 |
/images/archive/gallery/305/971.jpg דייגו מראדונה במדי נאפולי
צילום ארכיון  |
|
|
|
|
| כמו מי שפעם היה ועדיין נותר האלוהים שלה, נראה שגם נאפולי לוקחת את עצמה בידיים, אי שם במעמקי הליגה השלישית. עם ממוצע קהל של 36 אלף איש ומפיק קולנוע מאחורי הקלעים, השמיים הכחולים אולי ישובו לדרום איטליה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כל הערים באיטליה הן בשחור ולבן, רק לנאפולי יש צבע. עבורי, נאפולי מייצגת את החיים"
(אאורליו דה לורנטיס, נשיא נאפולי, מקום שלישי בליגה השלישית)
דייגו ארמנדו מראדונה, בלי לנחס, נראה טוב לאחרונה. אחרי שהסמים והעלייה הדרסטית במשקל כמעט עלו לו ביקר מכל, המלך של ארגנטינה, כך נראה, החליט לקחת את עצמו בידיים. הניתוח לקיצור הקיבה עבר בהצלחה, הגוף איבד כבר קרוב ל-30 ק"ג ותהליך הגמילה מהאבקה הלבנה, שעלה לו בייסורים נפשיים רבים, עשוי להציל את חייו. בביקורו האחרון בספרד, דייגו דיבר בצלילות, שיתף את העיתונאים במחשבות על הבנות והעתיד, ונתן תקווה למיליוני המעריצים שראו אותו בפעולה ולעולם לא ישכחו. אף אחד לא אוהב לראות מלך נופל.
במקביל להתאוששות של דייגו, גם נאפולי הנשכחת מנסה לקום מההריסות, ואחרי עונה הפכפכה הצליחה להשתחל למאבקי הפלייאוף על העלייה לליגה השניה. למרבה התדהמה, ממוצע קהל של 36 אלף ממשיך לגדוש את הסן פאולו המיתולוגי גם בסרייה C1. הדרבי האזורי עם אוולינו, מושג דמיוני עד לא מזמן, משך לא פחות מ-62,058 איש, רק עשר קבוצות אחרות בכל אירופה הביאו יותר מזה במשחק בודד. במשחקי החוץ, הדכאון חוגג. "זה מרגיש רע מאוד לשחק נגד קבוצות קטנות באצטדיונים בכפר" מספר אחד
מאוהדי הקבוצה לעיתונאים, שממשיכים לעקוב אחרי תלאות הענק המעוך בקנאות, "כשהכדור יוצא מעבר לחומה והילדים שמשחקים בפארק בועטים אותו חזרה למגרש. זה כואב".
לפני שנה, כשהיתה בליגה השניה, לנאפולי כאב הרבה יותר. אלפים בודדים הגיעו לאצטדיון, על הסיפון עמד לוצ'יאנו גאוצ'י, נשיאה המוקיוני לשעבר של פרוג'יה, ונראה היה שהספינה הטרופה הזו כבר לא תצוף יותר. על החובות, בסך 70 מיליון יורו, התגלו טביעות האצבעות של ה'קאמורה', המאפיה של העיר שתמיד היתה חשודה במעורבות זו או אחרת בניהול המועדון, בתי המשפט הכריזו עליה כפושטת רגל, כל מה שנותר היה לנתק ממכשירי ההנשמה ולשלוח לסל המיחזור של ההיסטוריה. אלא שבקיץ, מפיק הקולנוע אאורליו דה לורנטיס החליט לקחת את ה'אזורי' על הגב ולהתחיל מחדש בליגה השלישית. אביו של אאורליו, דינו, היה שותפו של פליני ונחשב לאחד מהיוצרים החשובים של הקולנוע האיטלקי, הבן לעומת זאת הוא מלך סרטי הג'אנק של המגף. אם נאפולי תשוב למקומה הטבעי, כמו שדה לורנטיס מבטיח כל שני וחמישי, יהיה לו תסריט מוכן לדרמה סוחטת דמעות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
נאפולי מודל 2005. צילום: אתר האוהדים של נאפולי
|
|
|
 |
|
 |
|
"הכדורגל היה פלסטר"
|
|
|
 |
|
|
|
נאפולי היתה קבוצה מכובדת בליגה הראשונה גם לפני מראדונה, אבל הוא הפך אותה לקלאסיקה, לאלופה גדולה, הוא הביא את תשומת הלב לעיר הנמל הענייה, המושמצת, זו שאנשיה התקבלו בסן סירו בכרזות 'מלוכלכים' ו'ברוכים הבאים לאיטליה', עד ש-50 אלף מהם כבשו יום אחד את הדלה אלפי עם 3:5 על יובה. עיר קשה. הנוף עוצר נשימה, אבל כשמוסיפים את הפקקים, האבטלה, המאפיה, השחיתות וזיהום האוויר, מי בכלל יכול לנשום. 120 איש נרצחו בעיר ב-2004, רובם על רקע מלחמות סמים וחלקם אזרחים חפים מפשע שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אפילו 'מוזיאון דייגו ארמנדו מראדונה', שנחנך השנה בעיר ומנוהל על ידי גרושתו קלאודיה, סבל מניסיון פריצה, כבר בלילה הראשון שלאחר הפתיחה. בעיר עדיין לא הבינו אם הגנבים ניסו לסחוב את הפריטים כדי למכור או סתם כדי לשים בבית בסלון.
