אשת הברזל
אילנה כוכבי-גולן נשבתה בקסמי הטריאתלון והחליטה להעמיד את עצמה במבחן, תחרות חצי איש הברזל Wildflower בקליפורניה. 2 ק"מ שחייה, 90 ק"מ על אופניים ו-21 ק"מ של ריצה. חוויות ממסע גופני ונפשי
אנחנו עומדות מול המים, מאות בנות בגילאים 30-34, תורנו לזנק וכשהכרוז יגיע ל-Zero תשמע הירייה והכל יתחיל. 2 ק"מ שחיה, 90 ק"מ רכיבת אופניים ולבסוף 21 ק"מ ריצה. מי היה מאמין שהיום הזה, שהתאמנתי כל-כך הרבה בשבילו, פחדתי והתרגשתי ממנו כאחד, הגיע לפתע? אני עוצמת את העניים ונושמת עמוק, ההתרגשות בשיאה - בלתי נשלטת. בעוד כמה שניות אני מתחילה את הבלתי אפשרי מבחינתי, תחרות חצי איש הברזל.
הכל התחיל שנתיים קודם לכן, כשבעלי אלון ואני טיילנו לנו באחד החופים היפים של קליפורניה. ראינו אנשים רצים, לכולם היה מספר מקדימה, ולכן הבנו שמדובר בתחרות כלשהי אבל רק כשהגענו לקו הסיום הבנו מה ראינו, היתה זו תחרות חצי איש הברזל. לא היה לי מושג מה זה, אבל כשהבנתי במה מדובר וכמה ארוך ומייגע זה הודעתי חד וחלק שזו תחרות מטורפת מדי ואין שום סיכוי שמשהו או מישהו יגרמו לי אי פעם לעשות משהו דומה. הימים עברו והמבט העייף אך מאושר עד דמעות על פניהם של המסיימים לא הצליח להימחק מזיכרוני.
אוקי, לא צריך משהו כל-כך מטורף, אמרתי לעצמי, אבל איזה טריאתלון קצר זה גם יפה, לא? וכך התחלתי להתאמן: לרוץ, לרכב ולשחות. ואז התמכרתי.
אחרי טריאתלון קצר (ספרינט) בא טריאתלון ארוך יותר (אולימפי), אחרי ריצת 10 ק"מ באה ריצת 20 ק"מ ואחריה מרתון (42 ק"מ). וכך קרה ששנתיים אחרי אותה הבטחה נחרצת בחוף הים, אני עומדת לי משקשקת מקור, מהתרגשות ומפחד ומתחילה, גם אני, תחרות חצי איש הברזל.
Seven… Six… Five…
האם אני מוכנה מספיק? אני רק רוצה להגיע לקו הסיום. מסתכלת סביב, מי מהבנות נראית כאחת שתצליח? האמת שכולן. הן רזות, נראות חזקות וברור שגם הן מתאמנות כבר חודשים. מי מהן תסיים את המרוץ? רבים המתחרים שבשלב זה או אחר, בגלל פציעה, כאבים או עייפות מחליטים לעלות לאחד הרכבים המלווים ולא לסיים. "רק לסיים ולא להגיע אחרונה", אני מוסיפה מישאלה.
בגלל הגיוון בענפי הספורט, האימון לטריאתלון מאוד אינטנסיבי ודורש הרבה מאוד שעות. את האימונים הספציפיים לתחרות זו התחלתי כשלושה חדשים קודם לכן, בפברואר. היות וכבר רצתי מרתון בינואר, הרגשתי שמבחינת ריצה אני מוכנה ורק אצטרך לעבוד על המהירות שלי בשחייה וברכיבה על אופניים ובעיקר על הסיבולת. הנחתי שייקח לי כשבע וחצי שעות לסיים את התחרות ולכן אני אמורה להיות מסוגלת לעמוד בפעילות לאורך זמן.
האימון בחורף הוא נושא קשה ביותר: חשוך, קר, רטוב ואין דבר שיותר מתחשק מאשר להסתובב לצד השני, להתכרבל בפוך ולחזור לישון. אבל השעון שמנדנד בקולי קולות כל יום ב- 5:30 אינו מרפה, ובצדק. כל אימון שנפסיד עכשיו נצטער עליו אחר-כך. וכך, מתגלגלים מהמיטה, לובשים את בגדי האופניים או בגד הים בחוסר חשק, נאבקים בעיניים העצומות ויוצאים לשעתיים של אימונים לפני שיתחיל יום עבודה שלם. לפעמים אימון נוסף במשקולות או מתיחות בסוף היום ושוב הולכים לישון מוקדם כשהחברים יוצאים לפאב או לסרט כי צריך לקום מוקדם בבוקר על מנת להתאמן שוב. החברים משתאים, ההורים לא מבינים אבל אנו בשלנו – אילנה ואלון המופרעים.
Four… Three…
הלב פועם בחוזקה. "חבל שהוא עובד כל-כך קשה עוד לפני שהתחלתי. יש לו עוד כל-כך הרבה עבודה היום", אבל זה בלתי נשלט. אני מסתכלת לצדדים, כולן נראות לחוצות, אז למה אנחנו כאן? מה היה לנו רע בבית, לקום בשבת בבוקר בשעה נורמלית, ללכת לארוחת בוקר טובה. רגוע, נוח. ובמקום זה, התהפכנו מצד לצד כל הלילה באוהל הקר, 'התעוררנו' בחמש אחרי לילה ללא שינה, עמדנו שעות בתורים ארוכים לשירותים הציבוריים ואכלנו Power Bar, חטיף אנרגיה שנתקע בגרון ואמור להעניק כמות יפה של אנרגיה.
התחרות נקראת Wildflower, מפני שהיא מתקיימת באביב והפריחה מסביב מדהימה ביופייה. זה כיום ללא ספק הטריאתלון המפורסם ביותר בקליפורניה ובין המפורסמים בארה"ב. מגיעים אליו מתחרים מכל העולם כולל מאות מקצוענים.
עוד פרט שגורם למשיכה האין-סופית לתחרות זו, הוא מסלול הרכיבה והריצה התלולים
התחרות נמצאת בקליפורניה, בין סאן פרנסיסקו ולוס-אנג'לס. היות ואין שום יישוב סמוך, כל המתחרים מגיעים בין יום לשלושה ימים לפני המועד וישנים באוהלים בפארק ענק שבו גם נקודות הזינוק והסיום. יום לפני התחרות הפארק מלא באלפי מתחרים, משפחות שבאו לעודד, דוכנים ומסיבות. יש המכנים את האירוע ה-Woodstock של קליפורניה. אבל אלו שהיו בוודסטוק ודאי יצחקו למראה אלפי האנשים ששותים משקאות אנרגיה למיניהם במקום בירה ומסתובבים בבגדי אופניים צמודים במקום ג'ינס, ובמקום קעקועים יצירתיים על הגוף - המספר שלהם וגילם כתובים בלורד על רגליהם וידיהם. אני גם בטוחה שב-Woodstock מי שהסתובב בעשר בלילה לא הרגיש חריג כמו כאן. פה זו דממת אלחוט אחרי 21:00.
Three… Two… One… ZERO…
קול הירייה מפלח את האוויר ואנו מתחילות לרוץ למים, מי אגם קרים, שחודרים אל הגוף מתחת חליפת השחייה. רגליים וידיים עפות עלי מכל עבר ממאות הבנות, שמנסות לפלס את המים בחוזקה. אני חוטפת אין סוף בעיטות, וזה מלחיץ אותי. קרני השמש שמוחזרות מהמים מסנוורת וקשה לראות לאן שוחים. אני רגילה לשחייה בבריכה שבה יש קו ישר המראה לאן לשחות, לא רגילה לשחייה כזו באגם, שבו צריך להרים את הראש כל כמה תנועות כדי לא לסטות מהמסלול. "כן, שחייה זה בהחלט הספורט החלש שלי וזה לא הולך להשתנות היום", אני אומרת לעצמי בעוד אני מרימה את הראש ומבינה שבדקה האחרונה שחיתי לכיוון הלא נכון.
הזינוק הוא בקבוצות בגלל הכמות הרבה של המשתתפים. בשמונה בבוקר פותחים את התחרות המקצוענים , עשר דקות אחר-כך המקצועניות וכל חמש דקות נוספות גל נוסף לפי קבוצות גיל. המתחרים בקבוצות הגיל הם חברה כמוני, שהספורט הוא תחביב בשבילם ולא קריירה. בגלל גודל התחרות, כל קבוצת גיל כוללת כמה מאות משתתפים.
45 דקות לקח לי לסיים את 2 ק"מ השחייה, זמן שודאי לא אתגאה בו. אני קצת מיואשת, אומנם ציפיתי לשחייה 'לא מי יודע מה', אבל לא חשבתי שתהיה כל-כך גרועה. בפועל, השחייה היא החלק הכי קצר בטריאתלון ולכן גם אם איטיים בו אפשר לפצות על כך ברכיבה מהירה באופניים ובריצה. "די לייאוש, יום ארוך עוד לפניך", אני מנסה לעודד את עצמי, "תעקפי את השחייניות הטובות באופניים". אני יוצאת מהמים ומתחילה לרוץ לכיוון העמדה שלי. שם מחכים לי האופניים ושאר הציוד שהכנתי לי בקפידה מבעוד מועד.
הלוגיסטיקה בטריאתלון לא פשוטה בכלל. מצד אחד מדובר בשלושה ענפי ספורט שונים שכל אחד דורש ציוד משלו, מצד שני, הזמן הכללי של התחרות נמדד מרגע הכניסה למים ועד חציית קו הסיום בריצה. כלומר, זמני המעבר בין השחייה לאופניים ואחר-כך בין האופניים לריצה נכללים בזמן הכללי ולכן השאיפה היא לעשות את המעברים כמה שיותר מהר.
כל מתחרה מקבל עמדה בגודל של בערך מטר על מטר, שבו הוא מסדר את הציוד שלו כשעה לפני התחרות: מגבות, גרביים, נעלי רכיבה ונעלי ריצה, אופניים, קסדה, כובע ריצה, אוכל אנרגיה ועוד. הסדר עצמו של הפריטים חשוב לא פחות כי רגעי המעבר קצרים, ותוך כדי עייפות והתרגשות קל לשכוח פריט אם הוא לא מסודר בסדר הגיוני. לא פעם רואים מישהו בתום הרכיבה על האופניים מתחיל לרוץ עם הקסדה. חשוב גם לזכור את מיקומה המדויק של העמדה שכן, כשישנן מעל 2,700 עמדות, זה די מאתגר לחפש את העמדה שלך אם שכחת את מקומה.
אני מוצאת את העמדה שלי ללא בעיות: לא קשה להבחין באופניים שלי משום שלצערי רוב האופניים של שאר המתחרים כבר לא נמצאים כי יצאתי מהמים בין האחרונים. אני נאבקת מספר שניות להוריד את חליפת השחייה. מתחתיה, רטובים, הבגדים שאתם אמשיך ברכיבה ובריצה. שחיתי אתם. אין זמן להחליף לבגדים יבשים. הרוח כבר תייבש אותם. גרביים, נעליים, קסדה ולדרך. תוך 3 דקות מהיציאה מהמים אני כבר על האופניים האהובים והמוכרים.
המעבר המהיר מספורט אחד לאחר הוא לא קל בכלל. לא גופנית ולא מנטלית. לאחר השחייה, אנשים רבים חשים בסחרחורת קלה, רעב וחולשה ואלה, בנוסף לשרירים הקרים, מקשים מאוד על הדקות הראשונות של הרכיבה. בקילומטרים הראשונים די שכיח לחשוב "אוי, כמה אני חלש היום" למרות שתוך כמה דקות והרבה שתייה זה עובר.
המעבר בין הרכיבה לריצה קשה עוד יותר למרבית המתחרים. השרירים שפועלים באופניים שונים מהשרירים שאמורים לפעול בריצה והמעבר המהיר מהאחד לשני גורם להתכווצויות קשות מאוד בתחילת הריצה. לפעמים ההתכווצויות עוברות לאחר שלושה עד שישה ק"מ, אך לא מעטים הם הסיפורים על התכווצויות שלא השתחררו למשך כל הריצה או על אנשים שנאלצו לפרוש מהמרוץ כתוצאה מהן.
משחק פסיכולוגי לא קטן שמקשה אף יותר את המעבר לריצה היא העובדה שעד לפני כמה דקות, על האופניים, הנוף והקילומטרים חלפו בקצב מסחרר של כ-30 קמ"ש בעוד שכעת, בריצה, נראה שכלום לא זז. יש הנוטים לכן להגביר את קצב הריצה וזו טעות כי אז מתעייפים מהר מדי. ישנן הרבה תיאוריות איך להקל על המעברים הללו אבל בסופו של דבר רק הניסיון קובע מה עובד עבור כל אחד ואחד.
