 |
/images/archive/gallery/266/332.jpg אלי אוחנה.
צילום: עודד קרני  |
|
|
|
|
| בתוך המגרש ומחוצה לו, אלי אוחנה לא ירד החודש מהכותרות. "שם המשחק" מביא תמונת מצב מכל החזיתות |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אורי שרצקי, שם המשחק
6/4/2005 15:55 |
|
|
|
|
|
|
|
בעוד כמה שבועות יסגור אלי אוחנה שש שנים כמאמן כדורגל. עונה ראשונה בבית"ר ירושלים, שלוש עונות בשכונת התקוה (בתוכן שבעה מחזורים במכבי פתח תקוה) ושנתיים נוספות בבית"ר. כישלון בולט: ירידת ליגה עם בני יהודה. הישג בודד: עליית ליגה עם בני יהודה. בתווך: שום דבר מיוחד. כמעט כלום. אין שחקן צעיר שחייב לו את הקריירה, אין שחקן זר בולט שאוחנה חתום עליו, אין איזה משחק יוצא דופן שהאוהדים מתפייטים אודותיו. מהצד, אפילו לא נראה שאוחנה נהנה. איך חלפו השנים.
אוחנה היה חותם בשמחה על תעודת שש השנים האפורה, המתומצתת, שהוצגה כאן. מניסיון אישי, כל שיחה איתו הופכת בסופו של דבר להתנצחות סביב השאלה הזו: נכשלתי או לא נכשלתי. הריטואל קבוע - בבני יהודה היתה לי קבוצה כזו וכזו, תראה מה קרה בבית"ר אחרי שהלכתי, בפתח תקוה זה פשוט לא הסתדר, וכך הלאה. דיון מעיק שהפך למומחיותו העיקרית של אוחנה המאמן, עמוס בהתפתלויות והסברים אינסופיים, דיון שמותיר אותך מותש וכנוע. או.קיי, אתה אומר, עזוב. הכל בסדר.
אבל האמת היא אחרת. שש שנים אוחנה נמצא על הקווים ועדיין לא הצליח להותיר שום חותמת. כלום. זו אולי הסיבה שהוא תמיד ידגיש את תפקידה של המקריות במשחק הכדורגל, את חשיבותם
המכרעת, הבלעדית כמעט, של השחקנים, את האחריות המצומצמת שיש למאמן (וכמובן, את העובדה שהחלפת מאמן לא בהכרח עוזרת). אוחנה מנסה לשכנע לא רק את האנשים מסביב שהכל בסדר עם קריירת האימון שלו, הוא עסוק בלשכנע גם את עצמו.
אמת. בתחילת הדרך נשפט המאמן אוחנה בקריטריונים של אוחנה השחקן. זה היה קשה, אולי אפילו לא הוגן. רק מאמן ענק היה יכול להיכנס לנעלי הכדורגל שהותיר אחריו מס' 11. אלא שבשנתיים האחרונות, כשהביצועים ההם הופכים לזיכרון מטושטש, הולך ונקבע מעמדו של אוחנה רק לפי מה שהקבוצה שלו עושה על המגרש. תם עידן הנוסטלגיה, החל מבחן התוצאה, ועכשיו כמעט לכולם נמאס. הולכים ומתמעטים אוהדי בית"ר שמרגישים עדיין איזה חוב מוסרי לאוחנה על השנים הגדולות ההן. מפלס שריקות הבוז עולה בהתאם. למזלו של אלי אוחנה, האנשים המחליטים בבית"ר הם שאול ומאיר לוי, זוג אחים, חצי אמריקאים-חצי ישראלים. פעם היו מכנים אותם יורדים. הם עדיין מוצפים בנוסטלגיה, חיים את אוחנה השחקן, בפריבילגיה של מי שלא חי פה ולא נשחק בשש השנים המדכדכות של אוחנה כמאמן. בדרך מוזרה מאוד, הקריירה של אוחנה כשחקן עדיין שומרת עליו כמאמן.
חבל שאין מי שישמור על אופיר עזו ועל מאור מליקסון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אוחנה, שש שנים על הקווים בלי להשאיר חותמת. צילום: עדי אבישי
|
|
|
 |
|
 |
|
אוחנה והאוהדים
|
|
|
 |
|
|
|
הוא צועד לכיוון חדרי ההלבשה בבלומפילד, לבוש כהרגלו בג'ינס ובמעיל עור שחור. התוצאה שקבוצתו השיגה סבירה בהחלט: תיקו מול בני יהודה, בחוץ. גם השנה הוא עף בסיבוב ט' בגביע, אבל כרגיל סובב את תשומת הלב לדברים אחרים. כמעט כמו תמיד, הוא מדליק סיגריה. נראה רגוע, ממשיך לצעוד. עוד כמה שניות הוא אמור להיבלע בתוך חדר ההלבשה, לשחרר את הנאום הכמעט קבוע שלו ("התקדמות, יציבות, אולי אירופה") ולסמן עוד משחק בדרך להישג האמיתי, הלא-מציאותי שלו: הוא עומד להיות המאמן הראשון שיאמן בבית"ר ירושלים שלוש עונות ברציפות.
אבל אז הוא טועה. כמה פרחחים בכתום, ביציע 8, מקללים אותו, כפי שעשו כל המשחק. שד קטן מזדחל ממוחו, מניף את כף ידו הימנית וזוקר את האצבע הקרויה אמה. המצלמות מאחוריו קולטות את הנעשה. אלי אוחנה נכנע לאוהדי בני יהודה, הוא משתתף במלחמה שלהם. מותר לו, אסור לו, זה אנושי, זו רק אצבע. הדיון מיותר. דבר כבר לא ישנה את מה שקרה. הטעות נעשתה, אוחנה איבד שליטה, הוא הפסיד. הוא הגשים את משאת הנפש של שוכני היציע. נתן את הפרס הגדול ביותר למקללים שמעבירים חיים שלמים בתקווה לתגובה, איזושהי תגובה, מהאנשים שעל הדשא. מהיום כולם יודעים: אפשר לשגע את אוחנה. עוד סדק נפער בהילה.
מתחילה המולה סביב הנושא. אין סיכוי שאוחנה יודה שטעה. בשש השנים שלו כמאמן, המושג של הודאה בטעות או בכישלון נמחק מהלקסיקון שלו. הוא תמיד צודק. תמיד (זו, דרך אגב, אחת הסיבות שאוהדי בני יהודה שונאים אותו כל כך). קשה להאמין שזו אסטרטגיה מובנית, זה פשוט האינסטינקט של אוחנה. הוא לא מוותר על אף שעל. הודאה חלקית במשגה, פרצה קטנה בחומה, הוא חושש, והשיטפון יתחיל לגעוש. לכן, אוחנה אף פעם לא טועה.
עכשיו, לך תצדיק מעשה מטומטם. אולי אנושי, אבל מאוד מאוד טיפשי. אלי גוטמן חזר לטדי כמה וכמה פעמים מאז העונה השחורה שלו שם, ומעולם לא הגיב. בפעם האחרונה הוא התקבל שם בשקט יחסי. מפלס האש ירד. אף שחקן ערבי או שחור שהגיע לטדי, לא ענה לבהמות שביציע בתנועה מהסוג שביצע אוחנה (שבדרך כלל ישב במקרים ההם על הספסל של בית"ר והעדיף לשתוק). בקיצור, בג'וב של אוחנה, בשכר שהוא מרוויח, בעולם שהוא בחר לחיות בו, קללות קשות הן לפעמים חלק מהעניין. מי שלא יכול לעמוד בהן, שלפחות ישתוק. אבל אוחנה לא מסוגל לשתוק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אוחנה, המושג הודאה בטעות או כישלון לא בלקסיקון. צילום: דני מרון
|
|
|
 |
|
האצבע המשולשת, אף מאמן לא הגיב כך לבהמות ביציע. צילום: שבת של כדורגל
|
|
|
|
|
|
|
אוחנה והתקשורת
|
|
|
|
|
|
|
המאמן אלי אוחנה מתעב את התקשורת. כל שיחה איתו מלווה בהשמצות נוראיות על המקצוע הזה, "מקצוע של אנשים רעים, צמאי דם", הוא אומר בשלבים של השיחה בהם הוא עדיין שולט בפיו. בשש השנים האחרונות נחשף אוחנה לפן האכזרי של התקשורת, שאותו לא הכיר קודם לכן, והוא פשוט מסרב להתמודד איתו, להפנים את חוקי המשחק החדשים. השיטה של אוחנה להתמודד עם המתקפה היא אחת ויחידה: אני קורבן, הכל אישי. בגלל שהוא מזרחי, בגלל שהוא יודע לדבר, בגלל שהוא היה כוכב, בגלל דברים שעדיף לא לדבר עליהם. הוא מעולם לא התייחס באמת לכתוב.
אחת התגובות הראשונות שלו אחרי פרשת האצבע המשולשת היתה: "אם היו עושים עשירית ממה שעשו לי לאיזה עיתונאי, כל אמצעי התקשורת היו קמים על הרגליים ומשתוללים". משפט מוזר. קודם כל, לעיתונאים עשו דברים גרועים בהרבה. שנית, איזו הקבלה יש בין מקצוע העיתונאי לזה של אוחנה? מה בכלל הקשר ביניהם? זה אוחנה החדש. מתקיף, נלחם, מאשים כל הזמן, בעיקר את התקשורת. פעם ראיונות עם אלי אוחנה היוו רק תוספת למנה עיקרית משובחת, כמעט מושלמת, שהוגשה ברחבת ה16- של היריב. היום, הם מכסים על תבשיל תפל, נטול טעם - לא פלא שהוא נאלץ לתבל אותם בצורה חריפה כל כך. "דמנו הפך להפקר", למשל.
למרות השנאה שלו לתקשורת, לאוחנה אין מה להתלונן. האיש הצליח ליצור לעצמו מציאות תקשורתית יוצאת דופן. הוא קיים רק בבית וגן ובזמן משחקים. זו פריבילגיה שאין להרבה סלבריטאים, גם בתחום הכדורגל (תשאלו את טל בנין או אדורם קייסי למשל). לא תקראו שום מילה על הגירושים שלו, שום ידיעה על החיים מחוץ לכדורגל. אבל אוחנה, במקום ליהנות מהשקט היחסי לו הוא זוכה בתקשורת הארצית, לא שלט החודש בעצמו. העוינות שלו לתקשורת יצאה משליטה.
הראיון שלו אצל נסים משעל, למשל, היה מעשה איוולת. אין הגדרה אחרת. פרשת הקוקאין הלכה ונשכחה, וגם כשהיתה בשיאה, לא היה מושג למרבית האנשים סביב איזה מאמן מתרוצצות השמועות. והנה, הלך אלי אוחנה והחזיר את הנושא לראש סדר היום, מלווה באין סוף פרומואים ברדיו ובטלוויזיה. ולמען מה: עוד מתקפה על העיתונות. כל כך מתעב אוחנה את אנשי הממלכה השביעית, עד שלא הצליח לשלוט בעצמו ואף שרבב את בנו למאבקו, דבר שהוא בבחינת טאבו לאיש ציבור. אז לדבר הוא אולי עוד יודע, אבל גאון תקשורת הוא כבר לא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אוחנה, מתעב את התקשורת. צילום: עודד קרני
|
| |  | | אוחנה. הקריירה כשחקן שומרת עליו כמאמן. צילום ארכיון
| |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
|
 |
|
/images/archive/gallery/266/309.jpg
 |
|
|
אלי אוחנה
|
|
 |
![]()
|
 | | | /images/archive/gallery/228/950.jpg | | | אוהדי בית''ר ירושלים | | | ![]()
|
|
|
|
|
