כל יום, בשמש, מול הקריה: רק כדי להתגייס
משה רון, בן 34, החליט להפגין השבוע מול הקריה בת"א כדי לשנות את החלטת הקב"ן שקבע כי אינו כשיר
בזמנים שבהם גוברת בעיית ההשתמטות משירות של חלקים רבים מהאוכלוסייה, רון מקווה להצליח במאבק הפוך ולהתקבל לשירות צבאי. אבל למרות פניות חוזרות ונשנות, בקשות, ראיונות ואבחונים, מסרב צה"ל לקבל את רון לשורותיו.
הסירוב לגייס את רון נובע משורת אבחונים פסיכולוגיים שנערכו לו בילדותו. אז הוא אובחן כסובל מליקויים מוטוריים ומקשיי קשב וריכוז. כשהגיע לגיל 17 הוא קיבל צו ראשון, אך בניגוד לחבריו לכיתה, במעטפה שלו חיכה זימון לקצין בריאות הנפש.
לאחר שבחן אותו, קבע הקב"ן כי רון אינו כשיר לשירות. רון המאוכזב ניסה לערער על ההחלטה כמה פעמים ב-17 השנים שחלפו מאז, כשהוא מציג לשלטונות הצבא חוות דעת פסיכולוגיות הקובעות כי הוא כשיר לשמש לכל הפחות כמתנדב. אך גם דעות מומחים לא עזרו, ושער הבקו"ם נותר נעול בפניו.
רון מנהל חיים נורמטיביים. הוא לומד לתואר ראשון בספרות עברית ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, ובמקביל מנהל את ארכיון המושב שבו הוא מתגורר ועובד בספרייה המקומית. הפרסומים על נכים ועל מועמדים בעלי עבר פלילי הנקלטים לשורות הצבא רק הגבירו אצלו את תחושות הכאב והתסכול. בניסיון למצוא פתרון הוא אפילו פנה ללא מעט שרים וחברי כנסת בבקשת עזרה.
אך גם הפוליטיקאים לא הועילו. כך, למשל, ח"כ אילן גילאון כתב לו: "לצערי ידיי כבולות, ואין באפשרותי להתערב בשיקולי צה"ל בכל הנוגע לגיוס ו/או אי גיוס. יישר כוח". גם חברי הכנסת אופיר אקוניס, מיכאל בן-ארי, נחמן שי והשר מיכאל איתן לא יכלו לסייע. פעם אחר פעם קיבל רון תשובות שליליות מהגורמים שאליהם פנה, מלוות בדברי חיזוק שדווקא החלישו אותו.
"אני חושב שמשתמטים במצב יותר טוב ממני, כי אותם לפחות רצו לשירות צבאי", הוא אומר. "יכול להיות שלחלק מהם יש סיבה מוצדקת שלא לשרת במסגרת הצבאית, אבל בגדול אני חושב שצה"ל זה גוף שהוא כן הכרחי. באופן כללי השתמטות זה דבר מכוער בעיניי. לא כל התפקידים תובעניים כל כך. שיעשו את החובה שלהם בתפקיד שלא דורש מאמץ גדול מדי".
אז בזמן שיש אנשים שמנסים להתחמק משירות, רון החליט לעלות שלב במאבקו להתגייס לצבא ו"לצאת לשטח". לאחר תכנונים רבים הוא החליט כי החל מיום ראשון האחרון, 1 באוגוסט, הוא יתייצב מול שערי הקריה בתל אביב במשך שבוע שלם בניסיון לשנות את החלטת צה"ל.
בכל יום הוא עושה את הדרך הארוכה מביתו, עולה על אוטובוס ולאחר מכן על רכבת. הוא נושא איתו שלושה שלטים גדולים עם כיתובים: "אני אלחם עד שאשרת", ו"עד מתי אהיה מסורב שירות?". גם החום הכבד ששרר בשבוע האחרון לא התיש אותו. הוא הוסיף בקבוקי מים לציוד שלו והתייצב בשערי המחנה הצבאי.
משהו בעיניו אומר שהנה, עוד מעט זה יקרה, והחייל בבקו"ם יקרא גם לו ויצייד אותו במדים בדרך לשירות המיוחל. "ראיתי שכשאני מנסה לפעול בצינורות פורמליים זה לא הולך", סיפר אתמול רון. "אני תמיד מקבל את התשובות הקבועות. עכשיו, כשאני עומד כאן מול שערי הקריה, יש לגורמים הממונים אפשרות לראות אותי בגודל טבעי ולהתרשם ממני אישית. אין לי ספק שנפלה טעות בהחלטה שלא לאפשר לי לשרת.
"באחד המכתבים האחרונים שקיבלתי נאמר לי שהנתונים האישיים שלי אינם מתאימים להתנדבות, ואני חושב שאין דבר כזה. יש הרבה חיילים עם קשיים רציניים שצה"ל מוכן להשקיע בהם שנה שלמה כדי שיהיו חיילים, ואני לא יכול לתרום אפילו כמתנדב? גם הגיל לא מהווה בעיה, כי יש מסלול שמאפשר שירות סדיר של שנה אחת למישהו בגילי".
אילו תגובות אתה מקבל?
"הרוב מפרגנים, גם אם זה נראה קצת כמו תצוגה מביכה. מי שנכנס למחנה ברכב ולא יכול להתעכב לשיחה, מחייך או מסמן לי 'כל הכבוד' באגודל. עוברים פה חיילים שאומרים לי, 'עזוב, לא כדאי לך'". מה יהיה אחרי השבוע הזה?
"ככל הנראה יהיה צורך בשבוע הפגנה נוסף. גם אם אני מגלה איזושהי פתיחות, זה לא אומר שאני יכול להזניח הכל. אני צריך להמשיך להגיע ולהראות רצינות. יצא שהשבוע הזה הוא חם במיוחד. אני נסחב עם השלטים ברכבות ובתחבורה ציבורית. זו ממש השקעה".
למה כל כך חשוב לך להתגייס לצה"ל בגיל הזה?
"ברגע שאתה רואה הרבה חבר'ה עם מוגבלויות מצליחים לשרת - ובהרבה מקרים בהצלחה - אין סיבה שאותי ישללו מראש. מבחינה ערכית זה פרק בחיים שאני רוצה לסמן עליו 'וי'. אם יש משהו שאני כן יכול לעשות, ואזרח ישראלי שמשרת בצה"ל זה דבר אלמנטרי, אין סיבה שאשלים עם דלת כזו שנסגרת. לא מדובר במקום עבודה. לשרת בצה"ל זה משהו משמעותי".
איפה היית רוצה לשרת?
"אם יזמנו אותי לריאיון אישי וישאלו אותי את השאלה הזאת, יש לי כמה העדפות. אם מה שאבקש לא יסתדר, אוכל לבצע כל תפקיד. החלום שלי הוא בכל מה שקשור לדוברות ולמידע. להיות מתנדב בדובר צה"ל או בגלי צה"ל. אני חושב ששם אני יכול למצות את היכולות שלי. בעדיפות שנייה, משהו שקשור בידיעת הארץ. אולי להיות מדריך באחד המוזיאונים הצבאיים או בבתי ספר שדה".
מה אומרים המשפחה והחברים?
"בהתחלה חשבתי שלא יהיה פרגון, שההורים שלי יחשבו שחבל על הזמן ושאני יכול לתרום בדרכים אחרות. אבל ההורים שלי בעד. הם רק העירו לי שנשרפתי מהשמש ושאני חייב ללבוש שרוולים ארוכים".
מה היית רוצה למסור לראש אכ"א?
"שייתן לי הזדמנות ושייקח אותי אפילו לתקופת ניסיון. אם יתעוררו בעיות כלשהן בזמן השירות, שיעיפו אותי. אבל אני לא מאמין שזה יקרה, כי אני יכול לתרום בצורה טובה ואני לא מפונק".
למה לא לתרום למקומות אחרים?
"המסגרת הצבאית יותר מחייבת. ככה אני יכול לתרום יותר למדינה. להתנדב במקומות אחרים זה יפה ומבורך, אבל זה לא תחליף לצבא".
עד איזה גיל אתה מתכוון להמשיך לנסות?
"עד שיקבלו אותי. גם עד גיל 40 אם אצטרך".
אתה לא חושש שיגדירו אותך כאובססיבי?
"אני חושב שאם יש חבר'ה אחרים שנלחמים ואומרים שהם אובססיביים, אין סיבה שאצלי זה יהיה אחרת. אני לא מבין למה הם מתעקשים במקרה שלי, פשוט לא מבין".
אתה יכול לדמיין את היום שבו אתה מתגייס?
"זה יהיה היום המאושר בחיי. אני אמנם מתנדב, ואכנס למערכת שבה אצטרך למלא מטלות שלפעמים יהיו בניגוד לרצוני, אבל יהיה מדובר בניצחון ברמה האישית".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה:"משה רון נמצא בלתי כשיר לשירות ביטחון בהיבט הרפואי במסגרת הליכי גיוסו. הנ"ל ערער על ההחלטה כמה פעמים, ולאור גילו ונסיבות מתן הפטור, לא נמצא מקום לפתוח לעיון מחודש את כשירותו לשירות. צה"ל רוחש הערכה רבה על רצונו של משה רון לתרום לצה"ל אף בגילו הנוכחי, אך ההחלטה אם לדון מחדש בעניינו של מי שקיבל פטור משירות נעשית על בסיס צורכי כוח האדם ונתוניו הספציפיים של המערער".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם