 |
/images/archive/gallery/118/160.jpg שאקיל אוניל ובן וואלאס
צילום: אילוסטרציה  |
|
|
| ניתוח סדרת גמר ה-NBA: הלייקרס מול הפיסטונס |
|
| הסדרה תהווה ניגוד מושלם בין קבוצת הוותיקים הנוצצת של הלייקרס ללוחמים ההגנתיים של דטרויט. מלחמת הכוכבים, פרק אחרון לעונה זו |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
ערן סורוקה
6/6/2004 17:26 |
|
|
|
|
|
|
|
כשמיץ' קופצ'אק, הג'נרל מנג'ר של הלוס אנג'לס לייקרס, הניף את גביע אליפות המערב, הוא אמר לטלוויזיה בתגובה ראשונית: "אנחנו מקווים להניף עוד אחד כזה תוך שבוע וחצי". טוב, סביר להניח שזה לא יקרה תוך ארבעה משחקים, אבל קשה למצוא מישהו שיהמר נגד הלייקרס בסדרת הגמר. להם יש את הנסיון והכישרון, את שני השחקנים הכי דומיננטים על כדור הארץ המוכר לנו, ועושה רושם שאם הם כבר הגיעו למעמד הזה, הם יכולים לגייס מספיק כוחות נפש כדי לנצח עוד ארבעה משחקים ולקחת תואר אליפות מספר 15,
תואר עשירי עבור פיל ג'קסון, שיהפוך בכך למאמן בעל מספר האליפויות הגדול בהיסטוריה, ויחלוף על פניו של רד אורבך מבוסטון.
ובכל זאת, עושה רושם שהסדרה הזו תהיה רצינית יותר. שדטרויט, חבורה לוחמת והגנתית עם מץ'-אפים טובים ללייקרס בכל עמדה, לא תהיה בשר תותחים כמו ניו ג'רזי, פילדלפיה ואינדיאנה (קצת פחות) בסדרות הקודמות. גם אם הלייקרס יקחו, סביר להניח שייקח להם לא מעט זמן לעצור את הדימומים פה ושם, לתת ליבלות להירגע ולמצוא מספיק קרח לשים על הברכיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גרי פייטון. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
רכזים
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שנה-שנתיים זו לא היתה שאלה בכלל. גארי פייטון היה אחד הרכזים הטובים בליגה, רשם 20 ו-8 לערב וידע לעצור כל יריב. רק שמאז עבר פייטון ללוס אנג'לס, משהו אצלו התנוון קלות. הוא לא התחבר לשיטת המשחק של פיל ג'קסון, סבל מתסכול ויצא מאיפוס. מדי פעם הלייקרס הולכים עליו בפתיחה כדי להכניס אותו למשחק ולעורר אותו גם הגנתית, התוצאה היא ש-75 אחוז מהנקודות שלו נגד מינסוטה נקלעו ברבעים הראשונים של ששת המשחקים.
צ'ונסי בילאפס הוא עדיין חידה לא ברורה. קצב המשחק השכונתי שלו די מתאים לסגנון הנוכחי של דטרויט, הוא יכול לזרוק מכל מקום וגם עושה את זה, רק שהאחוזים ככה-ככה. הוא יכול לשנות מומנטום בקליעה מוצלחת, ויכול להחטיא את העשר הבאות. הוא מתקשה ליצור כשאין שחקן פנוי, אבל יודע ליצור לעצמו מצבי קליעה. הוא מהיר וזה כבר רע לפייטון, הוא לוחץ חזק בהגנה, גם בחלק המגרש של היריב, וזה בדרך כלל מזיק ללייקרס. הוא תלוי באיזה צד יקום בבוקר, אבל רוב הזמן הוא מצליח להשפיע על המשחק.
אדוונטג': דטרויט. קטן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צ'ונסי בילאפס (ימין) עם ריצ'רד המילטון. צילום: AP
|
|
|
|
|
|
|
סנטרים
|
|
|
|
|
|
|
והנה הניגוד בין הלייקרס לפיסטונס במלוא הדרו: הסנטר ההתקפי הכי טוב ביקום, מול הסנטר ההגנתי הכי טוב ביקום. שאקיל ישמח להגיע לאחד על אחד מול ביג-בן, כיוון שיתרון המסה ועשרת הסנטימטר עשויים לשחק לטובתו, אם כי וואלאס יכול לחסום כל זריקה, בין אם מהוויק-סייד, באחד על אחד ואפילו בנסיונות הטבעה. צפו למעט מאוד זריקות של שאק שלא ייתקלו בשום שלב באף יד פיסטונית בדרך לטבעת.
שאק יישלח רבות לקו, וזה טוב ורע לקבוצה שלו. טוב ללייקרס, מכיוון שכל עבירה שתוריד את אחד הוואלאסים לספסל תהיה מבורכת. רע, מכיוון שמהקו הוא קולע כמו חתיאר זקן בפלייאוף הזה, ולעתים יכול להחטיא גם שש רצופות ובכל מקרה עדיף לתת לו להזיע בשביל נקודה מאשר שיוריד את האפרו או הקורנראוז של הוואלאס התורן יחד עם עמוד הסל. במקרים רבים יהיה עדיף לו להשתמש ביכולת המסירה הנפלאה שלו, החוצה מתוך דאבל טים, כדי לפנות את אחד השוטרים לשלשה, או למצוא שחקן שחותך לסל.
על בן וואלאס הלייקרס לא יצטרכו להציב דאבל טים. הוא שחקן של יום כן, יום לא. כשזה יום כן, הכל נכנס, גם ג'אמפרים מחמישה מטר. כשזה לא, הוא יכול לעמוד מתחת לסל ולפגוע בקרש עד מחרתיים כאילו היה מארק מאדסן ביום רע. שאק יצטרך לקחת אותו באחד על אחד, לחסום לו את הדרך לסל ולהכריח אותו לזרוק מבחוץ. ייכנס, ייכנס. לא ייכנס, מחלקת הריבאונד לשירותו. הלייקרס בהחלט מעדיפים מצב בו לא יהיו שני הוואלאסים בקרבת הכדור, מאחר והם חולקים יחדיו 22 ריבאונדים למשחק בפלייאוף הנוכחי, רבים מהם בהתקפה.
אדוונטג': לייקרס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעמוד הרבה על הקו. שאקיל אוניל. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
ספסלים
|
|
|
|
|
|
|
אפשר לומר שליד בראיינט ושאקיל כולם רול פליירס, וזה די נכון. ללייקרס יש חבורת שחקנים בעלי מומחיות, כמו במשחקי וידאו: רציתם נשק קטלני בדקות ההכרעה, הלכתם לדרק פישר, ואפילו לקארים ראש כמו שגילתה מינסוטה על בשרה. רציתם מישהו שירביץ קצת – עדיף להמילטון – פניתם לריק פוקס המוזר, שהולך ומאבד מיכולת הקליעה שלו, אבל שחקן הגנה קשוח הוא היה ונשאר, ואם הלייקרס יגיעו למצב בו פוקס והמילטון ילכו מכות ושניהם יורחקו, ג'קסון לא ממש יצטרך לשלוף את הממחטות, ואפילו עשוי לחייך לכמה רגעים.
מתחת לסל יש ללייקרס את סלאבה מדבדנקו, הרוצח השקט. לא בלארוסי אבל אוקראיני, לא רחוק משם. יודע להרביץ ולהיאבק על ריבאונדים, יד רכה מחצי מרחק ולחימה בלתי מתפשרת מתחת לסלים, בדקות המנוחה שהוא מעניק למאלון ושאקיל. בריאן קוק עוד לא הגיע לרמה הגבוהה, אבל גם הוא מסוגל לשים את הזריקה אם יקבל אותה, ולתת גוף בהגנה. בראיון ראסל, שומר טוב ובעל נסיון פלייאוף רב מימיו ביוטה של מאלון, עשוי לזכות גם הוא בדקות משחק מדי פעם, ולוק וולטון ינפק פעולה אינטליגנטית אחת או שתיים, כשיש לו נטיה לעשות אותן ברגעים חשובים, לפני שיחזור לספסל וימשיך לחייך ולהמיס את ליבה של מעריצתו הסמויה, בריטני ספירס, ביציע.
לדטרויט יש חבילת בשר משובחת מתחת לסלים. לא עוד מייקל אולווקנדים; בנוסף לשני הוואלאסים יש להם את אלדן קמבל, לוחם ותיק ומחוספס, ואת מחמט אוקור הטורקי, עב בשר ובעל יכולת קליעה טובה מבחוץ, שעשויה גם היא ליצור מיס-מצ'ים. קורליס וויליאמסון נמוך יחסית אבל חזק מאוד ויכול להתמודד בפוסט-אפ עם רוב הליגה, כשגם הוא סובל מתנודות חריפות במשחק ההתקפה. דרווין האם מנפץ סלים ויכול לתרום מספיק קרשים, שהטיח בלוח במהלך העונה, לשש מדורות ל"ג בעומר.
בקו האחורי יש לפיסטונס את לינדזי האנטר המנוסה ומייק ג'יימס, שניהם מוליכי כדור טובים אבל אף אחד מהם לא דומיננטי במיוחד. האנטר יצטרך לקחת פיקוד מתוקף נסיונו העדיף והכרתו את הלייקרס, איתם זכה באליפות בעבר.
אי שם בקצה הספסל תבחינו בבחור בלונדיני. קוראים לו דארקו מיליצ'יץ' והוא נבחר במקום השני בדראפט, בין לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני. כישרון אדיר בפוטנציה, שנפל לידיים הלא נכונות. בראון החליט שהוא רזה מדי וצריך לשבת על הספסל וללמוד, אז הוא מקבל פחות דקות משחק מאבי בן שימול, ועולה בגארבג' טיים, בדרך כלל ביתרון 20 דקה לסיום. הקהל מת עליו. לכו תדעו, אולי דווקא בסדרה הזו בראון ישתמש בקליעה המצוינת מבחוץ, עליה סיפרו כל דוחות הסקאוטרים. ואולי לא. בעצם, כנראה שלא.
אדוונטג': לייקרס, קטן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תרומה מהספסל. קארים ראש עם קובי בראיינט. צילום: AP
|
|
|
|
|
|
|
השורה התחתונה
|
|
|
|
|
|
|
לדטרויט אין יתרון ביתיות והיא תהיה חייבת לקלוע ולקלוע הרבה, כי הלייקרס ימצאו בסופו של דבר את הדרך להשיג נקודות, אם דרך שאק, דרק קובי, מאלון, פייטון או הספסל. הרבה זה אומר מבחינתה לחצות את קו 80, 85 הנקודות. לא נשמע הרבה, אבל לקבוצה שרגילה לתוצאות של טניס שולחן, זה יכול להיות הרבה. מצד שני, בשני משחקים נגד הלייקרס העונה הפיסטונס קלעו 89 ו-106 נקודות, אז אולי יש להם עוד תקווה.
באופן מוזר משהו, דווקא הלייקרס ינסו להפוך את ההתמודדות למשחק עומד ולטחון את הפיסטונס באמצעות התקפת המשולש. דטרויט, נטולת אופציות התקפיות יציבות רבות מדי, תנסה לטוס קדימה, לחטוף ולחסום ולקבל פידבקים מהקהל שלה ומהאנרגיות שמייצר הגנרטור של הוואלאסים, כדי לייצר נקודות במתפרצות ובמשחק מעבר, כשהמילטון יצטרך להיות זריז במיוחד בהתחמקותו משומריו ולשים הרבה נקודות על הלוח.
אחרי שהפיסטונס ניצחו את הלייקרס בתחילת העונה, ניגש ריק פוקס לג'ו דומארס, הג'נרל מנג'ר של דטרויט וחבר בבד-בויז האורגינליים של סוף שנות השמונים. "יש לך קבוצה מדהימה" אמר פוקס לדומארס, "ניפגש בגמר". זה היה לפני שראשיד הצטרף לשם. עכשיו, כשמאלון ופייטון פייבוריטים בסדרת גמר לראשונה בחייהם, מוטלת עליהם חובת ההוכחה. אליפות, והם יכולים לפרוש, במיוחד מאלון שעשוי לנהוג במשאיתו אל השקיעה לאורך סנטה מוניקה בולווארד. הפסד בגמר, והעונה הזו תיזכר כאחד הכשלונות המהדהדים ביותר בתולדות הכדורסל.
גם אנחנו נלך על ההימור הפופולרי, בסופו של דבר, וכך העונה הזו עשויה להסתיים בתוך שישה משחקים, כשהסוף יהיה, ככל הנראה, הוליוודי.
|
|
|
|
|
|
|  | | לארי בראון בין שני עוזריו. צילום: רויטרס | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