לפי הערכות, החיים בליגה השלישית עולים לעיר בהפסדים של כמיליון יורו מידי יום ראשון. בעלי חניונים, ספסרים ומוכרי מזכרות איבדו למעשה את מקור הפרנסה. "הכדורגל היה תחבושת, פלסטר" מסביר עיתונאי הכדורגל פאולו בארבוטו ל-BBC. "אבל אני לא יודע אם החיים עבור האוהדים קשים יותר עכשיו שהקבוצה בליגה השלישית. גם כשמראדונה היה כאן וזכינו בתארים, הבעיות של העיר היו אותן בעיות. אותה מאפיה, אותו עוני. עכשיו פשוט אין לנו את הכדורגל להסתתר מאחוריו, כל מה שנשאר לנו מול העיניים הוא הכאב".
ופתאום, לקבוצת הדגל של הדרום יש שוב תקווה. דה לורנטיס, כמו דייגו דלה ואלה, יצרן המוקסינים שהחזיר לחיים את פיורנטינה, בא מאהבה. "כל הערים באיטליה הן בשחור ולבן, רק לנאפולי יש צבע. עבורי, נאפולי מייצגת את החיים" אמר כשרכש את המועדון. "אבא שלי נולד בעיר, אמא שלי באה מהצפון. ורק בבית של אבא העגבניות היו באמת אדומות. אני רוצה ליצור סמל חזק לעיר, שישכיח את הייאוש העמוק של הדרום. לקבוצה הזאת יש כ-9 מיליון אוהדים באיטליה ומחוצה לה, והם מחכים". ולא רק הם. עיתונות הספורט דואגת לכסות אותה בהרחבה גם בליגה השלישית, ואפילו מרצ'לו ליפי, מאמן הנבחרת, הצהיר השבוע שהוא לא פוסל לחזור יום אחד לעיר הנמל, בה העביר עונה אחת בתחילת שנות ה-90.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הנעליים של דייגו. ניסיון פריצה כבר בלילה הראשון. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
הספל הקדוש
|
|
|
|
|
|
|
דייגו עזב את איטליה אחרי המונדיאל ב-90 בטריקת דלת מהדהדת. אז הוא קרא לאוהדי נאפולי לעודד אותו נגד הסקוואדרה אזורה בחצי הגמר ("מי עשה עבורכם יותר, איטליה או אני?"), שכמו בסרטים של דה לורנטיס, התקיים בסן פאולו. מאז דייגו עבר לא מעט, התפייס עם האיטלקים, חזר לבקר כמה פעמים ואמור לשוב בשנה הבאה למשחק הוקרה מיוחד ביום הולדתו, בו ישתף פעולה עם קארקה, אלמאו, זולה והחברים מנאפולי, כשמהצד השני ישחקו כוכבי הליגה של סוף שנות ה-80. עד אז, הוא ימשיך להחזיק אצבעות. "אני לא מופתע ש-60 אלף מגיעים גם בליגה השלישית" אמר לא מזמן. "מגיע להם לקבל בחזרה קבוצה גדולה. דה לורנטיס הוא הנשיא הטוב ביותר שהיה לנאפולי אי פעם. כמוני, הוא מקיים הבטחות. כשהגעתי לנאפולי, הבטחתי שנזכה בסקודטו. הוא הבטיח להחזיר את המועדון לסרייה A, והוא יצליח היכן שאחרים נכשלו".
בינתיים, ארגנטיני אחר, רוברטו סוסה, בעבר חלוץ בוקה ואודינזה, סוחב כמעט לבד את הכחולים. "גדלתי על השידורים מאיטליה כשהייתי ילד" הסביר כשחתם במועדון, "זה כבוד עצום עבורי לשחק בסן פאולו ולדרוך על הדשא של דייגו". גם אחרי 15 שנה, רוחו של מספר 10 מרחפת בכל מקום בעיר, כל הקשר בו מוזכרת נאפולי מעלה אסוציאטיבית את הגאון העגלגל. עיתונאי בריטי שהגיע השנה לעיר מספר שלפני כל משחק בית, איש המשק של הקבוצה מכנס את השחקנים במטבח של הסן פאולו ומוזג ארבעה ספלים קטנים של קפה. "יש כאן 20 שנה של היסטוריה, תריחו את הארומה" הוא אומר לשחקנים, שמקיפים את השולחן כמו בטקס פולחני. "מראדונה שתה מהספלים האלו, ולא ניקינו אותם מאז".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
