"הילדה שלי באמת ובתמים רצתה למות"
לפני 16 שנה הבת שלי חלתה באנורקסיה. לא ידעתי אז מה לעשות. היום אני מבינה שלא אני הייתי האשמה במצב שלה
בהדרגה, לא ביום אחד, חדרה אליי ההכרה - לבת היפה, החכמה והשמחה שלי יש הפרעת אכילה. מתחת לכל השמחה מסתתר המון עצב וחוסר ביטחון. עוד ועוד שנאה עצמית. כמו כל אמא, כמובן שהאשמתי את עצמי ושאלתי במה טעיתי?
לקח לי שנים להבין שלא אני גרמתי למחלה. סיבות רבות לה ובהן האישיות שלה. היא אושפזה בתל השומר בימים שבהם אנורקסיה עדיין לא הייתה באופנה. לעולם לא אשכח. הימים שבהם הגעתי מדי יום לבית החולים. האביסו את המאושפזות כמו אווזים כדי לשחרר ולפנות מיטות.
הן ישבו שם, מכווצות מכאבי בטן איומים. (יש גם בנים. היחס אז היה 90% בנות ועשרה אחוזים בנים, לכן אשתמש בלשון נקבה). רובן התנגדו לטיפול הפסיכולוגי.
יום אחד הגעתי לביקור. הילדה שלי הייתה ישובה על כיסא, קפואה ומחוברת לזונדה. ליבי צנח. נשמתי בכתה. כך היא נשארה שבוע שלום. נותקה בלילה מהזונדה כדי לישון ולמחרת בבוקר חוברה שוב. כך הוחלט. לא נשקלה אפילו פעם אחת במהלך השבוע. קביעה שרירותית.
מה יקרה לנו, הנשים הבריאות, במידה שנעלה ארבעה ק"ג בשבוע? מה יקרה לנערה אנורקטית שהעלתה ארבע ק"ג בשבוע בגלל האבסה בזונדה? אני יכולה לספר מה קרה אצלי במשפחה. במשך שנה וחצי היו נסיונות בלתי פוסקים להצליח בחיתוך הוורידים. היא
לא אספר כאן את השתלשלות הדברים. אצטרך לשם כך היכל שלום במקום במה, אבל כן ארצה לשתף אתכם במספר תובנות ומסקנות שאליהם הגעתי. מה נוכל לעשות כדי לנסות ולמנוע מלהגיע למצב שכזה.
במידה שיש במשפחתכם ילדה עם חשש להפרעה, ראשית עליכם לדעת שילדות אלה מאוד רגישות למה שקורה בסביבתן הקרובה. הן לוקחות על עצמן אחריות לכל מה שקורה. לכן, השתדלו לשמור על אווירה נעימה בבית. נסו לפתור בעיות בשיחה ובדיבור, לא בצעקות, קללות או טינה (גם עם בן הזוג).
נסו להבין שהילדה שלכם עוברת תקופה קשה בגיל ההתבגרות. אנחנו, ההורים, לא יודעים מה קורה בתוכן פנימה, כי ראיית המציאות שלנו שונה משלהן. הערה כמו: "כמה רזית, הגזמת", נשמעת להן כמחמאה אדירה. הערה כגון: "את נראית טוב", מתפרשת כ"שמנתי".
לדעתי אין צורך להעיר על מראה הגוף, אלא לחלק מחמאות לאופי. צריך להשתדל לכנס את המשפחה לפחות פעם ביום לארוחה משותפת. להנהיג אווירה משפחתית חמה סביב השולחן. במידה שהילדה מתחמקת בהערות כמו: "אני לא רעבה", יש לנסות ולצרף אותה, גם באמירה כמו: "אם את לא רעבה אל תאכלי. רק תשבי איתנו, נדבר, תשמעי איך עבר עלינו היום".
יש להפוך את הארוחה לחוויה משפחתית נעימה, שיחה, שיתוף בחוויות היומיום. חשוב לשתף את הנערה בהכנת האוכל, בהגשה. פרט לאוכל, לנסות להתקרב אליה מבלי להמטיר שאלות. פשוט לשבת לצידה כדי לתת לה תחושה של: "אני איתך, את לא לבד". פשוט להיות ולנסות במקביל לברר עם בית הספר לגבי הלימודים, החברה ולדבר עם היועצת. במידה שדבר לא עוזר, לפנות בהקדם לפסיכיאטרית נוער מטעם קופת החולים שלכם לקבלת איבחון וטיפול.
כל המידע שהצגתי מתאים אם אתם מגדלים ילד, או ילדה, בגילאים 18-12. לצערי, היום האנורקסיה מופיעה גם בילדים קטנים. זה כבר סיפור אחר, למאמר שונה. אבל זה לא משנה אם יש במשפחה מישהו עם הפרעות אכילה או לא. תמיד רצוי לארגן פעם ביום ארוחה משפחתית ליצירת אווירה נעימה וחמה ושיתוף במאורעות היום.
הכותבת היא חברה בקהילת הפרעות אכילה ברשת החברתית-בריאותית כמוני www.camoni.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם