חג האור, אז מדוע כבו כל הפנסים של חיי?
איפה אותה ילדה בת חמש שהדליקה נרות בלי חשש? אני רוצה לחבק אותה שוב, אבל היא מחוקה בדמיון
לבטוח בחנוכייה כולה? צילום: ראובן קסטרו
כמו גחלילית, מהבהבת בלילות, רדומה בימים. מחפשת אחר פנסים מיוחדים שיאירו במקצת את החושך שהשתלט עליי ועל גופי. פנס שיאיר את השתיקה, את האנרגיה החיובית, שלא ידברו איתי יותר על החושך, על חוסר האור הרגשי בחיי, על שמש נבהלת ושוקעת ברגע שעולה הירח על שתיקות קשות.
אני מנסה להדחיק את אפלת חיי, חייב להיות שם אור קטן אחד לפחות שמחבר את הגוף לנפש, את הרגש למדע, את הזעם לחמלה, את הלב לראש, את הידיעה לספק, את הגחלילית לנר חנוכה. לא?
והנה שוב חנוכה וכולם מדליקים נרות בבתים החמים המוארים. רק אצלי זה לא זה. אצלי רק געגוע למוכר והטוב, לישן, לילדות, לאור קטן, לישועה, לגאולה, להרגיש מספיק בטוח לרעות בשדה הפתוח. ואני שואלת את עצמי: מדוע כבו כל פנסי חיי? ואיך פנס הכיס הזעיר שלי, שהאיר לי את החשיכה הנראית המקיפה אותי, דעך גם הוא?
סופגניה בלי הלקאות
מי מאיתנו יכול באמת להדליק נר ראשון ולבטוח בכל החנוכייה כולה? מי יכול לסובב סביבון בחייו שלו, וגם לחוש ביטחון באות שנפלה בגורלו ואיזה נס גדול היה פה? ומי מאיתנו מרשה לעצמו לחוש כמו אור יקרות אלוהי?
איפה אותה ילדה בת חמש שאכלה סופגניה ללא הלקאות? שהדליקה נרות בלי חשש מכוויות? ששרה מדהים וחיברה מילים מופלאות למנגינות? אני רוצה לחבק אותה שוב, אבל
היא רחוקה פיזית, רגשית, אפילו מחוקה בדמיון, חושך שזור בחושך.
אני עדיין רוצה להאמין ולתלות תקווה ב"נס גדול היה פה". באותו סביבון קוסמי, בדלתות המסתובבות, בנרות הדולקים, בשער הפתוח. בחלומי אני עדיין ילדה שמשחקת סימני דרך בעמק הצפוני. גחליליות האירו את דרכי, פנסים קטנים שהטבע חפן בתוכם את כנפיהן. עוד תנועה קטנה של שקט מואר, בתוך חושך בר חלוף.
הכותבת היא חברה בקהילת הפרעות אכילה ברשת החברתית-בריאותית כמוני www.camoni.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם