הכירו: השיטה החדשה לתרומת אברים
השיטה נוסתה לאחרונה בארץ ומציעה פתרון מהפכני להצליב בין מס' זוגות תורמי אברים כשסוג הדם לא תואם. אך בישראל הדרך עדיין מסובכת
בבעיה דומה נתקלו גם ריטה פרחי ובעלה של ריטה, נסים, שהיה מוכן לתרום לה כליה, אך לא הייתה ביניהם התאמה מכיוון שהוא בעל סוג דם B וריטה בעלת סוג דם A. במקביל, תורם אלטרואיסט מאנגליה, בוב ריינהוב, בעל סוג דם O, היה אמור לתרום כליה לחולה אחר, נתן הנגבי, בעל סוג דם B. דרך מתאמת של בית החולים בילינסון, הצליבו בין שלושת הזוגות, כך שכל תורם תרם את הכליה לחולה עם סוג הדם שמתאים לו, וכל החולים קיבלו כליה חדשה, שאפשרה להם לחזור לשגרת חיים ללא דיאליזה.
שיטת התרומה בהצלבה נועדה לפתור את מצוקתם הקשה של מאות חולי הכליה הממתינים שנים רבות להשתלה, באמצעות הצלבה של זוגות חולים ותורמים: התורם תורם את הכליה לחולה מהזוג האחר, ובתמורה יקבל החולה הקרוב אליו כליה המתאימה לו. בתי החולים מקיימים הצלבות כאלו בישראל כבר 15 שנה, אבל ההצלבות האלו מוגבלות יחסית מפני שקשה להתאים בין התורמים השונים. בכל שנה נערכות רק מעט הצלבות זוגיות. הצלבה כמו זו שנערכה במקרה של ענבר מגן - בין שלושה זוגות - נעשתה בישראל בפעם הראשונה.
הגדלת מעגל הזוגות התורמים היא המפתח להגדלת סיכויי ההתאמה. הדבר התאפשר הודות לתוכנית החילופים של המרכז הלאומי להשתלות, שהחלה בשנת 2011. הרעיון של תוכנית החילופים הוא ליצור מאגר של זוגות חולים ותורמים שאין ביניהם התאמה, ולנסות להתאים אותם לזוגות אחרים. האתגר הגדול של הרופאים ומתאמי ההשתלות הוא לשכנע את התורמים-בכוח לתרום את הכליה שלהם למישהו אחר. "אנשים רוצים לתרום רק לחולה הקרוב אליהם", מספרת אורלי מיכה, רכזת הסברה בעמותה לקידום ושמירת זכויות חולי הכליות. "יש משהו חזק בתחושה שתרומת האיבר קושרת קשר דם בין שני אנשים, וקשה להם לתרום את הכליה למישהו שהם לא מכירים, גם אם בעקיפין הם יצילו את החיים של בן המשפחה או החבר שהם מסכימים לתרום עבורו".
בשביל מגן התחושה הזו כלל לא הייתה שיקול. "ההצלבה הייתה פתרון מושלם, כי לא משנה לי למי אני תורמת", אמרה . "מה זה משנה לאיפה הכליה הולכת אחרי שמוציאים אותה? מבחינתי תרמתי לבת שלי".
בישראל, מבין 1,114 חולים הממתינים לתרומת איברים, 755 ממתינים להשתלת כליה. זמן ההמתנה הממוצע לתרומת כליה עומד על כחמש שנים. אמנם חלה עלייה במספר החותמים על כרטיס אד"י, אך היא עדיין לא באה לידי ביטוי בעלייה במספר התרומות מן המת; במרכז הלאומי להשתלות מסבירים כי הגדלת מאגר התורמים הפוטנציאליים תורגש בשנים הקרובות. מנגד, בגלל התקדמות הרפואה חלה ירידה בשיעור מקרי המוות המוחי, דבר המבורך בפני עצמו, אך מצמצם את מספר התרומות.
במקביל, מספר חולי הכליות זינק בשנים האחרונות מ-3,400 חולים בשנת 2000 ל-5,500 בשנת 2011, ומספר הממתינים לתרומת כליה עלה מ-490 בשנת 2006 ל-755 ב-2012. בארה"ב, למשל, מתווספים בכל שנה כ-5,000 חולים לרשימת ההמתנה, בשל שיפור בטיפולי הדיאליזה שמאריכים את חיי החולים, ועלייה בשכיחות מחלות הכליות.
בעבר היו חולים רבים מישראל טסים לחו"ל, להשתלות כליה ממקורות מפוקפקים. אך מאז חקיקת חוק השתלות איברים ב-2008, ובשל העובדה שמדינות רבות סגרו את שעריהן בפני חולים זרים כדי למנוע סחר באיברים, מספר ההשתלות בחו"ל ירד מ-143 בשנת 2007 ל-45 בשנת 2011. הפתרון העיקרי לחולים הוא תרומה מאדם חי בישראל.
"השתלות מן החי מהוות כיום כ-60 אחוז מכלל השתלות הכליה בארץ", אומר פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון. "המודעות לנושא עולה כל הזמן, ואני וצוות המחלקה עושים עבודה מאומצת בנושא כדי להסביר למשפחות המועמדים על ההליך ועל יתרונותיו. המצב הקל ביותר הוא כמובן כאשר יש תורם מבני המשפחה, אך משרד הבריאות מאשר גם השתלות שלא בין קרובי משפחה, כל זמן שמדובר בתרומה אלטרואיסטית. ההתאמה לתרומה מבוססת לרוב על סוג הדם של החולה והתורם, אך כיום אנו מקיימים בהצלחה גם השתלות כליה מתורם שאינו מתאים בסוג הדם, באמצעות מתן טיפול לנטרול הנוגדנים".
במצב האידאלי, מישהו מסביבתו הקרובה של החולה יתרום לו כליה. בשנת 2011, מתוך 117 השתלות, 88 היו מתרומה של בני משפחה בדרגה ראשונה. אבל הרשימה הארוכה של הממתינים מראה כי זהו מיעוט מקרב החולים. ברבות מהמשפחות לא מוכנים לתרום כליה, מסיבות מגוונות, אך אצל חלקן, כמו במקרה של משפחות מגן ופרחי, יש נכונות לתרום אך אין התאמה בין התורם לחולה. הסיבות השכיחות הן חוסר התאמה בין סוגי דם, ונוגדנים של החולה שלא יתאימו לתרומה. לעומת חולה רגיל, זמן ההתרמה הממוצע לכליה של חולה עם נוגדנים שאינם מתאימים לתרומה הוא 15-10 שנה . הפתרון למצב הזה הוא הצלבה של זוגות חולים ותורמים.
אבל ההצלבה המשולשת היא תהליך מסובך. מכיוון שההשתלה נערכת סימולטנית, היא דורשת שישה חדרי ניתוח וצוות גדול של מנתחים, מרדימים ואחיות, שלא כל בית חולים יכול לספק. את הניתוחים עורכים באופן סימולטני כדי להבטיח שכל תורם יקבל תמורת כלייתו את הכליה לחולה הקרוב אליו, וכך לוודא שהוא לא תרם את הכליה שלו לשווא. החשש הוא שברגע שהחולה הקרוב אליו יקבל את הכליה שהוא זקוק לה, התורם יתחרט ויסרב לתרום את הכליה שלו למישהו אחר. מכיוון שמדובר בתרומה, איש לא יוכל לקחת ממנו את הכליה בכוח, אם הוא מסרב לכבד את ההסכם בין החולים. בנוסף, התורם יכול פתאום לחלות ולהיפסל לתרומה או חלילה למות, וכך עלול להיווצר מצב שבו אחד החולים ייוותר ללא תורם.
מגן מודה כי העובדה שהניתוח נערך סימולטנית הקלה על ההחלטה לתרום את הכליה לאדם זר, שהיא לא מכירה. "זה לא שאין חששות שמשהו ישתבש, אבל מכיוון שהכל מתואם והכל קורה בו זמנית בחדרי הניתוח הסמוכים, כמעט שאין חשש שמישהו יתחרט".
היית מסכימה לתרום כליה גם אם הניתוח לא היה נערך בו זמנית?
"אני חושבת שכן. העובדה שהניתוח קורה בו זמנית מגבירה את האמון ומפחיתה את החששות, ותמיד עדיף להגיע לניתוח עם כמה שפחות חששות. אבל האמנתי לשאר התורמים. המטרה של כולם היא שכולם יתרמו והניתוח יצליח. אם אין אמון, אין סיבה להיכנס לתהליך".
כדי להתמודד עם הבעיות העולות מן ההצלבות, עובדים בשנים האחרונות פרופ' אלווין רות' מאוניברסיטת סטנפורד וד"ר איתי אשלגי, מרצה בכיר בבית הספר למנהל עסקים באם-איי-טי על מודלים חדשים לחילופי כליות. רות', חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2012 על מחקריו בתחום תורת המשחקים, היה אחראי על פיתוח תוכנית החילופים האמריקנית, שהחלה בשנת 2007. דרך התוכנית החלו ליצור שרשראות תורמים מתוך המאגר, כשבכל פעם מצליבים בין שני זוגות - זוג אחד תורם לזוג שאחריו. תיאום הניתוח הופך לפשוט יותר, והוא מאפשר ליצור גם הצלבות בינלאומיות. שרשראות התורמים יכולות להגיע גם לעשרות זוגות. לאחרונה התפרסמה בארה"ב שרשרת של 30 זוגות, כלומר 60 איש ששותפים למעגל הצלת חיים.
מטבע הדברים, במאגרים נמצאים בעיקר אלו ש"אין להם ברירה", בעלי סוג דם O ובעלי נוגדנים נדירים. אם היה להם פשוט למצוא תורם, הם לא היו זקוקים למאגר. "לבתי החולים קל יותר לעשות הצלבות פנימיות לחולים הקלים", אומר ד"ר אשלגי. "הבעיה מתחילה עם החולים שיש להם נוגדנים, והסיכוי שלהם למצוא התאמה מאד נמוך. ככל שהמאגר גדול יותר הסיכוי להתאמה גדול יותר, והשרשראות מתארכות". לדבריו , גם לחולים קלים יותר יש אינטרס להצטרף למאגר, כי ההתאמה יכולה להיות טובה יותר - כליה מאדם צעיר תחזיק מעמד יותר שנים, ותפחית את הצורך בהשתלה חוזרת. לכן, עם השנים סביר להניח שחוסר ההתאמה ילך ויגבר.
אורך החיים הממוצע של כליה מאדם מת הוא 15 שנה, וכליה מאדם חי-30 שנה . מכיוון שכשני שליש מההשתלות הן מן המת - לאדם מת יש שתי כליות לתרום, לעומת כליה אחת מאדם חי - רבים מהחולים שעוברים השתלה יזדקקו להשתלה נוספת; אך מכיוון שהם כבר פיתחו נוגדנים בעקבות ההשתלה, סיכויי ההתאמה יהיו נמוכים יותר.
הדרך ליצור את האמון בין המשתתפים במעגל ההחלפות היא באמצעות תורם אלטרואיסט שיתחיל את השרשרת. כך אפשר להבטיח שכל זוג יקבל תרומה בשביל החולה, ורק אחר כך התורם יתרום את הכליה שלו לחולה הבא אחריו. דרך אחרת להשתמש בתורם האלטרואיסט היא סוג של "תעודת ביטוח": אם תהיה תקלה באחת החוליות בשרשרת ותתעורר בעיה עם התורם, ייכנס התורם האלטרואיסט לפעולה. התורם האלטרואיסט יכול לאפשר גם לחולה שאין לו תורם להשתתף בשרשרת, ולמעשה להיות החוליה האחרונה ולחתום אותה.
אחת הבעיות שרות' ואשלגי נתקלו בהן היא התחרות בין בתי החולים, שמעדיפים לעשות את ההצלבות בין החולים שלהם, כדי לערוך כמה שיותר השתלות שמכניסות כספים למוסד. כדי לעודד את בתי החולים להפנות תורמים אלטרואיסטים לתוכנית החילופים, מתחייבים לסגור את השרשרת עם חולה מבית החולים הזקוק להשתלה אך אין לו תורם, וכך בית החולים לא "יפסיד" את ההשתלה.
בינתיים התוכנית האמריקנית, שנמצאת רק בתחילת הדרך, נוחלת הצלחה. מתוך כ-6,000 השתלות מן החי שנעשו בארה"ב בשנה האחרונה, כ-800 היו באמצעות הצלבות דרך התוכנית. חלק גדול מההשתלות נעשו דרך שרשראות תורמים. "רק בשבועיים האחרונים שמעתי על שתי שרשראות, כל אחת יותר עם יותר מעשרה אנשים", מספר אשלגי.
בארה"ב כ-100 אלף איש נמצאים בתור לתרומת כליה. לדברי אשלגי, הבעיה הגדולה היא חוסר מודעות לאפשרות של ההצלבה. "אם אפילו 2,000 מהם יצטרפו לתוכנית, יגדלו משמעותית ההיצע והסיכויים להתאמה".
מדינת ישראל מקדמת במרץ את נושא השתלות האיברים, והנוהל הנותן לבעלי כרטיס אד"י קדימות בהמתנה להשתלת איברים נחשב לחדשני ופורץ דרך בעולם. אך דווקא בתחום חילופי הכליות אין התקדמות משמעותית.
תוכנית חילופים לאומית נפתחה ב-2011, אך למעט ההצלבה המשולשת שהצילה את ענבר מגן, לא החלו שרשראות תורמים בישראל. הסיבה לכך, טוען פרופ' מור, היא שההיצע בארץ מצומצם. "מדינת ישראל היא מדינה קטנה, ומספר הזוגות שיצטרפו למאגר לא מספיק כדי למצוא התאמה. השאיפה שלנו היא לבנות מאגר גדול ואפילו בינלאומי, כמו מאגר מח עצם. אם נכניס למאגר כמות גדולה יותר של אנשים, הסיכוי למצוא התאמה יעלה. לאחרונה הכנסנו שבעה זוגות מישראל למאגר ההולנדי". לדבריו , הפתרון של חילופי הכליות מתאים למקרי קצה ופותר כעשירית מהמקרים, כשלא מוצאים תורם ישיר והתאמה בין תורם לחולה. עם זאת, הוא מאמין שהפתרון להמתנה הארוכה לכליה הוא תרומה מן החי, ויש לעודד תרומות כאלו.
לרבות מההשתלות שנערכו בשנתיים האחרונות אחראי הרב ישעיהו הבר, מייסד עמותת "מתנת חיים". העמותה מעודדת תרומות כליה אלטרואיסטיות, ובשנתיים האחרונות סייעה לעריכת 90 השתלות כליה. תורמים אלטרואיסטים עשויים כאמור להקל במידה רבה על כינון שרשראות תורמים, על תקן "תעודת ביטוח" או כדי "לסגור" את השרשרת ולהשלים את התהליך. "הייתי מנהל בית ספר כשחליתי בכליותי והגעתי במהירות לדיאליזה", מספר הבר. "לא הייתה לי התאמה מקרב המשפחה, אך בסוף חבר תרם לי את הכליה שלו".
מה שהוביל אותו להקים את העמותה היה מותו של צעיר חולה דיאליזה. הצעיר היה בן למשפחה שכולה. אחיו היחיד נהרג במלחמת לבנון השניה, והוא עצמו נפטר מסיבוך בטיפולי הדיאליזה בעודו ממתין להשתלת כליה. "החלטתי שלא ייתכן שכך ימותו אנשים, וקיבלתי על עצמי לעזור לאנשים נוספים לעבור השתלה", אומר הבר. "בהתחלה היו ניסיונות כאלו ואחרים למצוא פתרונות לאנשים, עד שהגענו למסקנה שהפתרון היחיד הוא תרומה מן החי. הפתרון שאני מציע מקיף הרבה יותר, והוא יוציא הרבה יותר אנשים מהדיאליזה לבריאות".
לדבריו , אנשים חוששים מאוד לתרום כליה, בעיקר מחשש שהם או מישהו מבני משפחתם יזדקק לתרומה. "הם לא יודעים שהסיכון הוא סיכון נמוך יותר מלידה, וההחלמה מהירה יותר מפעם", אומר הבר. "אנחנו מנסים להסביר לאנשים ולתת להם מידע, כדי שהם יפחדו פחות. הרעיון הוא לא לתת לאנשים להינמק בדיאליזה כשהפתרון קל והסבל של החולה גדול".
"השתלה מן החי היא ללא ספק אפשרות עדיפה על פני המתנה להשתלות מן המת, שעלולה לקחת שנים", אומר פרופ' מור. "הסכנה בכריתת הכליה עבור התורם היא מזערית. תמותה מהניתוח היא דבר נדיר. ההערכה היא מקרה תמותה אחד לכל 3,000 ניתוחים . הניתוח נעשה בהליך לפרוסקופי, כך שהתורם מתאושש ומשתחרר מהמחלקה בתוך שלושה או ארבעה ימים, והוא יכול לחזור לתפקוד מלא בתוך כחודש. גם בטווח הארוך אנחנו מקיימים בדיקות קפדניות לתורמים, לאיתור סימנים מוקדמים של יתר לחץ דם, סכרת או כל סימני פגיעה כלייתית, כך שהסכנה להתפתחות אי ספיקת כליות בתורם במשך השנים קטנה ביותר".
אחד הטיעונים שחוזרים על עצמם בקרב חולים, בנוגע לתרומה אפשרית מבני משפחה, היא שהחולה לא יכול לבקש תרומת כליה, אלא ההצעה צריכה לבוא מבני המשפחה עצמם. "חולים לא יכולים לבקש כליה", אומר הבר. "זו מתנה גדולה מדי, כמו שאי אפשר לבקש דירה או רכב מחבר. אבל היה צריך שהסובבים את החולה יציעו לתרום לו כליה, והם לא מציעים כי הם פוחדים". הרב הבר פועל בעיקר בקרב משפחות החולים, ומנסה לפוגג דעות קדומות.
ההישג המרשים ביותר של הבר הוא גיוס תורמים אלטרואיסטים מכל רחבי העולם. באופן מפתיע, רובם הגדול של התורמים הם חרדים. אמנם יש פסקי הלכה האוסרים תרומה מן המת, אך יש עידוד לתרום מן החי.
"התרומות מן החי מתקבלות בעין טובה וחיובית מאוד", מסביר הבר. "מרבית הפוסקים סבורים שאין לאדם חובה לתרום - זה לא עניין של'לא תעבור על דם רעך' - אבל זו מצווה גדולה מאוד. לפני כארבעים שנה היו פוסקים שכתבו שאסור לעשות את זה, כי הסיכון היה גבוה ואחוז ההצלחה נמוך. היום, בעקבות התפתחות הרפואה ועליית שיעורי ההצלחה-98 אחוזי הצלחה להשתלה - אין מניעה מצד ?ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. הסיכון קיים כמו בכל ניתוח, אבל היום המדע קובע כי אין סיכון לטווח הארוך".
האם ההיענות בציבור הדתי היא בגלל שתרומה מן המת היא לא אופציה עבורם?
"ייתכן, אבל אני חושב שהסיבה אחרת. רוב בני האדם, אם היו אומרים להם שאח או אחות שלהם זקוקים להשתלה, הם היו נענים. לאדם זר הם לא היו מעלים על דעתם לתרום. אבל כשיש מניע דתי, התורמים רואים כל יהודי כמו אח. כאשר יש שרשרת, הרעיון שאדם מישראל יינצל בזכות התהליך מספיק משמעותי בשבילם, ואז לא משנה למי הם תורמים את הכליה, לאדם צעיר או מבוגר. הפוטנציאל של השרשראות יהיה חזק ככל שיגבר מספר האלטרואיסטים".
בעוד רוב התורמים של העמותה מגיעים מהמגזר החרדי, הבר מקפיד להדגיש כי התרומות מגיעות לכל חולה, ללא הבדל ברקע ובמוצא. "לפעמים התורם מעדיף לתרום לילד צעיר, לבעלי משפחה. בשבוע שעבר פרסמנו מודעה של בחורה צעירה שרוצה להגשים חלום ולהקים משפחה. יש אנשים שסיפור כזה מדבר אליהם יותר. או למשל משפחה עם מחלה תורשתית, ששלושת הילדים זקוקים לתרומת כליה, שניים קיבלו ורק לשלישי חסר. כשיש סיפור מרגש אני מקבל יותר פניות, ואז אני יכול להציע לפונים גם תורמים עם סיפור פחות מרגש, וכולם מרוויחים".
אחד התורמים האלטרואיסטים של העמותה הוא זאב גרשון, שתרם בספטמבר שעבר כליה לדליה ויסמן. גרשון, חרדי מבית שמש, הוא אב לשבעה וסב לשלושה. בבוקר הוא לומד בכולל, ובצהריים ובערב עובד כעורך דין בארה"ב. "אני רוצה לעשות מצוות", הוא אומר. "במשך שנה או שנתיים ראיתי פרסומים שמבקשים תורמי כליה. בשלב מסוים אמרתי לעצמי להפסיק להתלבט, ופשוט לעשות את זה. פניתי לעמותת מתנת חיים, ועברתי הרבה בדיקות עד שהם מצאו את ההתאמה עם דליה".
את ויסמן, חילונית ממושב מסלול שבדרום הארץ, פגש לראשונה מחוץ לוועדת המרכז להשתלות, המאשרת את ההשתלה. "מבחינתי זה היה כמו לפגוש את אלוהים. זה לא אדם רגיל לגמרי", משחזרת ויסמן. "חוץ מלבכות לא יכולתי לעשות שום דבר. אחד הקשיים שלי הוא שאני לא יכולה לגעת בו, כי הוא חרדי ואני מהשומר הצעיר. בכלל, זו סיטואציה מביכה. את פוגשת אדם שהולך לעבור ניתוח בשבילך: את לא מכירה אותו ואת לא יודעת מה המשפחה שלו חושבת על התהליך. הוא היה בפנים המון זמן, וזו חוויה לא פשוטה לשבת מול סוללת פסיכולוגים, עורכי דין, רופאים ושאר חברי הוועדה שמתחקרים בקפדנות. כשהוא יצא הוא אמר לבעלי, 'עשיתי הכי טוב שיכולתי'. אנשים כאלה הם נדירים".
גרשון , מה המשפחה שלך חשבה על התרומה?
"הם תמכו מאוד. הם יודעים שזו מצווה, והצלת חיים היא לא משהו שקורה בכל יום. החברים גם תמכו, ואחרי שראו שאחרי חודש חזרתי לחדר כושר, וזה עבר כאילו שזה לא קרה, עכשיו גם עוד אחד או שניים בשכונה שלי החליטו גם הם לתרום כליה. אם אפשר להציל חיים ככה, למה לא?"
לא פחדת שיום אחד תזדקק לכליה בעצמך?
"אני איש אמונה. אם יש לי שתי כליות והקב"ה לא רוצה שזה יעבוד, הוא יעשה את זה. אם יש לי אחת והוא ירצה שהיא תעבוד, הוא יכול לעשות גם את זה".
ויסמן הייתה חולת כליות במשך הרבה שנים, כולל חמש שנות טיפול בדיאליזה, לפני שקיבלה תרומה. "בפעם הראשונה שהלכתי לדיאליזה שאלתי את הרופא כמה זמן זה ייקח. כשהוא אמר חמש שנים, חשבתי שהוא צוחק עליי. במהלך התקופה הבנות שלי היו מלוות אותי, אבל הן אף פעם לא אמרו מילה על תרומת כליה. בשנתיים האחרונות של הטיפול, כשהתחילו לדבר איתי על השתלה, המשפחה יזמה שיחה על הנושא. אמרתי שאני לא רוצה תרומה, שנקנה כליה, אבל המשפחה שלי לא הסכימה. למרות שבעלי סוכרתי הוא נלחם כדי לקבל אישור מהמטפלים שלו, אבל ללא הצלחה. ואז עברנו אל הבנות, אבל גם שם לא הייתה התאמה".
בשלב מסוים נזכרה ויסמן בסרטון שראתה על עמותת מתנת חיים, ופנתה לרב הבר. "כשסיפרתי לו את הסיפור שלי הוא אמר שהביקוש גדול מההיצע, אבל שהוא ינסה לעזור. אחרי כמה חודשים התמזל מזלי ואמרו לי שמנסים להצליב אותי עם מישהו. אם זה לא היה מצליח הייתי נוסעת לעבור השתלת כליה בקולומביה. לא הייתי מסוגלת להמשיך עם הדיאליזה".
היית מסכימה להשתתף בתוכנית החילופים?
"אני מאמינה שכן. ברגע שבן אדם מחליט לתרום, זה לא משנה למי. יש משפחות שאצלן זה לא קורה, אבל אצלנו לא הייתה התלבטות. הבנות אמרו לי, ?יש לנו זכות להציל את אמא שלנו', וזה היה חזק מאוד. אני בטוחה שאם אדם נמצא במקום הזה, הוא ישמח להציל גם אדם אחר וגם בן משפחה".
בשבוע שעבר סייעה עמותת מתנת חיים לתאם את ההשתלה ה-90 מאז הקמתה. רוב ההשתלות נערכו בשנתיים האחרונות, דרך תורמים אלטרואיסטים. זהו מספר גבוה מאוד: בישראל כולה נערכו בשנה האחרונה 108 השתלות מתורמים חיים. רק לשם השוואה, בארה"ב יש כ-50 תורמים אלטרואיסטים בלבד בכל שנה.
אך למרות הצורך להעלות את המודעות לתרומות איברים מן החי, משרד הבריאות אינו ממהר לפתוח בקמפיין ציבורי, בדומה לזה הקורא לחתימה על כרטיס אד"י. "נקודת המוצא של משרד הבריאות היא שעידוד תרומות מן החי צריך לבוא רק כשמיצינו את הפוטנציאל של תרומות מן המת", מסביר עו"ד מאיר ברודר, היועץ המשפטי של המרכז הלאומי להשתלות. "למה לסכן אדם בריא ולהכניס אותו לניתוח שאין לו צורך בו כשאפשר לקחת תרומה מנפטר? למרות שהמרכז הלאומי להשתלות פועל לילות כימים לעודד תרומות מן המת, אנחנו לא יכולים לומר שמיצינו את מרב הפוטנציאל של תרומות מן המת. מכיוון שהמשאבים מוגבלים ותרומות מן החי נותנות מענה חלקי ביותר לממתינים להשתלות, ורק לחולי כליות, אנחנו ממקדים את הפעילות בהגדלת ההסכמות לתרומות מן המת".
סיבה אחרת, משמעותית ביותר, היא החשש מסחר איברים. "כשמדברים על תרומות מן החי, בוודאי תרומות מאנשים זרים, נכנסים להיבטים אתיים, מוסריים ומשפטיים", מסביר ברודר. "ועדת הערכה להשתלות מן החי צריכה לוודא שהתרומה נעשית מסיבה אלטרואיסטית, והמטרה המרכזית היא לבדוק אם יש היכרות מוקדמת בין התורם לנתרם. הנחת העבודה היא שאדם לא קם בבוקר ומחליט לתרום כליה. צריכים להיות מניעים והיכרות מעמיקה. אם נקרא לאנשים באופן פומבי לבוא לתרום מן החי, היכולת שלנו לוודא שהתרומה נעשית ממניעים אלטרואיסטיים לחלוטין תהיה מוגבלת. קיימת אופציה בחוק לתרום בצורה אלטרואיסטית וטהורה'לנתרם שאינו מסוים', דהיינו להגיע למרכז ולבקש שאנחנו נחליט למי לתרום. החשש שלנו הוא מארגונים שיש להם מאגר של זוגות, ולנו אין שום יכולת לוודא מה קורה מאחורי הקלעים - אם יש דרישה לתשלום, למשל.
"בכלל, מבחינתנו, כמשרד הבריאות, כל עניין העמותות הוא בעייתי, כי הוא נותן פלטפורמה לחיבור בין תורם לנתרם שאין להם קשר קודם. גם לעמותה עם הכוונות הכי טהורות אין יכולת לדעת מה קורה בין התורם לנתרם אחרי שהיא יוצרת את החיבור. יש חשש מעמותות קש, שירכבו על הגל האלטרואיסטי וילבינו סחר באיברים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם