לימודים, עבודה ונתינה: מירל'ה עושה הכל עם כף רגל שמאל
למירל'ה אהרוני יש את כל הסיבות להרגיש מסכנה ואומללה. לפני 36 שנה היא נולדה עם גפיים מנוונים וננטשה בידי הוריה. אבל אנשים טובים שפגשה באמצע הדרך עזרו לה להאמין שגם עם כף רגל שמאל שמתפקדת ניתן להקים משפחה ולפתח קריירה. "אנשים אומרים לי שכשקשה להם הם חושבים עלי", היא אומרת
"היא כותבת שם שהיא בעד נטישה של ילד פגום. שאסור לאנשים לשפוט את מי שהשאיר את התינוק שלו בבית החולים והמשיך בחייו. אם פעם דנתי אותה לכף זכות, עכשיו היא כבר סיימה אצלי את הקריירה. השכל לא בא עם הגיל כנראה. מה שכן, היא קראה את כל המכתבים ששלחתי אליה והיא בטח תראה את הסרט שעשו עלי. דרך ארוכה עוד לפניה".
זיהיתי ניצוץ של ניצחון בעיניים?
"אין פה עניין של ניצחון. אף אחד פה לא ניצח ואף אחד לא הפסיד. אין פה שחור ולבן, חוץ מדבר אחד - היום לא היו עוטפים בחיתולים תינוקת שהרגע נולדה ונותנים לאמא שלה להתעלם מקיומה".
במשך שנים היתה משוכנעת שקראו לה מרים על שם מריה, נזירה טובת לב שטיפלה בה במסירות מעת שננטשה. צילומי הסרט "מיר'לה", בבימויה של ורד ברמן ובהפקתן של דינה כהנוביץ' ועדנה נחום (שש הפקות), ארכו ארבע שנים תמימות וגילו לה שלא היו דברים מעולם.
מיום שנולדה עד גיל שלוש שהתה במוסד לילדים פגועים ברכסים, וטופלה באהבה על ידי סוזן, אז נערה בת 16 שאימצה אותה אל חיקה. מגיל 3 עד 4 הועברה אל בית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים, שם התאהבה בה בת שירות לאומי, צופית חממי. צופית היתה זו שגילתה את יכולתה של מירל'ה להשתמש בכף רגלה במקום כפות ידיים.
מירל'ה הועברה אל בית המשפחה בחדרה, שם שהתה עד גיל 12. ורדה חממי, אם המשפחה, נהגה לנשק את כף רגלה, אצבע אצבע, ולומר לה מדי לילה לפני השינה: "את תתחתני ויהיו לך ילדים". כשבגרו ילדי הבית, הוחזרה מירל'ה אל אלי"ן. זו לא היתה התחנה האחרונה.
בחגים ובשבתות בילתה בביתם של סימה ואברי גיליס ביישוב אפרת, ושם גם נערכה חתונתה רבת המשתתפים עם יואב אהרוני. "הם מאוד השקיעו בי", היא אומרת. "מאז שהתחתנתי הם הפכו להורים שלי לכל דבר ועניין. זה היופי שבהם. הם מאפשרים לי להיות אני, מבלי להתחשבן איתי".
לפני שמונה שנים,
"אני נכה קשה. לא יכולתי לעשות מעולם כלום לבד - לא לאכול, לא לשתות, לא ללכת לשירותים, אבל אני לא מרגישה נכה. זו הפעם הראשונה שהרגשתי את הנכות שלי מתפוצצת לי בפרצוף. חיכיתי לזה מאוד. הוא היה כל כך מושלם. כולם יכלו להחזיק אותו, לחתל אותו ולעשות את כל מה שצריך לעשות בשבילו. כולם - חוץ ממני".
ואנשים קמים עם פרצוף איכה בבוקר כי נפצעה להם הזרת.
"אז הם מטומטמים. אין לי מה לומר. המון אנשים אומרים לי שכשקשה להם הם חושבים עלי. זה נראה לי מוזר".
למה מפריע לך שאת נתפסת כגיבורה?
"כי אני לא רוצה להצטייר כגיבורה. אני לא אדיפוס. מתאים לי להצטייר כבשר ודם, כזו שעושה שטויות, שמעצבנת אנשים ואנשים מעצבנים אותה, והכל סבבה. אנשים מתוך החיים שלהם החליטו שאני מפיצה טוב ואור בעולם, הרי אני עומדת על שלי ויודעת גם להיות קרציה, אז איזה מין שטויות אלה?".
היא נולדה בסמוך למלחמת יום הכיפורים, עם קלפים לא מבטיחים, אבל זה רחוק מלהיות סיפור של אומללות. מירל'ה היא בוגרת תיכון רנה קאסן במגמת ספרות ואמנות, למדה יחסי ציבור ותקשורת אצל דב קול המנוח, גרפיקה, תמיכה והדרכה במחשבים.
היום, בגיל 36, הרזומה שלה מרשים בכל קנה מידה. אחרי שעבדה במשך חמש שנים כעוזרתו הפרלמנטרית הנאמנה של ח"כ אילן גילאון ("צריך לשכפל אותו. איזה איש יקר"), כיום היא מנהלת במרץ סטודיו לעיצוב גרפיקה ומתחזקת באופן עצמאי את אתר הסטודיו mirale.ybay.co.il. היא שוקדת על עיצוב הזמנות מרהיבות לאירועים, עיצוב אתרים, ברושורים ומה לא, והכל בעזרת כף רגל אחת, והפה - כשצריך.
לארגון שק"ל, המעניק שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים, היא שומרת מקום מיוחד בלב על דברים רבים, וביניהם על כך שהיא מועסקת בשורותיו כגרפיקאית בזכות כישוריה ובשם ההעדפה המתקנת. בין לבין, היא חברה בסיעת ירושלים תצליח שהקים ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ולוקחת חלק פעיל בוועדה לקידום מעמד האישה.
"ניר שיחק אותה", היא אומרת. "הרעיון הוא לדבר על העניין העקרוני, על כך שאישה נכה מופלית יותר מאישה בריאה בכל תחום שהוא: תעסוקה, בריאות, נגישות. אין אפילו ספר אחד בברייל לנשים מוכות עוורות, אין מיטות גניקולוגיות שמתאימות לנשים נכות. אני כמובן מגיעה עם מקרים פרטניים, כי לא חסר".
איך מגיעים אלייך המקרים?
"חבר מביא חבר. כמו עסק טוב. היו תקופות שיכולתי לפתוח לשכת רווחה משגשגת. בתור אדם שכל הזמן מקבל, לתת עושה לי טוב".
את מרגישה שאת מקבלת כל הזמן?
"מקבלת ונותנת. אני מאמינה שזה שנותן מקבל יותר, וזה שיודע לקבל יוצא הכי נשכר. איך אבא שלי, אברי, אומר? את לא נכה רק כי את יודעת לבקש עזרה. זה לא משנה איך הכוס מגיעה לפה, העיקר שהיא מגיעה".
"נעם סיפרה לי שגורים של גורילה מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים. למרות שזה כל כך הגיוני ומובן מאליו, כי באמת מה כבר יותר חשוב מקצת תשומת לב ואהבה?" ("מה שגור הגורילה צריך", אורית מורן).
כשהיתה בת 18 הרגישה מירל'ה שכלו כוחותיה. היא עשתה את דרכה אל בית ההורים הביולוגים שסירבו בתוקף לפגוש אותה, וארבה להם מחוץ לביתם. "הרגשתי שאו שאני רואה אותה - או שזה ייגמר בבית חולים. קמתי בבוקר ואמרתי 'אני פותרת לעצמי את הסיפור הזה אחת ולתמיד'. היום אני מסתכלת לאחור ושואלת: מה היה כל כך דחוף לי?".
אחד מהרגעים מקפיאי הדם בסרט הוא הרגע שבו האישה שילדה אותה מישירה מבט אל המצלמה ואומרת: "הקלטת הזו היא לא התחלה של קשר משום סוג שהוא". עם האבא הביולוגי, לעומת זאת, התחולל תהליך של מחילה, אבל הקשר התפוגג מהר למדי.
את רוצה לדבר על ההורים הביולוגים שלך?
"מה יש לומר? עד שילדתי את אבנר, לא הבנתי את הצורך שלי בדמות קבועה. בחיבוק אחד חם".
ואם בעקבות הסרט האמא הביולוגית תדפוק בדלת?
"אמרתי בצילומים, ואני עדיין חושבת כך, שהמעשה שלה הוא מעשה היטלראי. היו לה כמה ילדים בבית: אחד עם עיניים כחולות, אחד עם חומות, ואחד כמוני - בלי ידיים ורגליים. חלק נשלחו לטור השמאלי ואני ימינה. אין דרך אחרת להסתכל על זה".
מאיפה לדעתך נובע חוסר תשומת הלב לנושא של נכויות?
"זה נובע מכך שזו מציאות שיכולה לדפוק לכל אחד בדלת. כל אחד יכול לחצות את הכביש באמצע החיים ולהפוך לנכה, והמחשבה הקשה יותר - המחשבה הבלתי נסבלת של אנשים שהילד שלהם עלול לצאת לא מושלם. אנשים אומרים לי 'אני רואה את הנכות בעין של מחנך, עובד סוציאלי או פסיכולוג'. זה שטויות במיץ קוקוס. כל אחד מסתכל על זה מהמקום הכי פרטי שלו".
הצילומים אילצו אותך להתעמת עם תחנות חייך. אילו תובנות עלו בך בעקבות האריזה של חיים שלמים?
"התובנה הכי בסיסית שלי היא שכל משבר מביא אותי להיות יותר חכמה".
לא יותר סדוקה?
"בדרך כלל, משברים רק מביאים אותי להיות יותר משופשפת. בתהליך צילום הסרט התעוררו משברים רבים. מצד שני זה הביא אותי יותר לקבל את הנטישה. זה בעיקר עשה לי סדר בבלגאן".
את כועסת?
"אין לי מה לכעוס. אני לא חושבת שצריך לגזור את דינו של מי שנולד כמוני ולנטוש אותו. התמזל מזלי בכך שפגשתי אנשים טובים וברוכים. אם יש אלוהים בשמים, יכול להיות שהוא לא תמיד מפגיש תינוקות שנולדים כמוני עם אנשים טובים".
על מה את מודה?
"על הכוח הנפשי שיש לי. על זה שבכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכל, נשארתי עם נפש בריאה כמעט לחלוטין. אני אומרת 'כמעט', כי אני לא חושבת שיש מישהו שנפשו בריאה לגמרי. יש לי יכולת הדחקה מטורפת. הכל מעובד. היה ונגמר, ועכשיו אני חיה את מה שיש וזהו".
זו לא יכולת הדחקה. זו יכולת להיות מעשית.
"גם, וגם להשקיע ביסודות, להשקיע בחיים הפרטים שלי. לגדל ילד, להמשיך להשקיע בסטודיו לעיצוב וגרפיקה שהקמתי, 'מירל'ה עיצובים'. התחרות , כמו שאת יודעת, מטורפת".
הסרט מירל'ה יוקרן במוצאי השבת, 18 בדצמבר, בערוץ 10 במסגרת "רצועה מהחיים" - רצועת הסרטים הדוקומנטריים של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם