שנת השור
שנתיים של סבל הגיעו לסיומן עבור טורינו, מועדון פאר בעבר הרחוק והיום צל של האחות הגדולה, יובנטוס. בדלה אלפי מכינים את הדגלים, הדרבי חוזר
מאז, מארסקה עזב את העיר, וגם הדרבי הקלאסי בוטל למשך שנתיים, אבל השבוע, כהרגלה, טורינו חזרה מהגלות. "המתוק שבהפסדים" כינה ה'גאזטה' את ה-1:0 הביתי מול פרוג'יה ביום ראשון, שהחזיר לסרייה A את קבוצת הארגמן, 7 פעמים אלופת איטליה ואולי הקבוצה המנוחסת ביותר במגף. משוואה ידועה אומרת שאהדה ל'טורו' כרוכה מלכתחילה בסבל וייסורים איומים, הכנסת ראש בריא למיטה מצורעת. מצד שני, מי שמכניס את הראש, אולי לא כל כך בריא. "הלבבות שלנו סבלו יותר מתמיד" אמר ביום ראשון נשיא המועדון, אטיליו רומרו, על המשחק שהוציא לחצי עיר את הנשמה, "ואלוהים יודע עד כמה הם מלומדים בכאב".
עד כמה גדול הנאחס? ביום החגיגי שלאחר העלייה, למשל, האתר הרשמי של המועדון קרס למשך כמה שעות.
לא חסרות קבוצות שחיות מהפירורים של האחיות העירוניות הגדולות, אבל במקרה של טורינו, פעם, עד ה-4 במאי 1949 ליתר דיוק, דברים נראו אחרת. זה היה יום ערפילי, מעונן, באמת יום מחורבן, בו חזרה טורינו הגדולה, אלופה ארבע פעמים ברציפות ולפי המיתוסים הקבוצה הטובה ביותר באירופה, ממשחק ידידות מיותר לחלוטין בליסבון. המסע בארגז הפרופלור כמעט עבר בשלום, אבל בשעה 17.04, דקות לפני הנחיתה, האיש שבקדמת הארגז ראה מולו לפתע את החומה החיצונית של הסופרגה, באזיליקה הממוקמת על גבעה מזרחית לעיר. זה גם היה המראה האחרון שראה. 31 איש נהרגו, הקבוצה כולה נמחקה והטראומה שעברה העיר, זמן קצר אחרי מלחמת העולם, לא ממש נשכחה. בשעה שמאות אלפים בכו ברחובות, קבוצת הנוער השלימה את
הצל ממשיך לכסות את המועדון, כמו גוש כהה מהעבר. על רקע ההווה האפרפר, קצת קשה לשכוח. הסיפורים עוברים מדור לדור, ומה גם שאוהדי יובה פורשים בדרבי דגל ענק של הבאזיליקה ושרים את המנון הסופרגה. בצד השני של הדלה אלפי, דואגים להזכיר את הייזל בכל מפגש. כל אחד והנחמה שלו. מאז האסון, טורינו ירדה ועלתה כמה פעמים, חזרה לחייך בשנות ה-70' וגם בתחילת ה-90' נתנה עונות לא רעות בצמרת, כולל ריצה מפוארת עד גמר גביע אופ"א ב-92'. אבל זו גם היתה הפעם האחרונה שהיא נגעה בחלום, וגם הכוכב של אותה קבוצה, ג'יאנלואיג'י לנטיני, לא התברך ביותר מידי מזל.
בקצרה, לנטיני היה יקיר האוהדים ואליל הנשים, שחקן אגף חזק ומהיר עם דריבל גדול ועתיד מבטיח, נסיך אמיתי. כשמשבר כלכלי היכה, ואחרי מלחמת מחירים עם יובנטוס, נשיא טורינו ברוסאנו מכר אותו למילאן תמורת 13 מיליון ליש"ט, ההעברה הגדולה בעולם דאז, שנתנה את האות לסכומים המטורפים שעוד יישפכו בעתיד, וגם יגמרו את אשליות הצמרת של קבוצות כמו טורינו. הסכום האמיתי של העסקה, כולל זה שהועבר לברוסאנו מתחת לשולחן, היה גדול עוד יותר. המהלך תמיד היה שנוי במחלוקת. התקשורת הרימה גבה, האוהדים מחו, הוותיקן הגדיר את ההעברה כ"עלבון כנגד הכבוד שבעבודה", ולפני כמה שנים, 'האובזרבר' הבריטי דירג אותה במקום ה-7 בקטגוריית עסקאות הכדורגל הגרועות בכל הזמנים.
לנטיני שיחק 30 פעם בעונת אליפות סבירה עם הרוסונרי, לפני שמכונית הספורט שלו, אחת מהן לפחות, בה ישבה גם הדוגמנית התורנית, ביצעה זיג במקום זג באחד מכבישיה החלקלקים של איטליה והתרסקה על קיר הפרדה. בגיל 24, הכישרון הובהל לבית החולים במצב של קומה, וכשהתעורר ממנה, כמה ימים אחר כך, עם מחנק בגרון, כמה עצמות שבורות ופגיעות ראש קשות, הוא כבר לא היה אותו שחקן, וגם לא אותו אדם. נער הזהב חזר למגרשים אחרי שיקום ארוך, אבל הקריירה היתה גמורה. רדוף מהימים הגדולים, לנטיני שקע בדיכאון, השמין, שיחק 33 משחקים ב-4 שנים מיוסרות במילאנו ונמכר בחזרה לטורינו, הפעם תמורת כסף קטן, כשהקבוצה כבר בליגה השניה, הנשיאים באים והולכים והדיכאון מבצבץ מכל מקום. אלא שהקאמבק הזה לא נועד להיות, ואחרי כמה עונות בליגות הנמוכות, לנטיני פרש סופית בקוזנצה מהליגה הרביעית.
מאז העסקה ההיא, גם טורינו הלכה ודעכה. לקבוצה הגדולה של לנטיני והגאון הבלגי-סיציליאני הנשכח, אנזו שיפו, לא היתה המשכיות, המועדון נקלע לחובות ולמשבר מקצועי ממושך, הקרחות השתלטו על היציעים וגם מאזן האוהדים בתוך העיר, שפעם נטה בבירור לטובתה, נצבע בשחור ולבן. גם היום מצבה של טורינו לא מזהיר, ואם ספונסרים גדולים לא יגיעו, השוורים שוב יילחמו בתחתית. בינתיים, החגיגות בפיאצות נמשכו כל הלילה, במעין 'אכול ושתה כי מאוד יכול להיות שמחר שוב נמות'. כרטיסים למשחק מול פרוג'יה נמכרו במחירים של החל מ-5 יורו והדלה אלפי התמלא ב-60 אלף איש, ואולי כדי לעצבן, במועדון מדברים על מינויו של זדנק זמאן, מאמן לצ'ה בעונה שעברה ואחד האנשים השנואים על יובנטוס, זה שפתח את קופת השרצים בנוגע לשימוש בחומרים אסורים אצל הגברת הזקנה. כקונטרה, ביובה שוקלים את החזרתו של מארסקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
