בלתי שביר: מרק ספיץ, השחיין הטוב בכל הזמנים
33 שנה עברו מאז הפך מרק ספיץ לשחיין הטוב בכל הזמנים ולספורטאי היהודי הגדול מכולם. 33 שנה עברו גם מאותו בוקר בו צעד ליד מגורי הספורטאים הישראלים במינכן ולא ידע שממש באותם רגעים מתחולל שם טבח. לקראת בואו לארץ כאורח המכבייה מואיל ספיץ לצאת מהקונכייה, חוזר לאולימפיאדת הטרגדיה והתהילה, מעמיד במקום את הטוענים לכתר שלו ומספר על יחסו לישראל ועל השפם, שאיתו בכלל נתן פור למתחרים
"ניסית לדבר עם מערכות העיתונים האמריקניות,"? הציעה נציגת הוועד. בטח שניסיתי. הם מוכנים לעזור לי להגיע למאמן נבחרת הכדורסל, לארי בראון, או לכל ספורטאי אחר. ספיץ אין להם. הוא לא דיבר גם איתם. "אתה יודע מה," המשיכה הנציגה, "אני יכולה למצוא מספר טלפון של הסוכן שלו. תנסה דרכו." האמת, נשמע קצת מוזר. בכל זאת, ספיץ פרש לפני עשרות שנים ומה פתאום שיהיה לו סוכן, אבל בייאושי התקשרתי בשמחה.
"מר ספיץ מאוד עסוק," התנצל הסוכן. "מדברים מעיתון ישראלי," ניסיתי. "אנחנו זקוקים לחמש דקות, אפילו טלפונית." הסוכן הציע בנימוס להתקשר שוב כעבור יומיים. כעבור יומיים נפרדנו כידידים. בינתיים, מייקל פלפס, הכוכב התורן של השחייה האמריקנית, סיים את התחרות עם שש מדליות זהב בלבד ופיספס את ההזדמנות לעקוף את שיא שבע הזהב של ספיץ. אז כנראה שגם בבייג'ין 2008 ספיץ יהיה אחד האנשים המבוקשים בשטח. אבל לפני כן, בין נסיעת עסקים אחת לשנייה, יגיע בשבוע הבא גדול הספורטאים היהודים לישראל כאורח המכבייה.
מרק ספיץ היה ספורטאי מחונן גם לפני ,'72 אבל את מקומו הבלתי מעורער בספרים הוא תפס במהלך שבוע אחד במינכן. שבוע שנחרת לעד כרגע השיא של ספורטאי יהודי אי פעם, ובמקביל, בחיבור בלתי נתפש להוויה הישראלית, גם כאחד מפיגועי הטרור המזעזעים בהיסטוריה, רצח של 11 ספורטאים במהלך משחקים אולימפיים. הכל קרה בטווח של 24 שעות. ביום שני בערב חגג האמריקני את מדליית הזהב השביעית שלו. למחרת בבוקר, ה5- בספטמבר, בדרכו למסיבת עיתונאים חגיגית לרגל הזכייה, כבר השתלטו המחבלים על המגורים הישראליים.
"סיימתי את התחרות האחרונה שלי," הוא שיחזר השבוע, כשסוף סוף אפשר היה להשיג ראיון איתו, שנה אחרי המרדף חסר הסיכוי באתונה. "למחרת קמתי מוקדם כדי להגיע למסיבת העיתונאים במרכז התקשורת שהיה מחוץ לכפר האולימפי. נכנסתי לאולם וסביבי כולם דיברו על שמועות. הייתי היחיד שהגיע מתוך הכפר וניסו לתחקר אותי, לבדוק מה אני יודע, מה ראיתי, אבל לא ידעתי על מה הם מדברים. כשחושבים על זה, בדרך למסיבת העיתונאים אפילו עברתי ברחוב קונלי, באזור שבו התגוררו הישראלים, אבל הכל נראה לי נורמלי לגמרי. לא היה שם שום דבר מוזר. היום, כשחוזרים אחורה בהיסטוריה, אני יודע שבאותה שעה זה כבר היה אחרי שרצחו שני ישראלים.
"זה היה מאוד מבלבל. ישבתי מול עיתונאים, היינו אמורים לדבר על שבע המדליות שלי, וכמובן שאף שאלה לא היתה על שחייה והמדליות לא עניינו אותי. משם עברתי לחדר אחר במרכז התקשורת. עמדתי עם בחור בשם ג'ים מקיי, שהיה מארח בתוכנית ספורט של .ABCאני זוכר שראינו על המוניטורים הפנימיים את התמונות של האיש עם הכובע הלבן יוצא למרפסת. ראינו, אבל לא היה לנו מושג מה אנחנו רואים, מי זה. לא ידענו אם הוא טרוריסט או מתווך. באותם ימים לא שידרו אירועים כאלה בשידור ישיר. הם פשוט כיוונו את המצלמות אל המגורים הישראליים בלי לדעת מה קורה,ואנחנו היינו היחידים שראו את זה בזמן אמת. זה היה בתשע וחצי, אולי בעשר בבוקר. התמונות התפרסמו כמה שעות מאוחר יותר."
הכרת מישהו במשלחת הישראלית לפני האירועים?
"לא. לא הכרתי אף אחד".
הדרמה במינכן נמשכה לאורך כל אותו היום. אחר הצהריים, כשהוא מוקף במשמר כבד של אנשי צבא גרמנים, אמר ספיץ לתקשורת העולמית: "בתור בן אדם ובתור יהודי, אני אחוז הלם ומלא עצב לנוכח המעשה המחריד שבוצע בכפר האולימפי." עד שעות הערב, בעוד גולדה מאיר מסרבת לנהל משא ומתן עם הטרוריסטים, מבצע החילוץ של הגרמנים מסתיים באסון ו11- הספורטאים נרצחו, ספיץ כבר היה מחוץ לאדמת גרמניה. המיתוס מספר שהוא הוברח ללונדון עקב חשש לחייו.
לו יש גרסה מעט שונה. "הייתי אמור לעזוב באותו יום על פי התכנון המקורי. גם ככה פספסתי שבועיים של לימודים ולא יכולתי להרשות לעצמי לחכות עוד שבוע לטקס הסיום. אחר כך קרה מה שקרה. בפועל עזבתי את גרמניה
האירועים רדפו אחריו לארצות הברית. בתקשורת דווח אז על בלשים, צלפים וכלבי שמירה שאבטחו את ספיץ בדרכו הביתה. השחיין עצמו, למרות השנים שעברו, מתעקש לשמור על בטחון שדה ולא להסגיר יותר מדי פרטים. הוא כן מספר שבעקבות האירוע נאלץ לוותר על המשך הלימודים שבשבילם חזר הביתה מוקדם. "הגעתי לארצות הברית והיתה דאגה רבה ממה שקרה. לא ידעו מה עוד עלול לקרות. חששו ממה שאעשה באותו שבוע. תבין, 11 ישראלים כבר נרצחו ואף אחד לא היה בטוח באותו רגע שאין עוד טרוריסטים בכפר האולימפי, בגרמניה או במקום אחר. עד שהכל הסתדר כבר היה מאוחר מדי ולא יכולתי לחזור ללמוד."
על איזה סוג של אבטחה אנחנו מדברים?
"אני לא יכול לדבר על מה שקרה איתי בארבעת החודשים אחרי האולימפיאדה."
גם היום? עברו 33 שנה.
"גם היום."
זו החלטה שלך או שביקשו ממך לא לדבר על זה?
"אני אגיד את זה כך. המשחקים האולימפיים השתנו מאותו רגע. יש עניין עצום במה שקרה איתי ומה לא קרה סביבי באותם ימים. חלק ממה שעשו איתי נמצא ביסודות מערכת האבטחה שעובדת גם היום כדי להגן על ספורטאים, כך שאני לא יכול להתייחס לזה."
אתה לא חושב שהנהלים השתנו קצת מאז?
"יש לי חדשות בשבילך. הם לא. אין לך מושג".
באותו יום שלישי, בסביבות השעה ארבע, חצי יום אחרי שהחלה התקפת הטרור, הודיע הוועד האולימפי על הקפאת המשחקים. למחרת נערך במינכן טקס זיכרון. עם סיומו הוחלט לחזור לשגרה ולהמשיך את האולימפיאדה. בישראל זעמו ודרשו להסיר את הדגל הישראלי מטקס הסיום. "לא היינו מאושרים עם המשך המשחקים," נאמר בהודעת משרד החינוך, "ואם המשיכו בהם אנו רוצים שעזיבתנו תהיה מורגשת." ספיץ, גם היום, חושב שהמשחקים היו חייבים להימשך.
