שום יצחק
דוד פרנקל עם סיפור משפחתי לשבת, אודות המאמן הישראלי שכבש את אירופה
זה החל ביום שבו הקראתי לגיסי, אביה של הילדה, חלקים מראיון שהעניק שום לירחון "שם המשחק". הקטנה קרבה אל השולחן, היטתה אוזן ועד מהרה החלה לצחקק. כשהגענו לקטע שבו הוא מתגאה איך העלה את כמות הצופים במשחקי ליטקס לובץ' מ-100 ל-3,000, הצחוק שלה הפך קולני יותר. כמה פסקאות אחר כך, כששום הסביר שהגיע לבולגריה כדי לנוח מהלחץ של הצ'מפיונס ליג ושהמטרה שלו היא להביא את הקבוצה לצ'מפיונס ליג, נאלצנו להפסיק כדי שהחמודה תסדיר את נשימתה. מאז, בכל פעם שעיתונאי ישראלי משחרר את חרצובות לשונו של המאמן האירופאי, אני מביא לאחייניתי את המסמך ומתמוגג איתה מפניני לשונו של האיש.
לעת ערב אני מגיע לביתה של האחות. הילדה כבר מחכה בכניסה, קיצרת רוח אבל מנומסת מספיק כדי לא לחטוף לי את העיתון. אנחנו מתיישבים ליד קערה של עוגיות חמות, פותחים את מדור הספורט ומתחילים. "את יודעת", אני לוחש, כממתיק סוד, "שהקבוצה של שום הפסידה כמעט את כל המשחקים שלה. מה לדעתך עשה היו"ר שלהם?".
"העיף אותו?", היא שואלת בתמימות מעושה (מאיפה יש לזוועטוטה בת 5 שפה כזו?)
"לא", אני ממלא את חלקי במשחק, "הנה, תקשיבי מה אומר שום: 'הנשיא ביקש שאחתום לעוד שנתיים, לא הסכמתי והחלטנו להיפרד'".
"חחח, איזה דוד מבולבל", מגחכת הקטנה, "מי מבקש ממאמן מפסיד להישאר, ועוד לשנתיים?".
"ואז, ככה שום מספר, 'אמרתי לו שאני לא מוכן לדבר על השנה הבאה'".
"אבל קודם הוא סיפר שזה החלום שלו לאמן ברוסיה, שהוא חלם על זה כבר ביוון!", היא עולצת, "הוא אמר 'השמות הכי גדולים באירופה רוצים לעבוד כאן'".
את הזיכרון היא בטח ירשה מהצד שלנו, הגאונה הקטנה. בשבוע שבו שום חתם בוולדיקווקז, לקח לנו שעה וחצי לקרוא את הראיון איתו. רק על המשפט "לא מזמן ראיתי את אוטמר היצפלד, שנסע להיפגש עם נשיא דינמו קייב", צחקנו עשר דקות רצופות. אני חוזר לסיפור יוצא הדופן של יושב הראש שניהל מאבק נואש על שרותי המאמן הכושל שלו. "תקשיבי, חמודה", אני מקריא לה, "שואלים אותו אם הבוס שלו היה מרוצה ממנו. מה התשובה ההגיונית?".
"מה פתאום מרוצה?", משתפת הקטנה פעולה.
"אז הנה מה שהוא אומר: יכולתי עכשיו להמשיך שם בכיף, עם סכומים שבכדורגל הישראלי לא נשמעו וגם לא ישמעו. תחבר את הסכומים שמרוויחים כל המאמנים בליגה ביחד".
"אבל בכלל לא שאלו אותו על כסף", היא גועה בצחוק, "למה הוא כזה מבולבל? גם אז, כשדיברו איתו על בולגריה, הוא כל הזמן ענה על הדאבל ביוון. אולי הוא לא שומע טוב?".
"הוא אמר גם 'יש היום באירופה מקום שלא מכירים אותי'?".
בום; הילדה נופלת מהכורסא לשטיח, אוחזת את בטנה, מתגלגלת ימינה ושמאלה. אני מכה על הברזל בעודו חם: "את זוכרת שפיטרו אותו מליטקס? עכשיו הוא מספר 'הבאתי אותם לאופ"א'".
"הבאתי אותם...", היא מאבדת שליטה, ממלמלת שברי משפטים, "...הגיע באמצע העונה, פיטרו אותו... 5 מחזורים לסיום... הביא אותם לאופ"א..."
"אבל תראי, לגבי אלניה הוא דווקא אומר "'באתי לשם כשהם היו מקום אחרון', אז לפעמים הוא יודע שלא הכל זה בזכותו".
בשלב הזה, כמו תמיד, מתערבת אחותי ומבקשת שנפסיק. לא כדאי שהילדה תחטוף התקף אסטמה. האמת היא שגם אני עצמי צריך מנוחה. לא פשוט להקריא כזה טקסט בפנים רציניים. הרוחות נרגעות, העוגיות נגמרות והילדונת הולכת לישון. רגע לפני שאני עוזב, שואלת אחותי: "תגיד, למה בעצם צריך לחכות לעיתון? אתה לא יכול לכתוב לה כזה קטע מדי פעם, שתהנה קצת?".
"הלוואי", אני משיב לה מיד, "הלוואי. אם היה לי מספיק כישרון כדי להמציא דברים כאלה, הייתי יכול להרוויח יותר כסף מכל המאמנים בישראל גם יחד".
דוד פרנקל, "כל הזמן"
עדכון אחרון : 30/9/2005 13:30
נא להמתין לטעינת התגובות
