 |
/images/archive/gallery/106/310.jpg זינאדין זידאן
צילום: AP  |
|
|
|
|
| לקראת המשחק בין אנגליה וצרפת מסבירים איתמר ענברי ועידו שטרנברג למה העולם זקוק לניצחון של הנבחרת שלהם |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
איתמר ענברי ועידו שטרנברג
13/6/2004 10:33 |
|
|
|
|
|
|
|
מאוהב בקרחת של בארטז. איתמר ענברי
אפתח בווידוי: מעולם לא הייתי טוב בכדורגל. הכושר הגופני הסטיבן הוקינגי שלי, בשילוב גוף בולבוסי, גרמו לי להדיר את רגלי ממגרשי
הכדורגל ולהעדיף חוג מקרמה במתנ"ס. גם חברי לספסל הלימודים, שהבחינו ביכולותי הנמוכות, העדיפו לשלב אותי בתור שוער מחליף.
למרות כל האמור לעיל, אני עדיין מקבל רטט למראה הקרחת של ברטז. כן רבותי, הם אולי אנטישמים ומסוגלים לאכול רגלי צפרדעים ברוטב אשכי איגואנות, אבל הם בעיני הנבחרת מספר אחת לא רק באירופה, אלא גם בעולם כולו. הערב יתמודדו זיזו, הנרי, טרזגה ושאר המופלאים מול אויביהם המושבעים מהצד השני של תעלת לה-מאנש. אם חשבנו בתמימות שמלחמת מאה השנים הסתיימה, בא הכדורגל ומזכיר לנו מאיזה צד של החמאה מרוח הבאגט. במאבק הזה, אין ספק שצרפת היא הפייבוריטית לנצח את אנגליה. לא רק בזכות המשחק ההתקפי המשובח אלא גם ובעיקר בזכות העובדה שמדובר בנבחרת בעלת יכולות טכניות גבוהות.
המשחק הערב הוא על יותר מכדורגל: זה משחק בין שתי תפיסות עולם, בין שתי ציביליזציות. מהצד האחד, נבחרת צרפת הקוסמופוליטית, שמייצגת את אירופה החדשה, בה גם ילד אלג'יראי מעיר נמל אפורה יכול לזכות באהדת ההמונים, ומן הצד השני אנגליה, שבה הכוכב הראשי מקבל יותר אס.אם.אסים (SMS) מנינט טייב.
נכון שברטז נראה כמו תמונת "לפני" בפרסומת להשתלת שיער ונכון שהוא לא אטרקטיבי ומושך כמו גולדן-בוי בקהאם, אבל זהו בדיוק קסמם של הצרפתים. במולדת השמפניה והקממבר מקבל הכדורגל את מקומו הראוי והמכובד.
באנגליה, לעומת זאת, הפך הכדורגל לסוג של דת. הסגידה לכוכבי הכדורגל, משל היו מלאכים או קדושים ולא בשר ודם, עוברת את גבול הטעם הטוב שבין אהבה לספורט ובין הערצה עיוורת. יתרה מזאת: הקרירות האנגלית והגינונים המלכותיים נעלמים כלא היו כשהאוהד האנגלי הממוצע מתיישב על הטריבונה. החוליגניזם הפך זה מכבר לשמם האמצעי של אוהדי הכדורגל האנגלים, שמבלים את זמנם בשתיית גלונים של בירות ובהלחנת פזמונים שרובם ככולם בנויים על הטיות הפועל "פאק".
אפשר אפילו לדמיין את המלכה אליזבת משחררת גרעפס אימתני ונותנת כאפה מלכותית לצ'ארלס אחרי דרדל'ה של וויין רוני.
אני מתכוון לבלות את הערב בחברת גרעינים שחורים וגבינות מצחינות ואחזיק אצבעות גם עם בהונות הרגליים לטובת הנבחרת הצרפתית. ויוה לה פראנס!
