המדריך המלא לעונת המלפפונים ב-NBA
עונת ההחתמות ב-NBA תצא לדרך הערב, וזו הזדמנות מצוינת לעשות סדר בכל חוקי ההחתמות, החוזים ותקרות השכר. מי יסבול (הניקס), מי יהנה ומי ייתקל בקשיים בניסיון להאכיל את המשפחה (אף אחד)
רגע לפני שהכל מתחיל, הסכם העבודה החדש (ה-CBA) שנחתם בין הליגה לשחקנים מביא עמו רשימה ארוכה של חוקים, מונחים והנחיות טריים מהתנור. לכל מי שעדיין מרגיש קצת מבולבל, אתם לא לבד. אחרי שרואי החשבון, הסוכנים, הג'נרל מנג'רים ועורכי הדין למיניהם עברו על התקנונים, הגיע הזמן לנסות ולעשות את רוב הבלגן, על החוקים החדשים והישנים כאחד, קצת יותר פשוט.
הגבלת גיל: יוצאי תיכון לא ישחקו יותר ב-NBA. אמריקאים יהיו חייבים להיות בעת הדראפט בני 19, ולפחות שנה לאחר שסיימו את לימודיהם בתיכון. שחקנים זרים יהיו חייבים להיות בני 19 במהלך השנה (בין ינואר לדצמבר) בה הם נרשמים לדראפט. לדוגמה, אם יוגב אוחיון (שנולד ב-1987) ירצה להירשם לדראפט הקרוב, הוא יוכל. אם עמרי כספי (יליד 1988) ירצה להירשם לדראפט, ע"פ ההסכם החדש הוא יחויב לחכות עוד שנה.
חוק אלן יוסטון (או "חוק החנינה"): יוסטון יצטרף בעל כורחו לרשימה מכובדת של אישים, מז'אן-מארק בוסמן ועד עמיר פרץ, שעל שמם נקרא חוק. במקרה של יוסטון, שחתם לפני מספר שנים על חוזה מטורף של 100 מיליון דולר בניקס, חוק החנינה (Amnesty Rule) מאפשר לקבוצות להעיף שחקנים שיושבים על חוזי ענק. הקבוצות אמנם עדיין יצטרכו לשלם לאותם שחקנים את שארית החוזה המקורי,
חוק אלונזו מורנינג: לחוק הזה אין שם רשמי, אבל המקרים של אלונזו וג'ימי ג'קסון מהשנה שעברה גרמו לצורך בו. השניים הועברו בטרייד (אלונזו מניו ג'רזי לטורונטו, ג'קסון מיוסטון לניו אורלינס) והעדיפו להתגייס לג'יהאד האיסלאמי מאשר לעבור לקבוצות החדשות, מה שגרם לקבוצות הללו לוותר עליהם, לשלם להם ועוד לאפשר להם לחתום בקבוצה חדשה (מיאמי ופניקס, בהתאמה). כעת, הקומישנר דייויד סטרן יתערב אישית במקרים כאלו, וצפוי להעניש בקנסות ובהשעיות שחקנים סוררים.
חוק גארי פייטון: גם לחוק הזה אין שם רשמי, אבל ב-ESPN שייכו אותו לפייטון בגלל ששוב, הוא הפך למקרה מייצג. פייטון הועבר בשנה שעברה מבוסטון לאטלנטה בטרייד על אנטואן ווקר, אבל פייטון לא רצה לעבור לאטלנטה, לאטלנטה לא היה מה לעשות עם פייטון, והשחקן שוחרר מההוקס וחזר תוך שלושה ימים לבוסטון. מעתה, פרק זמן מינימלי בין העברה של שחקן בטרייד למועד בו יוכל לחזור לקבוצתו הקודמת יהיה 30 יום.
חוק ג'רמיין אוניל: כנ"ל, אוניל הוא מקרה תקדימי. שחקנים שיושעו ליותר מ-12 משחקים בשל תקריות על הפרקט, יקבלו זכות ערעור בפני גוף חיצוני לליגה. אוניל, שעירער לבורר חיצוני על הרשעתו בפרשת המהומות בדטרויט, זכה בערעור להפחתה בעונשו.