מסלול האופניים ב-Wildflower נחשב לקשה מאוד. הנוף הוא של גבעות חשופות ומוכות רוחות עם שני קטעים תלולים מאוד. הראשון כשני קילומטרים מההתחלה, כשהגוף עדיין קר, לא רגיל לאופניים וטרם מספיקים לאכול או לשתות אחרי השחייה. השני נוקם את נקמתו בקילומטר ה-70, כשכבר ממש עייפים. העלייה היא בערך 7 קילומטרים אבל מאוד תלולה ונותנת הרגשה של סיפור שאינו נגמר. גם כשבטוחים שזהו זה, הקטע הקשה הסתיים, פנייה ימינה מגלה שזו הייתה טעות ועליה לא פחות קשה עוד לפנינו. חלק זה של המסלול ידוע בשם The nasty grade, השיפוע הקטלני. גם כשקטע מהמסלול שטוח, אין לשמוח יותר מדי כי בדרך כלל ישנה רוח פנים שמאיטה ומקשה מאוד.
רק עליתי על האופניים, הספקתי להגניב שלוק מהיר של משקה אנרגיה וכבר התחילה העלייה הראשונה. היא לא ארוכה, אולי ארבעה קילומטרים, אבל החולשה שמלווה אותי אחרי השחייה, הצימאון והלחץ מהעובדה שהייתה שחייה לא טובה ואני חייבת לכפר עליה עכשיו, גורמים לעלייה להיראות הרבה יותר קשה וארוכה ממה שהיא. אני דוחפת את הרגליים בתנועות סיבוביות כמה שיותר חזק ומהר. שריר הארבע-ראשי מרגיש כאילו הוא מתפוצץ או לפחות בוקע מהמקום. אבל אני יודעת שבמסלול כזה יש לי יתרון כי אני אוהבת עליות ואני די טובה בהן. העלייה מגיעה לפסגתה ונוף מרהיב של האגם והגבעות שסביבו נגלה לפנינו. אני שואבת כוח חדש מהנוף היפה ומגבירה קצב. מד המהירות מגיע לכ-60 קמ"ש, המהירות המסחררת, הפריחה המדהימה וכמויות האנשים שאני עוקפת גורמים לי אושר שקשה לתארו, "כן, בשביל רגעי התעלות כאלו קמתי כל יום ב-5:30 ".
בקילומטר ה-70 בערך מתחילה העלייה הקשה וזוהי עוד הזדמנות פז בשבילי לעקוף עוד כמה עשרות אנשים בתקווה שכמה מהם תהיינה בנות בגיל שלי ואני אזכה למיקום נאות יותר ביחס לשכבת הגיל שלי. מסלול האופניים הוא מעגלי ובקילומטר ה-90 אני מגיעה בחזרה לעמדה שלי. בזאת מסתיים פרק הרכיבה. 3 שעות וחצי לקח לי מסלול האופניים. אני מרוצה. אני יודעת שנתתי מעצמי את המקסימום ורק מקווה שלא נתתי יותר מדי. יש עוד 21 ק"מ לרוץ.
אני מסתכלת בשעון, עברו כבר 4 שעות וחצי מתחילת התחרות. איזה יום ארוך. אני מניחה את האופניים והקסדה, מחליפה לנעלי ריצה ותוך דקה אני כבר בשלב הבא. מחכה להתכווצויות השרירים שיגיעו. ואכן, הן מגיעות אבל לא במקום שציפיתי. דווקא כף רגל ימין כואבת. מעולם לא כאבה לי כף הרגל בריצה ואין לי מושג איך מתגברים על כאב לא צפוי כזה. "אוף, קשה לדרוך" אני צולעת לי, מנסה להזרים דם לכף הרגל שתתעורר. אני יודעת טוב מאוד, מטריאתלונים קודמים, שלוקח לי לפחות 3 ק"מ להתרגל לריצה. כדי להעביר לעצמי את הקילומטרים האלו יותר מהר אני מקשקשת קצת עם רצים אחרים על כמה אנחנו סובלים ולמה עושים את זה. אבל שלושה קילומטרים עוברים להם בעצלתיים ועדיין הכאב ברגל לא פוסק. יש עוד 18 ק"מ, אם זה לא עובר אני לא אסיים, אני חושבת לעצמי בלחץ. אני מנסה לפתוח את השרוכים, לנעול את הנעל שוב אך לשווא. אני נושכת את השפתיים וממשיכה. כל קילומטר שעובר אני שואלת את עצמי אם הכאב כבר בלתי נסבל או שאני אצליח להמשיך.
שלב הריצה קשה לכולם. גם לאלו שריצה היא התחום החזק שלהם. כאבים לא צפויים, התכווצויות ועייפות אינסופית הן תחושות שכיחות ביותר. רוב הפורשים מהתחרות עושים זאת בשלב הריצה. ואחרי כל-כך הרבה שעות, מי יכול להאשים אותם?
ניתן היה לחשוב שמארגני התחרות ירחמו על המתחרים ומסלול הריצה יהיה לפחות קל ושטוח אבל ב - Wildflower אין רחמים. כמו מסלול האופניים, כך גם מסלול הריצה, קשה ותלול. לא מרחם ולא נותן מנוח. הריצה ברובה בשטח, בגבעות שליד האגם. שם העליות קצרות אבל תלולות מאוד . בק"מ ה-16 מתחילה עליה הרבה יותר מתונה אבל אורכה כשני קילומטרים.
השמש יוקדת, הרגלים פחות ופחות מצייתות והשרירים צועקים. דמיינתי את עצמי זוחלת לקו הסיום, "גם זו אופציה" צחקתי לעצמי. וכך, כשהקילומטרים בקושי מתקדמים, הבטן מקרקרת מרעב, העייפות רוצה להכניע והכאב קשה מנשוא אמרתי לעצמי "אילנה, תזכרי את הרגע הזה טוב טוב. אל תשכחי אותו כשכל זה יגמר. תזכרי שאת סובלת ואת לא מוכנה אי פעם לעשות משהו דומה. ודאי לא משהו ארוך יותר!".
בקילומטר ה-14, כשהייאוש בשיאו, קורה משהו שמשנה הכל: המסלול עובר באזור האוהלים, אלפי צופים עומדים לצד הדרך ומריעים. אם מאיטים, הם צועקים עליך. אם חם, הם שופכים עליך מים. אווירת העידוד מדהימה ואני, בפעם הראשונה מתחילת הריצה, אוספת כוח חדש ומגבירה מהירות. ההתרגשות חוזרת אלי, השמחה והגאווה משתלטים, כן ברור לי כרגע שאני מסיימת, עכשיו השאלה היא רק מתי.
נותרו 7 ק"מ לסיום. רק לפני שלוש שנים ריצת 7 ק"מ בפני עצמה הייתה מבחינתי משימה כמעט בלתי אפשרית.ועכשיו אחרי כ-6 שעות של פעילות 7 ק"מ פתאום נראים כמעט הסוף. השעון מראה שאם אגביר עוד את המהירות יש סיכוי שאסיים את המרוץ בפחות מ-7 שעות, הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. אני מאושרת ומגבירה עוד. שעתיים ועשרים דקות לקחה לי הריצה.
אחרי שש שעות וחמישים ואחד דקות הגעתי לקו הסיום. סיימתי תחרות חצי איש ברזל! שמו עלי מדליה, מגבת רטובה שתקרר את הגוף ונתנו שתייה. צעדתי לכיוון העמדה שלי כדי לאסוף את האופניים ושאר הפריטים. "לא יאומן שעשיתי זאת!" אמרתי לעצמי בעודי מתיישבת לארגן את החפצים. ואז, כשאף אחד לא ממש רואה התחלתי לבכות. מהתרגשות. משמחה. מכאב. מעייפות. מכל מה שעבר עלי היום ובשלושה חדשים שלפני כן. פשוט בכיתי. בחיים לא אשכח את היום הזה. אבל, דבר אחד כן שכחתי, שסבלתי. מה לעשות, כל-כך קל בארוע שכזה לזכור רק את המרגש, המדהים והכיף. קל לשכוח עד כמה היה קשה, כואב וכמעט בלתי אפשרי.
כן, שכחנו וכעת אנו מתאמנים לאתגר הבא.תחרות איש הברזל המלאה שתכלול: 4 ק"מ שחיה, 180 ק"מ אופניים ומרתון בסוף – 42 ק"מ ריצה. מי היה מאמין?
נא להמתין לטעינת התגובות
