חמומי מוח
דוד פרנקל על אוהדי בית"ר המסכנים, שמוקמו תחת השמש בשעת חום שיא ונמסו בבלומפילד במשחק האינטרטוטו מול סלובן ליברץ
בנסיבות האלה, מה שאני מחזיק בידי נחשב אוצר זוטא. מהבוקר אני שומר את מוסף הספורט של מעריב, מתאפק מלקרוא אותו, למרות הסקרנות הגדולה שמעורר הראיון הענק עם מאיר פניג'ל. עכשיו, כשהשחקנים עוצרים את המשחק לעוד שטיפת פנים, אני נפנה להציץ בכתבה. פניג'ל, כדרכו, נראה אבהי ומפויס, מעט מהורהר. באמת איש חביב, לא יודע מה כולם רוצים ממנו. הוא בוודאי יושב מולנו עכשיו, ביציע המערבי. יש שם בסך הכל 15-20 אנשים, אבל קשה לזהות אותם, בגלל הצל. בצד שלנו כמעט אף אחד לא יושב – העור דביק ונדמה שהפלסטיק של המושבים התחיל להתמוסס. כמעט כל הבנים בלי חולצות. בינתיים פסלו לשלומי משה שער ואני מתחיל לקרוא. פתיח נחמד, מעניין, סוקר את ארבע השנים של פניג'ל בבית"ר. האיש מספר קצת על עצמו, על הערכים שלו... בלופ.
טיפת זעה נושרת מהמצח שלי ופוגעת בנייר. אני שולח אצבע לחה כדי לנגב את הכתם, אבל מצליח רק למרוח את הדיו. קריזה. פסקה שלמה מטושטשת עכשיו. מה כתוב פה? "לבית"ר יש 300 אלף..." (מילה לא ברורה)... "מקור ה..." רוח? לא, כנראה "מקור הכוח שלנו בקבוצה". 300 אלף מה? אני פונה עם העיתון לאוהד שמימיני, אבל למראה התמונה של פניג'ל הוא פותח בסדרת קללות מבהילה. הבחורה משמאל אדיבה יותר, אבל בכל פעם שהיא משפילה ראש כדי לנסות לקרוא, הזעה צורבת את עיניה.
לא נורא, יש כאן 2000 איש (מספר די מפליא, בהתחשב בשעה האווילית ובמשחק הזניח) – מישהו בוודאי יוכל לפענח את הטקסט המרוח. השופט שורק להפסקה ואני יוצא לחפש את מזלי ליד השירותים. טעות: במעבר הצר והמוצל מצטופפים 500 אוהדים מיוזעים שמחפשים מחסה מהשמש. מתוך השירותים החשוכים זורם נחל קטן של מים עכורים, שיירי המקלחות המאולתרות שעושים בפנים כמה בחורים חצי מעולפים. בקושי אני נחלץ מהפקעת החלקלקה הזו וחוזר לטריבונה. כל מי שאני פונה אליו, מגיב כמעט בצורה אחידה שאינה ראויה לדפוס. גבר מגודל שמנסה לצנן את הילד שלו עם שני קרטיבים, מסביר לי שפניג'ל הרחיק אותנו לכאן כדי שלא נקלל אותו בתא הכבוד. אני מביט בו ברחמים, מתאפק מלשאול אם נשרף לו השכל. כל זה לא עוזר לי להבין, מה מקור הכוח של הבעלים בקבוצה? 300 אלף עצי זית? 300 אלף מניות של אלביט? אני מכיר את עצמי, עד שלא אדע את התשובה לא אוכל להתרכז במשחק. רעיון! אני פורש את המוסף מול השמש. ממש מול עיני, הקרניים הלוהטות מאדות את הכתם והנייר מתקשה ומצהיב. רגע לפני שהעיתון מתלקח, אני מציץ שוב בראיון.
אוהדים! 300 אלף אוהדים! הייתי צריך להבין את זה לבד, בחיי. כל הכבוד לו, למאיר פניג'ל שלנו. למרות כל הבעיות, הקללות, המכות, הברוטו והנטו – צריך להסיר בפניו את הכובע (איך, איך לא לקחתי כובע ביום כזה?). מכולם, הוא היחיד שחושב על הקהל שלו. אני פונה לאחד מהנערים שקיללו קודם, מנסה להראות לו את הפיסקה בעיתון, אבל הוא עסוק, מסוכך על עיניו ומנסה לראות מה קורה על הדשא. גם האחרים לא מתייחסים לפניות שלי. "חבר'ה", אני מאמץ את גרוני הצחיח, "תקשיבו, אתם לא יודעים איזה יו"ר נפלא יש לנו! תקראו מה הוא אמר למעריב! אנחנו מקור הכוח שלו, אתם מבינים? אנחנו, האוהדי..."
הרעש מסביב מתגבר, מטביע את הצעקה הרפה שלי. מישהו המציא שיר וכל היציע מצטרף אליו. את המלים המזעזעות אני מביא כאן רק מחמת הנאמנות לשליחותי העיתונאית (המנגינה עפ"י "מי שלא קופץ אדום"):
"הוא יושב לו שם בצל,
והקהל פה מתבשל,
הוא חשב, לא נקלל,
יא ** **** יא פניג'ל!"
חמומי מוח, בחיי.
הקהל של בית"ר ירושלים. מקור הכוח? צילום: עדי אבישי צילום: עדי אבישי
תגובת בית"ר ירושלים
תגובת ליאור מאי, דובר בית"ר ירושלים: "המשחק התקיים אחר הצהריים משום שבבלומפילד אין כרגע פנסי תאורה. האוהדים ישבו
ביציע המזרחי משום שזה היה התנאי של הנהלת האצטדיון לקיום המשחק שם, בעקבות נזקים שגרם הקהל של בית"ר במשחק הקודם".
עדכון אחרון : 11/7/2005 11:47
נא להמתין לטעינת התגובות