תקרת שכר: בארץ יש את דשד"ש (דור שלם דורש שוויון) והם עדיין במאבק, בארה"ב נאבק ארגון השחקנים על תקן דשדתשגב"ה (דור שלם דורש תקרת שכר גבוהה בהרבה) וניצח בגדול. תקרת סך המשכורות הועלתה מ-43.87 מיליון דולר בעונה שעברה ל-49.5 מיליון העונה, ובכלל, די מדהים להיזכר שרק לפני 20 שנה תקרת השכר היתה 3.6 מיליון דולר, פחות ממה שירוויח השנה שאראס באינדיאנה. גם רצפת שכר יש – 37.125 מיליון דולר לקבוצה, המהווים 75% מהתקרה.
תקרת שכר לבובקאטס: שארלוט, כמו כל קבוצה חדשה בליגה, סובלת מהגבלות ייחודיות לה. תקרת השכר שלה נקבעה על 67% מכל הליגה בעונה הראשונה ועל 75% בעונה השניה, וכך התקרה שלה תהיה 37.125 מיליון העונה (והרצפה בערך 27.8 מיליון). לא אסון גדול, בהתחשב בכך שהבובלעך לא ירוצו גם השנה לאליפות. התקרה המונמכת נועדת למנוע אפשרות תיאורטית שקבוצה חדשה, שמתחילה מסך משכורות 0, תנסה להשתלט על שוק השחקנים החופשיים ולהחתים כל מה שזז.
שכר מינימום: למרות השם מעורר הרחמים, גם שחקני הליגה שיוחתמו על חוזים מינימלים לא יצטרכו לחלטר במלצרות. שחקן חדש בליגה יוכל להרוויח מינימום 401 אלף דולר, וככל שעל חגורתו יותר עונות ותק בליגה, כך השכר המינימלי עולה: עם עונה אחת קופצים מעל ה-600 אלף, עם חמש קופצים מעל ה-800 ועם עשר עונות ומעלה באמתחתך, לא תוכל להרוויח פחות מ-1.1 מיליון דולר.
מס מותרות: קבוצות שסך המשכורות שלהם גבוה (מישהו אמר ניקס?) סובלות גם ככה, אבל החל מרף מסוים, שהשנה לראשונה נקבע עוד לפני העונה ויעמוד על 61.7 מיליון דולר, הן סובלות עוד יותר. על כל חריגה של דולר מהסכום המדובר, הם ישלמו דולר כקנס להנהלת הליגה. הרף, אגב, נקבע ע"פ אחוז המשכורות מתוך כלל ההכנסות הקשורות לכדורסל של הליגה (כרטיסים, זכויות שידור, הסכמי חסות, חניה ליד האולם, מחנות קיץ, מרצ'נדייזינג וכו'). לדוגמה: אם הפיירול (סך המשכורות) שלך עומד על 80 מיליון דולר, תשלם לליגה 18.3 מיליון כקנס. כל דולר מעל הרף, בעצם, עולה כפול לבעלים של הקבוצות.
מס על משכורות: השחקנים מרוויחים באופן כללי מינימום של 57 אחוז מכלל ההכנסות הקשורות לכדורסל של הליגה, אבל אם סך המשכורות שלהם עולה על אותם 57 אחוז (וזה מה שקורה כרגע), הרי שאחוז מסוים ממשכורתם מונח בצד ומוחזר לקבוצות הליגה. עד העונה, היה מדובר ב-10 אחוז והקבוצות שהיו נהנות מההחזר אלה קבוצות שמתחת לרף מס המותרות; מהעונה, המס שיילקח יעמוד על 8 אחוזים ויחולק בין כל 30 קבוצות הליגה.
חוקי טריידים: הנחיה כללית בליגה היתה שבטרייד בין קבוצות, סך המשכורות שמעבירה כל קבוצה לאחרת צריך להיות זהה או דומה. עד כמה דומה? עד כדי הבדל של 15 אחוז פלוס 100 אלף דולר. לדוגמה, אם שחקן (או יותר מאחד) של 10 מיליון דולר עובר קבוצה, הקבוצה השניה תוכל להעביר שחקנים בסכום שנע בין 11.6 מיליון דולר מקסימום (10 כפול 115 אחוז ועוד 100 אלף), לבין 8.61 מיליון דולר מינימום. החוקים החדשים מאפשרים חריגה של 25 אחוז פלוס 100 אלף דולר, כך שבאותה דוגמה, על שחקן של 10 מיליון דולר, תוכל לקבל שחקנים בסכום שינוע בין 7.92 מיליון לבין 12.6 מיליון. המשמעות: יותר אפשרויות כלכליות בכל טרייד.
