סקס והסי.טי: ללוות חולה מונשם? פחד מוות
ליוויתי חולה מונשם ל-CT. בחזרה המוניטור התחיל לצפצף, המעליות התעכבו והצוות הרפואי? רק הפריע
מיותר לציין, שתמיד היה לי קשה לקבל מרות וסמכות ומעולם לא הייתי מאלו שסתמו את הפה ונענו להוראות במהרה. לאורך זמן הבנתי שלמרות הפוטנציאל שאולי קיים בי להיות שופטת דגולה והעובדה שתחום המשפט מעניין, החיים האמיתיים הם לא רק מה שרואים באלי מקביל. לא הכל זוהר.
במהלך הלימודים בתיכון התאהבתי במקצוע הרפואה שהתגלה אפילו כתחום מרתק יותר בעיניי. כך בקצרה השתנו דרכיי, אבל אני עדיין רוצה להאמין שהמרדף שלי אחר ההוגן והצודק נמשך.
היום, ממרומי הוותק שלי בסטאז', אני יכולה לספר על כל מיני מקרים בבית החולים שבמסגרתם נאלצתי לעמוד על שלי, לרוב תוך הכעסתו של ממונה עליי, או אפילו כאלו שאינם האחראים שלי. אני מתעקשת לספר על כך, מכיוון שלא כולם דברנים ווכחנים כמוני.
אני רוצה לגרום לכך שאתם, חבריי הסטודנטים, הסטאז'רים והרופאים, תחשבו פעמיים לפני שתתנו למישהו לרדות בכם כרצונו, להטיל סמכויות שאינן במקומן או להעביר ביקורת בצורה לא ראויה. כמעט בכל יום אני נתקלת במקרים כאלו שמכעיסים אותי, ואני סבורה שחובתי להעלות אותם על הכתב.
לפני מספר חודשים ליוותי חולה מונשם לבדיקת CT. חולה מונשם חייב להיות מלווה בידי רופא, מכיוון שבהגדרה מדובר בחולה קשה יותר שמצבו יכול להסתבך באמצע הדרך לבדיקה או בבדיקה עצמה ואז תדרש התערבות מיידית.
ככלל, אנחנו הסטאז'רים, לפחות בתחילת הסטאז' ולעתים גם חודשים אחר כך, מפחדים פחד מוות מליוויים. שאני אקח אחריות על חולה לא יציב? מה יקרה אם בדרך הוא יקרוס? מה יקרה עם תתקע המעלית?
החולה שליוויתי עבר את הבדיקה בשלום. בדרך חזרה למחלקה המוניטור התחיל פתאום לצפצף והסטורציה, מדד לאחוז החמצן בדם, התחילה לרדת. 94%, 90%, 87%, 80%. מה קורה פה? בלון החמצן מלא, גם החולה נושם בכוחות עצמו רוב הזמן, אז
האחי שהתלווה אליי ואני חשבנו שריבוי הפרשות בקנה של החולה הוא שגרם ככל הנראה לירידה. הנדרש - שאיבה של ההפרשות בעזרת צינורית ואקום, המוכרת לכולנו בשם סקשיין. פעולה פשוטה למדיי, אורכה שניות ספורות והיא יכולה לשפר את חמצון החולה מיידית, אבל הפלא ופלא, היא דורשת ציוד מתאים.
מאחר שכבר היינו בדרך למעלה חזרה למחלקה, החלטתי להמשיך ולא לחזור למכון ה-CT. הגענו למעליות הצוות - שתיים בלבד. עתה הזמן לפעולה האהובה עליי במלאכת הליווי, ההמתנה. רוב הזמן יש לחכות בליווים. להמתין לאיש התחבורה שיגיע לעזור עם המיטה, לחכות בתור ל-CT, לחכות לבלון חמצן, לחכות, לחכות ועוד קצת לחכות.
רק לשם הבנה, במקרה של חולה קשה ולא יציב כל דקה היא כמו נצח. כל דקה מחוץ למחלקה היא קריטית במצב שבו יש צורך בעזרה. והמעליות תפוסות. דקה עוברת, ועוד אחת, והסטורציה של החולה שלי לא משתפרת.
סוף סוף צלצול מעלית. היא עוצרת, נפתחת והמובן מאליו - היא תפוסה. לא על ידי חולה מונשם אחר, אלא על ידי שני טכנאי רנטגן שבאו עם המכשיר הענק שלהם לצלם חולה במחלקה. "תפנו לי את המעלית, אני פה עם חולה לא יציב", דרשתי בתקיפות. "גם אנחנו ממהרים למחלקה", ענו וסגרו עליי את דלת המעלית בעודי צורחת איך הם מעיזים ושיש פה ליווי רופא של חולה לא יציב.
לאחר שתי דקות של המתנה הגענו למחלקה בשלום. האח המסור ביצע את הסקשיין וראינו שאכן השתפר מצבו של החולה במהרה. המומה וכעוסה עדיין נשמתי לרווחה, יצאתי למסדרון, ואת מי אני רואה? את שני הטכנאים החצופים שהעזו לסגור לי את הדלת ולהמשיך בשלהם מבלי להניד עפעף.
לא חשבתי פעמיים ואל מול כולם הטחתי בפניהם שהם בצעו מעשה חמור - לא לאפשר לחולה לא יציב להיכנס למעלית היא הפרה חמורה של הוראות בית החולים. "אם הייתי רוצה לעשות את הדבר הנכון, הייתי מתלוננת עליכם ברגע זה בפני ההנהלה". והם? המשיכו בדרכם כאילו כלום. לא יודעת מה חדר אליהם בסופו של דבר. סביר להניח שאת פרצופי הכועס הם יזכרו עוד זמן רב. והחולה? הוא שרד את הליווי למרות צוות עובדי בית החולים ולא בזכותו.
כפי שמישהי חכמה בבית החולים שבו אני עובדת אומרת לי תמיד - אתם לא עבדים. ואכן, אנחנו לא עבדים. אנחנו סטאז'רים, יש לנו גם קצת שכל. מקומנו ללמוד, להחכים ולרכוש מיומנויות חיוניות לחיינו הקרבים כרופאים במדינה. אל תתנו לאף אחד להשתיק אתכם. אם משהו לא בסדר, תתריעו ותגידו. מי אם לא אנחנו נהיה שליחים של החולים? האמינו לי, יש עוד הרבה סיפורים.
הכותבת היא בוגרת בי"ס לרפואה בשנות ה-20 לחייה וסטאז'רית בבית חולים מוביל במרכז הארץ. במקביל מנסה לנהל חיים נורמטיביים עם חבר וכלב ולהתמודד עם קשיי המערכת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם