סיכום קמפיין מוקדמות המונדיאל של נבחרת ישראל
למשך חודשים רבים היה נדמה שאולי נצליח בכל זאת להשתחל לגרמניה, אבל בסוף זה לא הספיק. סיפורה של נבחרת שהיה לה כמעט הכל, חוץ מכדורגל
"התחת של אברם" הוא מונח שליווה את הקמפיין הזה מתחילתו ועד סופו, דרך תוצאות התיקו מול צרפת, שוייץ ואירלנד, וגם בנצחונות על קפריסין ואיי פארו הקטנות. הנבחרת עשתה הרבה עבודה על המגרש ונלחמה בכל משחק, את זה אי אפשר לקחת ממנה. אבל צריך לומר את האמת, והאמת היא שבלי אלילת המזל שהיתה דבוקה אלינו במשך עשרה משחקים ולא עזבה ליותר מרגע אחד, היינו מסיימים עם מספר נקודות הרבה יותר נמוך, איפשהו ליד קפריסין.
אבל אצל גרנט אין תירוצים, ואין דיבורים על השחקן הישראלי שנשבר ברגעי ההכרעה. הכל בסוף יסתדר, ורק לטובתנו. גול בדקה ה-86 של נמני בקפריסין, פצצה בדקה ה-90 של סוואן מול אירלנד, נגיחה בדקה ה-83 של באדיר מול צרפת, ושערים בלתי-אפשריים מבחינת חוקי הפיסיקה של יחיאל וקייסי שהחזירו את הנבחרת מפיגורים באירלנד ובשוייץ. אם לא "תחת", אפשר לקרוא לזה אופי, אולי מנטאליות חזקה, אבל בטח שלא כדורגל.
לנבחרת ישראל בקמפיין האחרון היה כמעט את
גרנט אוהב לדבר על מבחן התוצאה, ומבחינת מאזן ההפסדים של הנבחרת אולי הוא צודק. אבל האוהדים, אלה שלא ישכחו כל החיים את ה-0:5 על אוסטריה וספק אם יזכרו בעוד כמה שנים את התיקו ההירואי בשוייץ או את ה-0:0 המרגש בצרפת, קיבלו עשרה משחקים משעממים ונטולי השראה, שבסופו של דבר הביאו לאותה תוצאה: את המונדיאל נראה מהבית.
אחרי שתי תוצאות תיקו מרשימות בבית מול אירלנד וצרפת, ישראל יצאה ב-4 ביוני למשחק שאסור היה להפסיד, באירלנד. בדיעבד, זה גם היה המשחק שהגדיר את הקמפיין הנוכחי, לטוב ולרע.
כל ההערכות היו שהיקיצה הטבעית מחלום המונדיאל תתרחש בדאבלין. אירלנד, המוערכת יתר על המידה, לא הפסידה חודשים רבים בבית, מלון הנבחרת היה הומה בעסקנים כמו בימים הטובים ובישראל התחילו לדבר ברצינות על העפלה למונדיאל. הפתיחה אימתה את החששות, ואחרי 11 דקות, הכל נראה אבוד כשאירלנד עלתה ל-0:2 משערים של איאן הארט ורובי קין. כולם הסכימו שמדובר בבושה בהתהוות, אבל ישראל, כמו בהרבה מקרים אחרים, חזרה מהמתים. זה התחיל עם נגיחה אחורנית של אבי יחיאל בדקה ה-39, שאיכשהו עברה את שיי גיבון ההמום. זה היה השער המזליקי של המוקדמות, ללא תחרות, עד שאדורם קייסי הצליח לפחות להשתוות אליו עם תרגיל דומה בבאזל. בכל מקרה, בזמן הפציעות של המחצית, עדיין בחסות ההלם האירי, ג'ון אושיי הוריד את יוסי בניון בתוך הרחבה, ואבי נמני קבע 2:2 מדהים בהפסקה.
אלא שבאופן שיחזור על עצמו גם מאוחר יותר בקמפיין, במשחק בשוייץ, ישראל חזרה לחפירות, והמחצית השניה לא הוסיפה הרבה כבוד לכדורגל הכחול-לבן. "מזל יש רק פעם אחת או פעמיים, לא שבע" הצהיר גרנט עם נחיתתה של הנבחרת בנתב"ג, אבל לפי כמות הפוקסים של ישראל באותו משחק, מישהו למעלה באמת אוהב את אברם. למי שהחמיץ, התסריט היה חד-סטרי לחלוטין: האירים מתקיפים עם שבעה-שמונה שחקנים, אבל איכשהו, באופן אבסורדי ובניגוד לכל חוק מתמטי או פיסיקלי, הכחולים החזיקו מעמד. זה היה אחד מאותם משחקים שהתקשורת נוהגת לכנות "הירואי" – מושג נרדף להעפות כדורים סתמיות, לחימה, כיסוחים, הרחקות מהקו ובזבוזי זמן. טקטיקת המלחמה בשעון הגיעה בשלב מוקדם מאוד, ובמרכזה עמד דודו אוואט.
"לא תהיה בעיה למצוא את השעיר לעזאזל בכישלון", כתב ה'סאנדיי אינדיפנדנט' האירי ביום שאחרי. "דודו אוואט הצליח באחת ההצגות שלו להביא להרחקת אנדי או'בריאן וגרם למשחק הזה להיראות מביש". אוואט גמר את המשחק עם צמר גפן בנחיריים המדממים ותואר הנבל של אירלנד, אבל ישראל נשארה על הרגליים. לזכותו, אוואט באמת נתן הכל באותו יום למען הנבחרת, ולאחר שלא הורכב למשחק מול שוייץ, ארז את המזוודות והסתלק. "מקומי בהרכב", אמר לגרנט, "במיוחד אחרי המשחק באירלנד. אני חושב שמגיע לי לפתוח, ואם לא, אין לי מה לעשות כאן".
לסיכום, נדמה שהמשפט "עדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה" הומצא בשביל אותו משחק, ואולי בשביל הקמפיין כולו. ישראל שיחקה כדורגל של נגרים, אבל לגרנט היו תובנות אחרות: "שיחקנו טוב מאוד, לא איפשרנו להם לשחק והם היו צריכים להגביה. כל הכדורים ששרקו ליד השער היו ממכות נייחות, נקודה חזקה שלהם, כל השחקנים שלנו חבולים ושרוטים מכל המרפקים שהם נתנו, אבל לא ספגנו וזה מה שחשוב. הם כל הזמן דיברו על כך שלא ניצחנו בבית ועכשיו הם צריכים לעשות את החושבים שלהם. אנחנו באמת בתוך חלום, במציאות שהיא חלום".
בתוך כל האפרוריות של הקמפיין הנוכחי, בלט בעיקר הקסם של יוסי בניון, השחקן היחיד בסגל שהביא תחכום וברק לשבלונה הבונקריסטית. יכולת הכדרור והשערים שלו מול קפריסין ושוייץ היו תאווה לעיניים, אבל בניון בקמפיין הנוכחי היה הרבה מעבר לסטטיסטיקה.
זה היה הקמפיין הראשון של הנבחרת בלי בעל הבית שלה בעשור האחרון, אייל ברקוביץ', ובהיעדרו, הילד מדימונה הפך למנהיג הבלתי מעורער של הנבחרת, זה שצועק, מכוון, מדרבן. כשהוא דעך, במחזורים האחרונים, הנבחרת נחשפה במערומיה הידועים לכל: אין בניון, אין כדורגל.
מלבדו, בלטו בעיקר טל בן-חיים, שהסביר מה סם אלרדייס מצא בו, ואבי נמני, שכנראה בקמפיין האחרון שלו השאיר את ישראל בתמונת הסיכויים גם כשלא ממש הגיע לה.
בקמפיין הבא, מוקדמות יורו 2008, אפשר להניח שנראה נבחרת קצת אחרת, בין אם יהיה זה גרנט או מאמן אחר שיוביל אותה. חוליית ההתקפה הצעירה תהיה חייבת להפוך ליותר דומיננטית, עם שחקנים כמו פיני בלילי, משה ביטון, שלומי ארבייטמן ועומר גולן, שלא כבשו וגם לא קיבלו יותר מדי דקות בקמפיין האחרון. יניב קטן, שזכה להרבה הזדמנויות והבקיע רק שער אחד (באיי פארו), צריך אולי לחזור לתפקיד שהוא יותר טוב בו, באגפים, ולפנות את החוד לסקורר או שניים טבעיים.
סוגיית השוער חייבת להיפתר, והגיע הזמן שכמו לכל נבחרת מכובדת בעולם, גם לישראל יהיה שוער קבוע - ניר דוידוביץ', דודו אוואט או בכלל אוהד כהן, כל אחד על מגרעותיו ויתרונותיו. הנבחרת צריכה שקט בין הקורות, אחרי ששיטת ה"שבוע-שבוע", לפיה בודקים איזה שוער בכושר טוב יותר על-פי האימונים, לא הוכיחה את עצמה, וכל שוער ששיחק בקמפיין עשה את הטעויות שלו לצד התצוגות הגדולות שלו.
לא ברור מה יעלה בחוליית ההגנה החיפאית הוותיקה, חרזי-בנאדו-קייסי, שגילם המשותף עם תחילת מוקדמות אליפות אירופה יהיה 102 שנים. טל בן-חיים ימשיך כנראה להנהיג את החלק האחורי, לצידו נראה את אבי יחיאל, תומר בן-יוסף ואולי גם קלמי סבן, כשבמאגר הכשרונות מהנבחרת הצעירה נמצאים שמות כמו זאב חיימוביץ', אלירן דנין, סאלם אבו-סיאם, דקל קינן, משה מישאלוב ואיציק עזוז.
הקישור ימשיך להיות בנוי, כמו הנבחרת כולה, סביב יוסי בניון, אבל עם שחקן יצירתי אחד בהרכב זה לא יילך. אבי נמני כנראה יסיים את תפקידו בגיל 34, ולצדו של בניון הנבחרת זקוקה לעוד כשרונות כמו אוויר לנשימה. מיכאל זנדברג, אולי השחקן הישראלי בכושר הכי טוב בליגה היום, כבר בן 25 ואם יצליח לשמור על יציבות במכבי חיפה, הנבחרת תרוויח קשר מצוין. עמרי אפק חזר לארץ ושווה לעקוב אחרי ההתקדמות שלו בבית"ר, לגל אלברמן נצטרך לקרוא מטנריפה הספרדית, ועם קצב ההבקעות של דדי בן-דיין בליגת ה-MLS האמריקנית (4 שערים ב-4 המשחקים האחרונים של קולורדו ראפידס), אולי שווה לקרוא גם לו מארה"ב.
בניון לבד לא יכול להמשיך לסחוב נבחרת שלמה, גם אם אחרי השער הגאוני שלו מול שוייץ גרנט טען שעובדים על שערים כאלה באימונים. אין בעולם יותר קבוצות של איש אחד, וזו אולי הסיבה העיקרית שהנבחרת לא הצליחה להציג משחק אטרקטיבי אחד במשך קמפיין שלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
