 |
/images/archive/gallery/111/592.jpg מאזן גנאים.
צילום: רונן לידור  |
|
|
| הציפור רבת היופי של מאזן גנאים |
|
| הגולש אברהם שרון על בני סכנין, שמתפכחת מהחלום על עידן חדש בין ישראלים לערבים |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אברהם שרון
8/12/2004 12:55 |
|
|
|
|
|
|
|
תרועות השמחה ומצהלותיה שככו. אורות הזיקוקין כבו. נתזי השמפניה כבר יבשו. בסכנין, אשר קבוצת הכדורגל שלה זכתה לפני חודשים אחדים – זוכרים? - בגביע המדינה, יבשו זה מכבר הטיפות האחרונות בבקבוקי השמפניה.
ליל הזכייה היה לילה מתוק ומשכר. אלפי אוהדיה, בכפר ומחוץ לו, קיוו שהלילה הענוג, הלא ייאמן-כי-ייתכן, הכמעט הזוי, לא ייגמר לעולם; שהם לא ישכימו עם שחר; ששום בוקר לא יעיב על חגיגה, אשר ככל שהלכה והתמשכה, ספחה אליה סיבות טובות, שבינן ובין ספורט אין דבר - אבל כה משכרת היא היתה, החגיגה.
כטוב לבם באלכוהול הם דיברו, הלומים, על דף חדש. על דו-קיום. על תחילתו של עידן. היו שנשטפו בזרם הגואה של קלישאות הענף ודיברו על ספירה חדשה. לא פחות. המושבעים שבאוהדי הקבוצה נסחפו טיפה בלהט הלגימה מגביע השמפניה.
הם מתעוררים עכשיו. הם מתפכחים. זה כואב. הבקרים של "הימים הארוכים העצובים" מתבררים כימים אפורים, שגרתיים, קשים ותובעניים מקודמיהם. האם זה מדכדך? מייאש אפילו? קשה להיות ערבי בארץ הלאומנית, הקנאית והמתאכזרת למיעוטיה בכלל ולערבייה בפרט, גם אם גביע המדינה מונח זה מכבר לתפארת מדינת ישמעאל בארון הגביעים הריק-ברובו של "הקבוצה של המגזר".
תשאלו את מאזן גנאים. האמת מכה בפנים, סוטרת על הלחי: בטריבונות ממשיכים לנבל את הפה ולטנף את הבטונדות הקשות בקליפות גרעינים. בטברנות ובמרינות ממשיכים לעשות אותו דבר סביב כוסות בירה קצופות. בפאבים ובבארים עושים זאת בתוך אדי אלכוהול וענני ניקוטין. בבתי הקפה עושים זאת על אדרנלין של קפאין. קריאות "מוות לערבים" עדיין
נשמעות במקומותינו, והן לא שככו. כואב ומצער לכתוב זאת, אבל הערבים ממשיכים להיות מיעוט מבוזה, מופלה ומקופח.
במשחקיהן של "קבוצות ערביות" – עם מרכאות ובלעדיהן – ממשיכות להיקרא ולהישמע שתי המלים אשר הצירוף שלהם מחריד ומזעזע, "מוות לערבים". תמיד יימצאו נסיבות מקלות להצדקתה של אמירה מסיתה-לרצח זו: ככה זה במגרשי כדורגל. זה רק ספורט. מי שקורא מוות לערבים לא באמת מתכוון שהם יירצחו רק בגלל לאומיותם. זה לא ממש. זה סתם. כאילו.
מאופק, תרבותי, מרוסן, נעים הליכות וחייכן, מאזן גנאים ("הוא נראה יהודי קלאסי", אמרה בשעתו אישה שצפתה בו בטלוויזיה בסלון הבית שבו התארחנו - שם, משום מה, קטמו את הקרניים שהזדקרו מראשו והסירו את החדק שהשתלשל מאפו), יו"ר קבוצת הכדורגל איחוד בני סכנין. איש ממגזר אחר שחש, כמשוער, שהוא היה שותף לרגע יחיד, מיוחד, נדיר וחד-פעמי כמו החיים עצמם.
"ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי", כתב המשורר נתן זך. ציפור החסד רבת היופי נחתה ונחה לרגע קסום על כתפו של מאזן גנאים. עדשותיהן הטלסקופיות של מצלמות המתעדים את קורות העתים לכדו את השניים, אותו ואת הציפור, ברגע פלאי, עילאי, שאולי לא ישוב עוד לעולם.
עכשיו, כאשר סכנין מתדרדרת מטה-מטה אל תחתית ליגת העל, מאזן גנאים ועמו כל הכפר מתגעגעים, בוודאי, אל שכרון החושים הצובט בלב של ערב הזכייה הרחוקה ההיא בגביע המדינה. כבר אז, ברגע השיא, הוא ידע, מן הסתם, כי מהמקום הזה אפשר רק לרדת. ואם לא ידע אז, הוא יודע כיום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על המדור
|
|
|
 |
|
|
|
מדור "קול העם" נותן לכם הגולשים במה להיות הפרשנים וכותבי הדעות על כל דבר שמעניין אתכם בעולם הספורט. אם משהו כואב לכם, אם אתם יודעים איך הקבוצה היתה צריך לשחק ומה היו הטעויות של המאמן, אם אתם סתם רוצים לשבח מישהו שמגיע לו, שלחו אלינו טור שאורכו אינו עולה על 200 מילה, ובכל יום נפרסם את הטור הנבחר, בכפוף לשיקולי מערכת הספורט של NRG. ניתן לצרף גם תמונה של הכותב, שתתפרסם יחד עם שמו.
הכתובת למשלוח טורים: peoplevoice@maariv.co.il | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