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
העורף של בקהאם, סקסי יותר מהקרחת של זיזו. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
קרב ווטרלו, נפוליאון, וההשלכות למשחק הערב
|
|
|
 |
|
|
|
טעות אחת קטנה יכולה להחריב אמפריה. עידו שטרנברג
כל צרפתי שמגיע ללונדון מכיר את זה. בתום הנסיעה המפרכת ברכבת היורוסטאר שעוברת ב"תעלה האנגלית" (שהצרפתים ושאר העולם מתעקשים לכנותה "תעלת לה-מנש"), הוא קם ממושבו, אוחז במזוודותיו, יורד לרציף, נתקל בשלט שעליו כתוב באותיות קידוש לבנה "ברוכים הבאים לתחנת ווטרלו" – ומקלל את הרגע שבו החליט לנסוע לבריטניה.
ווטרלו היתה זירת הקרב העקוב מדם שבו נכנע צבאו של נפוליאון לגדודי לוחמי החופש של הדוכס מוולינגטון הבריטי. המצביא נמוך הקומה, שנודע בחולשתו לרגלי צפרדעים ולגבינות עתירות שומן של תנובה, דחה את מועד המתקפה לשעות אחר הצהריים – ובכך אפשר לבריטים להתארגן לקרב.
25 אלף חיילים איבד הדיקטטור הצרפתי באותו קרב, וארבעה ימים לאחר מכן הוא נאלץ לנטוש את כס הקיסר ולסור אחר כבוד לאי השדים.
בהתחשב בנסיבות, אפשר להבין למה הצרפתים לא מרוצים מהשלט הראשון שמקדם את פניהם בלונדון. האנגלים והצרפתים ממשיכים לסחוב על גבם שקים עמוסי שנאה, איבה ותאוות נקם.
במאבק כה טעון צריך להיות לא אנושי כדי לא לנקוט צד, וכמעט כל אדם שעומד על דעתו יודע כבר אם הוא שייך לאנגלופילים או לפרנקופילים. הקבוצה האחרונה הולכת ומצטמצמת עם השנים, ואפשר להבין מדוע: הצרפתים הם עם גזען, אנטישמי, מתנשא ומצטדק שמחזיק בהרגלי היגיינה מפוקפקים. מהבחינה הזו - וכאן אנחנו כבר מגיעים לכדורגל, שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו - היה נעשה צדק פואטי עם הצרפתים אם הם היו עפים כבר בשלב המוקדמות.
הצרה היא שאנחנו חיים בעולם שאין בו צדק; הנבחרת הצרפתית, עושה רושם, היא הטובה ביותר באירופה והמועמדת הכמעט-ודאית לתקוע לאנגליה שלישייה בדרך לרבע הגמר.
מקור אי- הצדק בסדרה מופלאה של כיבושים, ואני לא מתכוון למספרת של זיזו או לנגיחה של תיירי הנרי. אני מדבר על כיבושים צבאיים, שהעניקו לצרפתים עדיפות על פני האנגלים.
בזמן שהאנגלים התמקדו בחיפוש אחר תה, אורז ותבלינים בחצי האי ההודי, הצרפתים כבשו כמה ממדינות צפון-אפריקה.האנגלים חזרו מהרפתקאות הכיבוש עם ים של הודים ופקיסטנים שפותחים סופרמרקטים בכל קרן רחוב בלונדון, ואילו הצרפתים חזרו עם ים של מהגרים צפון-אפריקנים שבועטים בכדור סמרטוטים בפרברים העניים של פריז.
זו הסיבה האמיתית שבגללה לטרי-קולור יש עליונות על הטרי-ליונס, לא האימונים, הטקטיקות, הכושר, המנטליות ושאר השטויות. תשאלו את זיזו.
כך, למרבה הצער, הגענו למצב העגום שבו אנגליה, מולדת הכדורגל, מגיעה בעמדת נחיתות למפגש עם השכנה השנואה והיהירה. אבל כמו שנפוליאון למד על בשרו – טעות אחת בקרב יכולה להחריב אימפריה. הפעם אין לנו את וולינגטון, אבל מסובבת אחת של בקהאם יכולה לעשות את העבודה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