"חריגת הטרייד" (Trade Exception): כשמתבצע טרייד חד צדדי, בו קבוצה מקבלת הרבה יותר משכורות ממה שהיא נתנה, יכולות הקבוצות השותפות לטרייד להשלים את סך המשכורות ע"י העברתה של חריגת הטרייד לקבוצה אחרת. לדוגמה, חריגת הטרייד של אטלנטה בסך 5 מיליון דולר עברה יחד עם בוריס דיאו לפניקס תמורת ג'ו ג'ונסון, שחוזהו יהיה גבוה בהרבה מזה של דיאו. כעת הסאנס יוכלו לצרף את סכום הכסף הזה, לדוגמה, לשחקן שחוזהו עומד על מיליון דולר – ובתמורה לקבל שחקן שחוזהו עומד על שישה מיליון דולר. עם זאת, חריגת הטרייד יכולה לשמש רק לטריידים עתידיים, ולא לרכישת שחקנים חופשיים.
"חריגת המדרגה הבינונית" (Mid-Level Exception): סכום כסף מסוים, השווה בגובהו למשכורת הממוצעת בליגה – כרגע, כ-5 מיליון דולר – ובו יכולה כל קבוצה להחתים שחקנים חופשיים. אם הקבוצה נמצאת מעל תקרת השכר, זו הדרך העיקרית שלה לצרף שחקן חופשי. את הסכום הזה אפשר לחלק גם בין יותר משחקן אחד – נניח, אינדיאנה, אחרי שתשלם לשאראס 4 מיליון דולר, תוכל לשלם לשחקן נוסף רק כמיליון דולר מתוך החריגה הזו.
"חריגת מיליון הדולר" (Million Dollar Exception): כמו החריגה הקודמת, אבל נמוכה עוד יותר, בסך של מיליון ומשהו דולר. בהסכם החדש החריגה היא של 1.672 מיליון דולר, ותעלה כל שנה; אפשר לחלק אותה בין יותר משחקן אחד, אפשר להחתים בה שחקנים לחוזה שאורכו עד שנתיים, ואפשר להשתמש בה רק פעם אחת בכל שנתיים. הלייקרס, לדוגמה, החתימו בתחילת עונת 2003/4 את גארי פייטון וקארל מאלון על חוזים נמוכים ע"י שימוש בחריגות הללו.
חוזים אישיים: האורך המקסימלי של חוזה עליו חותם שחקן קוצר מ-7 שנים לחוזה חדש בקבוצתו הקודמת ל-6, ומ-6 שנים בקבוצה חדשה ל-5. קבוצות עדיין יוכלו להציע לשחקניהן המסיימים חוזה גבוה יותר מאשר קבוצות מתחרות. קבוצתו הנוכחית של שחקן תוכל לתת לו העלאה של 10.5 אחוז בין כל שנה לשנה (לעומת 12.5 אחוז בהסכם הקודם), וקבוצה חדשה תוכל לתת העלאה של 8 אחוז (10 אחוז קודם).
השחקנים כן הרוויחו כשהמשכורת המקסימלית שיוכלו לקבל, בשנה ראשונה של חוזה חדש, גדלה: לשחקנים בעלי ותק של 0-6 עונות בליגה היא עלתה מ-10.968 מיליון דולר ל-12 מיליון, לשחקנים עם ותק של 7-9 עונות היא עלתה מ-13.1 מיליון ל-14.4 מיליון, ולשחקנים עם ותק של 10 עונות ומעלה מ-15.35 מיליון ל-16.8 מיליון. המשמעות: תחת החוזים החדשים, למרות הקטנת אחוז ההעלאה, שחקנים צעירים שמקבלים חוזה מקסימום שש שנתי יכולים להרוויח בהסכם החדש בערך עוד 3.5 מיליון דולר, וותיקים לקבל בערך עוד 5 מיליון דולר.
חוזי רוקיז בסיבוב הראשון: עד עתה היו לשלוש עונות פלוס אופציה של הקבוצה על העונה הרביעית, מעתה יהיו רק לשתי עונות פלוס אופציה של הקבוצה על העונות השלישית והרביעית בנפרד. אם השחקן נשאר כל ארבע השנים באותה קבוצה, הוא יסיים את חוזהו בה כשחקן חופשי מוגבל (ע"ע).
חוזי רוקיז בסיבוב השני (חוק גילברט ארינאס): חוזים לשחקנים שנבחרים בסיבוב השני הם קצרים בד"כ, ובסיומם הקבוצות עלולות לאבד את השחקן כשאין להן מקום תחת תקרת השכר. ארינאס ניצל את ההזדמנות לקבל חוזה גדול בוושינגטון אחרי עונה גדולה בגולדן סטייט, קרלוס בוזר ברח מקליבלנד ליוטה באותה צורה. לפי החוק החדש, קבוצה שיש לה את "חריגת המדרגה הבינונית" תוכל להציע אותה לשחקן סיבוב שני המסיים חוזה, ולהשתמש בה כהצעה משווה (ע"ע שחקן חופשי מוגבל) כדי להשאיר אצלה שחקן. עם זאת, בחוזה כזה, חריגת המדרגה הבינונית תפעל רק לגבי השנה הראשונה, ואחריה תוכל משכורת השחקן לקפוץ למקסימום המותר.
ניקח כדוגמה את כריס דוהון משיקאגו, שנבחר בדראפט 2004 וסיים חוזה בן שנה אחת בבולס. נניח שקליבלנד רוצה אותו, ומציעה 4.5 מיליון דולר. שיקאגו יכולה להשאיר את דוהון אצלה עם הצעה לחוזה חמש-שנתי, נניח, בו הוא ירוויח 4.5 מיליון בעונה הקרובה ועד 12 מיליון בעונה שאחריה. זו העלאה מטורפת בין עונות, אבל כך קבוצות יכולות להגן על כשרונות שגילו בסיבוב השני.
שחקן חופשי לא-מוגבל (Unrestricted Free Agent): שחקן שסיים חוזה, וחופשי לעבור לאן שבא לו.
שחקן חופשי מוגבל (Restricted Free Agent): שחקן שסיים חוזה, וחופשי לעבור לאן שבא לו, כל עוד הקבוצה הקודמת לא משווה את ההצעה החדשה שקיבל מקבוצה אחרת. אם הקבוצה השניה משווה את ההצעה, ופרק הזמן שעמד לרשותה לעשות זאת התקצר בחוזה החדש מ-15 ימים לשבוע בלבד, השחקן יישאר אצלה.
מדיניות הסמים החדשה: הליגה ספגה די הרבה ביקורת מהקונגרס על מדיניות הסמים המתירנית מדי שלה, לטענת המבקרים. מעתה, ייערכו לשחקני ליגה ארבע בדיקות סמים רנדומליות במהלך עונה. על עבירה ראשונה של שימוש בסם תעניש אותו הליגה בהשעיה מ-10 משחקים, עבירה שניה תרחיק אותו מ-25 משחקים, שלישית מעונה שלמה ואחרי עבירה רביעית הוא יאבד את זכותו לחזור ל-NBA.
גודל הסגל: עד עתה המקסימום היה 15, המינימום 11 ובכל משחק היה צורך לרשום 12 בסגל ועוד שלושה מחוצה לו ב"רשימת הפצועים". לעתים קבוצות היו מודיעות על פציעות נטולות קשר למציאות כדי להוציא שחקן מהסגל. כיום המינימום הועלה ל-14, ושני או שלושת השחקנים מעבר ל-12 שיירשמו ייחשבו כ"רשימת הלא-פעילים". אין צורך עוד למצוא תירוצים לפציעות דמיוניות.
NBDL: ליגת המשנה של ה-NBA, או "ליגת ההתפתחות" (NBA Development League) תורחב בהדרגה משש ל-15 קבוצות, כשכבר הקיץ יצטרפו הארקנסו רים-רוקרס והטולסה סיקסטי-סיקסרס, ועוד קבוצות מפורט וורת' ואוסטין. כל שתי קבוצות NBA יקבלו "חסות" על קבוצת NBDL, ויוכלו לשלוח אליה שחקנים צעירים – כאלה שעוד לא מלאו להם שנתיים ותק בליגה. עם זאת, השחקנים עדיין יקבלו את משכורות הרוקיז (ע"ע) מהקבוצה שבחרה בהם בדראפט. זו תהיה הזדמנות לתת להבא דקות משחק רבות לשחקנים מסוגו של דארקו מיליצ'יץ', למשל, שהמאמנים שלהם לא מוצאים זמן לשתף אותם במשחקי NBA, ואין שום אינדיקציה אמיתית ליכולתם.
נא להמתין לטעינת התגובות