"לא היו צריכים להפסיק את האולימפיאדה," הוא אומר בפסקנות ומנמק: "רצו שהמשחקים יימשכו כדי לא לתת לטרוריסטים לנצח. מה שקרה היה נורא, זוועה. אבל הספורטאים הישראלים הגיעו לאולימפיאדה כי הם חשבו שזה חשוב. ואם להם זה היה חשוב, צריך לדאוג שמה שחשוב להם יימשך. כמו שהישראלים סירבו לנהל משא ומתן עם טרוריסטים ולא נכנעו בשום תנאי. זה אותו עיקרון וחייבים להמשיך איתו הלאה."
יוצא לך להיפגש עם משפחות הנרצחים?
"נפגשתי ודיברתי עם בני המשפחות מספר פעמים וכמובן שפגשתי לאורך השנים אנשים מהמשלחת הישראלית. ב'85- הגעתי למשחקי המכבייה והשתתפתי בטקס הפתיחה כנושא הלפיד. אני חושב שאני הלא-ישראלי היחיד שעשה את זה עד היום. זו היתה המכבייה ה,13- זה קרה 13 שנה לאחר אולימפיאדת מינכן וליוו אותי שלוש בנות שהאמהות שלהן היו בהריון ב'72- ואבותיהן נרצחו בהתקפת הטרור (אנוק שפיצר, שלומית רומנו ושירלי שפירא.( זו היתה חוויה מדהימה בשבילי. אני זוכר את שפיצר כי זה שם דומה לשלי. אני חושב שעד היום היא מאוד פעילה בנושא הנצחת זכר הקורבנות."
אחד הנושאים הכי מדוברים במאמצי ההנצחה הוא המאבק להכרה של הוועד האולימפי ואזכור הטבח בטקסי הפתיחה של המשחקים. אתה מגיע לאולימפיאדות, מכיר את הנושא מקרוב. מה דעתך?
"אני לא האדם המתאים לשאול אותו בנושא. אני יודע שיש לוועד האולימפי מסורת ארוכה שמחייבת חזרה מדויקת על אותו טקס בכל אולימפיאדה. אף פעם לא סטו מהכללים הללו. זה לא שהכירו במישהו אחר ולא הכירו בישראלים. זו החגיגה שלהם, זה מה שהם עושים. אתה שואל אם זה יכול היה להיות במקום? כן. אישית, אין לי דעה בנושא".
הביקור בשבוע הבא יהיה החמישי של ספיץ בישראל. הפעם הראשונה היתה בגיל ,15 כשהשתתף במכבייה של .'65 למרות גילו הצעיר הוא כבר דורג באותם ימים שלישי בארצות הברית, אבל החוויות מהמכבייה היו משהו חדש. "זה היה ניסיון מדהים. הזדמנות להשתתף באירוע גדול ראשון בחיים שלי, לצאת פעם ראשונה מגבולות ארצות הברית. פגשתי אנשים מכל העולם, טיילנו. הרגשתי כאילו אני באולימפיאדה וגם זכיתי בארבע מדליות זהב."
עם השנים הוא חזר לעוד שלוש גיחות במזרח התיכון, תמיד בהקשרים ספורטיביים. ב'69- חזר למכבייה, ב'83- התארח בכינוס הפועל, אירוע שכבר עבר מהעולם, וב'85- שוב במכבייה. ספיץ מעולם לא התכחש ליהדותו, להפך. אירועי מינכן יצרו חיבור עוד יותר חזק בינו לבין מוצאו, ולמרות זאת היתה תחושה שאין לו קשר חם עם מדינת ישראל. מי שמוכר כספורטאי היהודי הגדול והמפורסם בכל הזמנים, לא נחשב כמקורב לישראל, לא זוהה איתה מעולם.
ספיץ לא מקבל את התזה. נכון שלא יצא לו לבקר כאן ב20- השנה האחרונות, אבל הוא מבקש להדגיש שיש לו רק מילים טובות על המדינה. "אני חושב שהאנשים בישראל נהדרים. תמיד נהניתי לבקר ויש לי המון הערכה למדינה. זו אומה חזקה, מוערכת ונחשבת בעולם. כילד, ישראל לא היתה בכלל באופק שלי. הורי לא היו עשירים וטיול לישראל בכלל לא בא בחשבון. היום אני נוסע המון בכל העולם בענייני עבודה. כרגע חזרתי מפילדלפיה, בשבוע הבא אגיע לישראל, ויומיים אחרי שאחזור אני אסע להונג קונג. הלו"ז שלי מאוד צפוף ואם העבודה לא היתה לוקחת אותי לישראל כנראה שלא הייתי מגיע. סתם לחופש אני מניח שלא אסע למקום כל כך רחוק.
"כמי שגדל כיהודי שמעתי דיבורים על ישראל כל שבוע בדרשות של הרב בבית הכנסת. מספרים מה קורה, מתעניינים, מזדהים. הילדים שלי למדו בבית ספר דתי, עשו בר מצווה. יש הרבה יהודים בארצות הברית שמסרבים להודות ביהדות שלהם בגלל חשש מרדיפה או מבוכה. אני קורא להם פחדנים. עובדה שעשיתי מה שעשיתי כשחיין, הבאתי את יהדותי לפרונט, זכיתי ביותר מדליות זהב מכל אחד אחר, שברתי שיאי עולם שאף אחד לא עשה קודם, ועשיתי את זה 20 דקות מדכאו, המקום שבו החלו מחנות ההשמדה של הנאצים. איזה עוד מחווה טהורה יכול העם היהודי לבקש ממני. ללכת לבמות, לעמוד על קופסה, לנאום, לדבר שטויות ולעשות רעש, זה לא אני. אני לא צריך לעשות את זה. להיות שקט זו צורה של עוצמה. עשיתי את מה שעשיתי קודם כל בשביל עצמי, כי אף אחד אחר לא יכול היה לעשות זאת חוץ ממני, עשיתי את זה כאמריקני ויצא שאני יהודי. אף פעם לא הכחשתי את זה.
"אם לא היה אכפת לי, למה אני מגיע לישראל? זה לא ברור מאליו? יהודים הרי אמורים להיות חכמים. אני אספר לך בדיחה, בעצם, זה סיפור אמיתי. יש לי חבר טוב, בחור דתי ממיאמי, שמסביר לי כל הזמן כמה היהודים חכמים. אני שואל אותו למה צריך לקרוא את התלמוד שוב ושוב מהתחלה. הרי זה כמו להיתקע בכיתה א,' כאילו שאנחנו לא מצליחים להבין את הספר בפעם הראשונה, אז צריך לקרוא אותו מחדש. הוא עונה לי שזה בגלל שיש המון פרשנויות. או-קיי, אבל אם אנחנו כל כך חכמים, למה לא כתבנו ספר שאפשר להבין כבר בפעם הראשונה את כל המשמעויות שלו. העניין המצחיק הוא שככה זה עם יהודים. אין תשובה אבסולוטית לכלום. זה יכול להיות ככה, אבל רגע, אולי זה אחרת. לפעמים צריך לקבל דברים כמו שהם. אתה רוצה לשאול אם חשוב לעם היהודי לאמץ אותי, אם היו רוצים שאבוא יותר, בוודאי. ברור לי שבישראל יכולים לזהות אותי כמישהו שהביא גאווה,אבל רגע,יש לכם את הגולש שזכה במדליית זהב אולימפית. הוא בטח מפורסם עכשיו".
ליהדות כדת יש משמעות בחייך?
"צריך להבין שלהיות יהודי בישראל זה משהו אחר לגמרי מאשר להיות יהודי בארצות הברית.כשאתה לא גר בישראל,אם אין לך שם שמזוהה כיהודי,אתה יכול לבחור אם אתה מתחבא או מצהיר בגלוי על הזהות שלך. ספיץ זה שם אוסטרי, שלא נשמע יהודי, אבל בהחלט גדלתי כיהודי. עשו לי בר מצווה, הלכתי לבית ספר יהודי. לא גדלתי בשכונה או בחברה יהודית, אבל היהדות היתה חלק מחיי".
ספיץ חי בלוס אנג'לס. נשוי לסוזי ואב לשני בנים. אחד מהם, מתיו, מפתח קריירה של נהג מירוצים. ספיץ עובד כיועץ פיננסי, לא שוחה, אבל אוהב לשוט ביאכטות. מדי פעם עוד משתתף בפרסומות, עוסק בקידום מכירות למספר חברות. ב'72- טענו שהוא האדם השני הכי מפורסם בארצות הברית אחרי ריצ'רד ניקסון. היום הרבה יותר קל לו ללכת ברחוב, אבל האגדה נשארה. לאחר המשחקים במינכן הוא פרש משחייה. בתקופה ההיא נאסר על ספורטאי אולימפי להרוויח כסף כמקצוען, וכשיש לך שבע מדליות זהב אולימפיות, הצעות כספיות לא חסרות, וזה לא שנשאר לו יותר מדי מה להוכיח בבריכה.
