זה רשמי: האשפוז קורה עוד רגע ואני לא יודעת איך להתמודד
עד שהאשפוז לא הגיע הייתי גיבורה במילים, פחות במעשים וברצון. עכשיו, כשהוא כבר דופק על הדלת, אני מתקשה לפתוח לו פתח כדי שאוכל להתמודד עם הפרעת האכילה שלי. כמה קל לכתוב שאני צריכה עזרה, אבל איך מוצאים את השביל המפלס בדרך לסיוע?
משהו בהרגשה הפנימית שלי אותת לי שבקרוב יתחיל השינוי, המפנה. חשתי איך האשפוז נושף בצווארי, קרוב מתמיד, מקרב אותי אליו בצעדי ענק מפלצתיים בכל יום.
ובכן, עכשיו זה רשמי. זה קורה ממש עוד רגע ואני לא כל כך יודעת איך לאכול את זה. עד שזה לא היה פה ממש הייתי גיבורה במילים, מעט במעשים, ברצון, במוטיבציה, בהכל. ופתאום, כשזה דופק על הדלת, אני מתבוננת אל תוך העינית ומתקשה לפתוח דלת לחיים.
משהו בי דפוק מהיסוד, אחרת אי אפשר להסביר את האמביוולנטיות שתקפה אותי כרגע. כאילו אני מנסה למשוך עוד קצת, עוד יום, עוד שעה, לתת להפרעה לחגוג את ימי החסד האחרונים שלה לפני הכניסה להסגר. לפני הכניסה למקום שבו אוותר על עצמי ואז מה יישאר?
אני מפחדת מהפחד. לא רוצה להיות נביאת זעם, אבל מפחדת שגם הפעם זה ייגמר שחור. מפחדת שההפרעה אוחזת בי בשיניה הטורפות. אני מנסה לצבוט לה בלחיים ולהתיש אותה, אבל נתקלת בחומות.
דווקא לאחר שהגעתי להחלטות ועם כל התובנות, המעשים והכוונות הבריאות לעתיד - פתאום, אני נתקפת ברגע בדכדוך מסוים, כאילו איני שלמה עם הנעשה. החלומות שלי על הצלחה מטאורית ועל חיים קלים ונוחים, מתברר מתרחשים ומקבלים נופך מעט שונה במציאות. לפתע, אני קולטת שהדרך להשגת המטרות שלי אינה קלה כפי שחשבתי.
המחשבות הטורדניות שבות לתקוף במלוא הכוח. הפחד המבעית הזה מאוכל, מעלייה
אני מפחדת. מעצמי, ממה שיקרה כשאגיע לסוף. מהייאוש. כשאגיע לסוף ואצטרך להתחיל מחדש. מההתחלה, ואולי יהיה זה סוף של דרך הרסנית והתחלה של חיים? "יש לי הפרעת אכילה ואני צריכה עזרה" - כמה קל לכתוב את זה, כמה בלתי אפשרי להגיד. ואיך מוצאים את האומץ? את השביל המפלס לסיוע? לתמיכה?
אני יודעת שכדי להיחלץ מנהר סוחף, או ממצב קיצוני, יהיה עליי לבצע מהלך נחרץ ובוטה. אין טעם בפעולות שקטות וחלשות. לנסות זה חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה. אבל לנסות עבורי זה לא מספיק. עכשיו אני צריכה לנסות ולהצליח.
אבל אני מפחדת מההחלמה, מפחדת לאבד תקווה, מפחדת לאבד את עצמי בדרך לשם. אני מפחדת לאכזב, להתאכזב, להיכשל, ליפול, להצטייר כדפוקה, כטיפשה, חולה, משוגעת. מפחדת לא להבין, מפחדת להיכנע, להתבוסס, לשתוק ולדמם מבפנים, מפחדת להישבר, לשבור, להתרסק, לרסק, לנפץ חלומות, לנפץ את עצמי.
יש למישהי דבק איחוי לנפש? אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל ברגעים אלה ממש, מה שהכי הייתי רוצה הוא חיבוק ושרק יגידו לי: "שי, הכל יהיה בסדר".
הכותבת היא חברה בקהילת הפרעות אכילה ברשת החברתית-בריאותית כמוני www.camoni.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם