכדורסל וחוזר חלילה. אבל. . . מה היתה השאלה? היתה לי תשובה שחשוב מאוד להגיד".
אם בגלל שאתה מתעסק בכל כך הרבה דברים זה מעכב אותך בכדורסל.
"אה. לא, לא, לא, לא, לא ".
אם אתה מקבל עכשיו אפשרות אינסטנט להיות שחקן מצליח בהיסטריה או להיות מוזיקאי מצליח בטירוף.
"זאת שאלה קשה בשבילי מאחר ואני מזל מאזניים. מעבר לזה שלפעמים אני לא הכי החלטי, אני אוהב שיש לי כל מיני דברים, שאני לא צריך לבחור. אבל יש שיאים כאלה והתרגשות, דברים פיזיים, נניח בכדורסל, אחרי ניצחון, או אחרי דאנק, שאתה מרגיש בקטע של חצי אורגזמה. חוויתי את זה גם במוזיקה בכמה הופעות שהיו לנו במצפה רמון. הרגשתי שאני מתרגש וכיף לי והלב שלי במרוצים, וזה היה מאוד דומה, מבחינת ההתרגשות, מבחינת הכיף והאמוציות. וזהו. לא נתתי תשובה".
אפרופו מזל מאזניים, אני מבינה שאם בחורה שואלת אותך מה המזל שלך, זה לא פוסל אותה אוטומטית.
"אם בחורה שואלת אותי? אה, לא, אני לא מבין במזלות. סתם, איזה מישהו פעם אמר לי שמאזניים אמור להיות לא תמיד החלטי. אבל אני חושב שזה תלוי גם ביום ובשעה ובאופק. אני באמת לא מבין בזה. כאילו, סתם נפלתי על איזה שאלה ששאלת אותי אז נתתי בדיוק את הדוגמה שמתאימה למה ששאלת אותי, לאו דווקא מידע נרחב באסטרולוגיה ".
מוסינזון, שני מטר בול, כרגע לבד.
"ברגע שיש לי חברה רצינית אז יש לי חברה רצינית, אבל ברגע שאין לי חברה רצינית אני מקפיד לא לצאת עם יותר מ-15 בנות בו זמנית. 15 זה כבר די הרבה, ויותר מזה גם נראה לי קצת מבלבל. מה שכן, כשאני אכיר את אשתי לעתיד, אני רוצה בית וגינה וילדים וכאלה. אני חולה על ילדים. אני רוצה איזה שמינייה. ילדים זה שמחה. משה בר. לא, שלמה בר. סליחה".
ואיפה אתה בדרך כלל מכיר את נשותיך הפוטנציאליות לעתיד?
"את האחרונה הכרתי דרך קסטה ששלחתי לטי-וי דייט".
כן .
"את לאט לאט מתחילה לקלוט אותי. אחלה. לא יודע. יש אנשים שסבורים שהם יפגשו את האישה שלהם לעתיד באיזה בר אפל, אני דווקא סבור שיש יותר סיכוי שאני אפגוש את אשתי לעתיד בשמונה בבוקר במכולת. או בספריית בית אריאלה, נניח".
אתה יושב בספריית בית אריאלה?
"לפעמים. זה אחלה".
יש איזו אישה בארץ שהיא נורא מדהימה לדעתך? בחורת חלומות?
"האמת היא שהדבר הראשון שעלה לי לראש אפרופו בחורה אידאלית זה לספר בדיחה שוביניסטית, אבל אני לא אספר אותה. אני חושב שיודעים מה הבדיחה, אבל זה לא כזה מצחיק בעידן הפמיניסטי של היום. יש אישה בארץ שהיא נורא מדהימה לדעתי, אבל אני חושב שהיא נשואה".
מי ?
"תמר גוז'נסקי".
וואללה ?
"כן. היא שיא הנשיות מבחינתי".
אם אתה לא יכול להתחתן איתה ולממש את אהבתכם, היית מצביע לה?
"אה, לא התכוונתי בקטע כזה. דיברתי מבחינת אישה. אני לא יכול להגיד לך למה אני אצביע, אני שומר על ערפול בנושא זה. אבל באופן כללי גדלנו בבית סוציאליסטי ואבא שהולך עם סנדלים, בית שכסף זה לא ערך בכלל וקטע של מעורבות חברתית ודאגה לאחר. אז מעורבות חברתית, זה מושך אותי העניין הזה. להיות מעורב, לדאוג לאלף ואחד דברים".
אז תמר גוז'נסקי, זה חלק מהקסם שלה?
"איך הגענו לתמר גודז'נסקי, תזכירי לי? ".
אתה הזכרת אותה.
"אני הבאתי אותה לשולחן כי את שאלת אותי מי היא שיא הנשיות. נכון, נכון".
אמרת קודם שלמדת להיזהר קצת עם כל ההתחכמויות והציניות. קרה שזה גם קילקל לך עם בחורות, פה ושם?
"נראה לי שבאופן כללי, בחיים, בכל תחום, יש אנשים שלא מעכלים ציניות טוב. צריך לדבר איתם ישר, ואחרי זה, אחרי שהם מבינים את התבנית של הישר, אפשר להתחיל בבדיחה, ואז הם מבינים כאילו שזה סטייה מהישר, ואז הם מבינים שזה ציניות, ואז אולי צוחקים. צריך לבדוק את השטח. כל מקרה לגופה".
מוסינזון גר במרחק 300 מטר מאמו, חנה, מורה לאמנות ואשתו הרביעית של אביו, וקשור מאוד אליה ואל אחותו רנן, כיום מנהלת פיתוח בחברת ההפקות "מטר", הגדולה ממנו בשנה. אמו, אגב, מלווה אותו לכל המשחקים, מעורה בכל פרט ומבשלת כמעט את כל ארוחותיו. בלי שום קשר, אמו היא האחראית, בעקיפין, לשידוך ההיסטורי בין אקי אבני ובין סנדי בר. "אמא שלי היתה מעורבת בליהוק ובהפקה של המחזמר על חסמב"ה שהיה לפני כמה שנים, עם אקי בתור ירון וסנדי בתור תמר, ששם בעצם הם הכירו. והיא אמרה לי לפני,'אתה תראה, אקי וסנדי, אני אומרת לך, זה שידוך'. ככה , עם האינסטינקטים שלה, הפולניים, היא פשוט דיברה על זה עם כולם, אמרה להם'עזבו, זה בדוק, בדוק, בדוק, שני אלה, חבל לכם על הזמן'. והשאר היסטוריה". על מוסינזון ג'וניור, אגב, העול החסמב"אי לא מעיק בכלל. להפך. "פה ושם יכולים לקרוא לי חסמב"ה בתור שם חיבה, ולפעמים קוראים לי גם ברחוב'חסמב"ה'. אני כבר רגיל. או איזה אחד שבא ומספר לי שפעם ראשונה בחיים שהוא לקח אוטובוס היתה לשבוע הספר כדי שאבא שלי יחתום לו. לכל אחד יש סיפור, אבל זה לא מציק או משהו. אומרים לי ברחוב'חסמב"ה', אז אני אומר 'אהלן'".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מאביך?
"אני זוכר שהוא כל הזמן היה כותב והיה מעביר לנו טיוטות והיינו יושבים וקוראים ואומרים לו'למה אהוד השמן לא עשה ככה', סתם , את יודעת, כל מיני הערות של ילדים. דווקא יש לי תמונה כזו בראש שאני כל הזמן רואה את אבא יושב וכותב על הכיסא שלו בחדר עבודה, אבל כשאני חושב על זה, הזיכרון הכי חזק ממנו זה לאו דווקא הכתיבה. זה הצניעות. בן אדם טורבו כזה, מדהים, דואג לאחר, ו. . . צנוע בעיקר, נראה לי. סנדלים, עט ונייר, לא אוכל יונים ממולאות, אלא לחם עם גבינה ובצל".
יש רגעים שהוא חסר לך במיוחד? כשאתה מנצח, כשאתה מפסיד, כשאתה כותב משהו מוצלח.
"תמיד כשמישהו אומר שהוא מתגעגע זה בקונוטציה של בוכה, מזיל דמעה. אבל לפעמים געגוע זה משהו שמח, של איזה יופי שהיה ככה וככה. האמת היא שהוא לא היה אוכל פטריות,ואמא שלי היתה עובדת עליו לפעמים כדי שיאכל פטריות, היא היתה שמה קישואים ואומרת לו שזה פטריות. הוא היה כזה, נאיבי. אז כל פעם שאני אוכל קישואים או פטריות אני נזכר בו".
נא להמתין לטעינת התגובות