דווקא ההתחלה שלו היתה קצת פחות חלקה. באולימפיאדת מקסיקו '68 ספיץ ניסה לכבוש את העולם וחזר הביתה עם הזנב בין הרגליים. אמנם עם שתי מדליות זהב במשחי שליחים, ועוד אחת מכסף ואחת מארד, אבל במושגים שלו, כשהציפיות המוקדמות היו לשש מדליות זהב,האכזבה היתה גדולה".זה לא נכון שהבטחתי שש מדליות זהב במקסיקו," הוא מבקש לעשות סדר. "אף פעם לא אמרתי דבר כזה. מה שקרה זה שנרשמתי להתמודד בשישה מקצים שונים ואנשים הניחו שזה מה שאני אעשה. היתה אכזבה, אבל היא רק נתנה לי תמריץ רציני ועזרה לי בריכוז לקראת האולימפיאדה הבאה. ידעתי שבהנחה שלא אפצע אני אוכל לעשות זאת במינכן."
מנטלית, יותר קשה בניסיון השני, כשזיכרונות האכזבה יושבים לך בראש?
"הרבה יותר קשה, אבל לא חושבים רחוק מדי על כל שבע המדליות. לוקחים כל דבר ביום שלו, מתעסקים במשחה של מחר וזהו."
הרגשת שהפעם אתה הולך לעשות את זה?
"אם היינו יודעים מראש מה יקרה לא היינו פותחים טלוויזיה כדי לראות את התוצאות. אין בטוח. אבל ידעתי שאני שיאן עולם בכל המקצים שבהם התחריתי, כך שבכל מקצה בנפרד הייתי הפייבוריט לזכייה."
מתי הבנת שזהו, הנה זה קורה?
"כשזכיתי במדליה השישית. נשאר לחכות רק למקצה השליחים, וידעתי שאם אף אחד מאיתנו לא יפסול בטעות או ייפול למים נזכה בזהב שחסר לי."
קלטת שנכנסת להיסטוריה?
"ידעתי שעשיתי היסטוריה, אבל לא היתה לזה משמעות מיוחדת מבחינתי. התאמנתי והתחריתי כבר כמה שנים וידעתי פחות או יותר נגד מי אני מתחרה, מה הסיכויים שלי בכל משחה ומה אני צריך לעשות. היה מאוד נחמד, אבל אני לא יכול לדבר היום על הרגשה יוצאת דופן."
מה זאת אומרת מאוד נחמד? אתה נשמע כאילו מדובר בעוד יום במשרד.
"בהרבה מובנים זה באמת היה כמו עוד יום במשרד. תראה, לזכות בשבע מדליות זה יותר טוב מאשר לזכות בשש. בדיוק כמו שלזכות בחמש מדליות זה יותר טוב מאשר לזכות בארבע. שמחתי שניצחתי, כמובן, אבל לא חיפשתי משמעויות. חשבתי בעיקר על איך אני עף מכאן והולך ליהנות. הייתי בן ,22 לא התעסקתי במה זה הולך לעשות לחיים שלי".
מתי בכל זאת הפנמת שהמדליות האלה הולכות לשנות לך את החיים?
"באותם ימים עדיין לא היו מכשירי פקס. כשהתחלתי לקבל מברקים מארצות הברית והתקשרו סוכנים מהוליווד עם הצעות להשתתף בסרטים, הבנתי שמשהו טוב הולך לקרות. זה היה ניסיון מאוד כייפי. עשיתי קצת הופעות טלוויזיה, קצת סרטים. טוק שואוז אני עושה עד היום".
להגיד שספיץ פרש בשיא יהיה האנדרסטייטמנט של כל הזמנים. בחור בן ,22 שיכול היה לשחזר בכיף את הישגיו לפחות במונטריאול .'76 ספיץ ויתר. מיצה. עם או בלי קשר, כמעט 20 שנה מאוחר יותר הוא התחרט ופתח בקאמבק מתוקשר. על פניו, ניסיון מעט ביזארי. טוב, אולי לא מעט. האיש בעל שבע המדליות הכריז על אולימפיאדת ברצלונה '92 כתאריך היעד.
ספיץ חזר להתאמן,ובגיל 41 יצא לניסוי כלים ראשון מאז הוציא את עצמו מהארכיון. הוא שחה בתחרות ראווה מול אלוף העולם המכהן, טום ג'אגר, והתחיל במשחה קצר ל50- מטר פרפר. זה לא כל כך עבד, ספיץ הפסיד, אבל לא נשמע מבוהל. "אני שונא להודות בכך, אבל מראש שחיתי למקום השני," אמר בצאתו מהמים. הוא סיים אחרון בתחרות בפריז, ניגש למבחנים האולימפיים של נבחרת ארצות הברית ונכשל. "אני נאבק נגד דבר בלתי נמנע," אמר ותלה את בגד הים לייבוש, הפעם באופן סופי.
היום הוא מסתכל על הדברים קצת אחרת: "באותו זמן מישהו אמר לי שהרבה שחייני מאסטרס בני 40 שוחים יותר מהר ממה ששחו כשהיו בני .20 בהתחלה זה לא עניין אותי, אבל אז הסבירו לי שאחרי הפרישה שלי רק שני אנשים שחו מאה מטר פרפר יותר מהר ממני, ושניהם פרשו בעצמם, כך שאם אוכל לשחזר את השיא שלי אני אמור לנצח. החלטתי לנסות, הייתי קרוב, רק שפתאום אחד מהשניים, פאבלו מוראלס, חזר מפרישה וניצח. אני לא מתחרט שניסיתי. היה נחמד."
קרוב, איך נגיד, זה עניין יחסי כנראה, מה שלא מפריע לשיאו של ספיץ במאה מטר פרפר 54.27) שניות) להיות טוב יותר מהשיא הישראלי ב.(54.48) 2005- אבל ההבדל המהותי באמת בין ספיץ מודל '72 לזה של '92 היה היעדרו של השפם המפורסם שליווה אותו בימי הזוהר. בעולם שבו שחיינים מודרניים מורטים כל שערה שצומחת על גופם מהריסים ומטה, ונעטפים ליתר ביטחון בחליפות שחייה מעור כריש כדי לצמצם את החיכוך עם המים למינימום ההכרחי, קשה שלא להטריד את ספיץ בשאלות על השפם הזה.
"במקור דווקא התכוונתי לגלח את השפם," הוא נזכר. "רק שאז ראיתי שכולם מדברים עליו, ואם הם חושבים על השפם אז הם לא חושבים על המשחים שלהם נגדי. זה התאים לי. אז אמרתי, טוב, לא נתגלח. אני אלך להראות לכולם שלא רק שאני אשחה עם השפם, יש לי שיער ארוך ואני לא אשתמש בכובע, וגם ככה אעשה את זה".
במילים אחרות, יכולת להיות עוד יותר מהיר.
"תנחש מה. לא הייתי צריך להיות יותר מהיר. שברתי את כל שיאי העולם, לא היה אף אחד יותר מהיר ממני".
למי שלא הבחין בין השורות, אפשר לספר שצניעות מופלגת אינה בהכרח התכונה הבולטת אצל ספיץ. מצד שני, לכל מילה צמודה קבלה באותיות זהב. עד התקופה האחרונה איש לא העז לפקפק בעליונות הנצח שלו. אף שחיין אפילו לא התקרב להישגיו. לפני שנה היה ניסיון הפיכה ראשון.
מייקל פלפס, נער אמריקני בן ,18 הגיע לאולימפיאדת אתונה עם סיכוי סביר להדביק את שיאו של ספיץ, ששבע המדליות שלו מתחלקות בין 100 ו200- מטר חופשי, 100 ו200- מטר פרפר, ושלושה משחי שליחים. פלפס היה מדהים, ניצח בארבעה מקצים אישיים, ממש כמו ספיץ בזמנו, רק שפאשלה לא מתוכננת של נבחרת השליחים האמריקנית, ממש לא באשמתו, עלתה לו בזהב השביעי. ספיץ עקב מקרוב אחרי היורש הפוטנציאלי. "מבחינתי לא היה קריטי אם הוא היה שובר את השיא שלי או לא. פלפס נהדר. לזכות בשש מדליות זהב ועוד שתיים מארד, להשוות את שיא המדליות באולימפיאדה, זה מאוד נחמד."
בכנות, לא נשמת לרווחה?
"לא. ידעתי שיש לו פוטנציאל לעשות את זה וממש לא פחדתי. שיאים נקבעו כדי להישבר. למה שזה ישנה לי? אם מישהו ישבור את ההישג שלי, יופי. לבריאות. אני לא אכעס, לא אתעצב. אני את שלי עשיתי. אני לא חושב היום על השיאים שלי אפילו לא לשנייה. אני לא חי בעבר, אפילו די מעצבן אותי לדבר על הימים ההם. מי שמכיר אותי יודע שאני לא סובל את השיחות האלה, את ההתעסקות הזו".
למרות הפספוס של פלפס ההשוואה המתבקשת עלתה לסדר היום. יותר מזה, לא מעט אנשים, בהם לני קרייזלבורג, שחיין ענק בעל ארבע מדליות זהב בעצמו, העבירו בלי בושה את הכתר לפלפס. הטיעון הפופולרי של תומכי פלפס מתמקד בהתפתחות הספורט התחרותי ובהנחה שהיום הרבה יותר קשה להגיע להישגים. ספיץ אולי לא אוהב לדבר עם החבר'ה על הימים ההם, גם אין לו בעיה לפרגן לפלפס על שש מדליות הזהב שלו, אבל ביום פקודה, כשמדברים בקול רם על האפשרות שפלפס עקף אותו, הוא מתעורר. "לני זכאי לדעתו, אבל הוא טועה אם הוא טוען שעכשיו יותר קשה. להפך, לפלפס היה יותר קל".
למה?
"למשל, אני למדתי ארבע שנים כל יום במערכת מלאה במכללה. גם בשנה של האולימפיאדה, רק בסוף מאי נגמרו הלימודים ויכולתי להתרכז באימונים. פלפס לא היה באוניברסיטה, כל מה שהוא עשה בשנה שלפני אתונה היה להתאמן. פלפס לא היה צריך לעשות כלום והוא גם קיבל הרבה כסף ויכול היה לחיות טוב, לקנות מכונית טובה ולנסוע לאימון. הוא לא היה צריך לדאוג לאוכל, יכול היה ללכת כל ערב למסעדה או להזמין סטייקים הביתה מתי שהוא רוצה. אני לא יכולתי לעשות את כל זה.
"דבר נוסף, מתמטיקה פשוטה. כשאני התחריתי היו 15 משחים אולימפיים. היום הוסיפו אחד ויש .16 לזכות בשבעה מתוך 15 יותר קשה מאשר לזכות בשבעה מתוך .16 ועוד דבר. המקצוע החדש שהוסיפו זה 50 מטר חופשי. לפלפס זה לא משנה, הוא לא ספרינטר בכל מקרה. במקרה שלי, 50 מטר חופשי יכול היה מאוד לעזור. אם היו מוסיפים אותו בזמני הייתי אחד המועמדים הטבעיים לזכות בעוד מדליית זהב".
השתכנעתם? אם לא יש המשך.
"פלפס שחה באולימפיאדה בכל מקצה שבו עמד בקריטריון. אני שחיתי בכל מקצה שבו החזקתי שיא עולמי. יכולתי לעמוד בקריטריון בעוד שלושה משחים אחרים, אבל הפילוסופיה שלי היתה שונה משלו. בכל מקצה שבו שחיתי באולימפיאדה שברתי שיא עולמי. יותר מזה, 17 הפעמים האחרונות שבהן שחיתי בחיי הסתיימו כולן בשיאי עולם. היו לי יותר שיאי עולם מאשר לפלפס, אז אם לני רוצה להגיד שהוא הכי גדול, אולי בשביל לני הוא הכי גדול. על פי הסטטיסטיקה אני אצטרך שלא להסכים.
"הסטטיסטיקה קובעת מי טוב ומי גדול. הסיבה שאומרים שאני גדול זה כי זכיתי בשבע מדליות. לא היית מתקשר אלי אם הייתי זוכה בארבע. היית מתקשר לבחור שזכה בשבע. ונחש מה, באולימפיאדה הבאה עדיין ינסו לשבור את השיא שלי. שאלו אותי מה אגיד אם פלפס יזכה בשבע מדליות זהב ולא ישבור שיאי עולם בדרך. אמרתי שאתן לו ליהנות מהספק. אבל עם כל הכבוד לפלפס ולאחרים, ואני לא לוקח כלום מההישגים שלהם, בינתיים אני השחיין הגדול בהיסטוריה."
כאמור, ספיץ לא אוהב לדוש בעבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
