אני מרגישה אשמה: בעולם שבו אושר הוא חובה - עצב נחשב חטא
כל העולם סביבי חוגג: אנשים מבקרים במקומות, קונים ובטוחים בעצמם. ובתוך כל ההמולה אני שואלת איך זה יכול להיות שלא כולם כמוני, מודעים לאמת - שהחיים חסרי ערך. לו רק הייתי נולדת בתקופה אחרת, שבה הסבל היה חלק מהחיים של כולם
וזה בולט במיוחד, צורם, מול העולם שאני רואה מסביבי, עולם מאושר וחוגג: אני רואה אנשים צוחקים ומפטפטים זה עם זה בעליזות. הם מבקרים אצל חברים, קונים, נהנים ומבלים. הם יוצאים למסעות בעולם, וצוברים חוויות נפלאות. הם בטוחים בעצמם ומלאי וודאויות. הם מרגישים שהם יפים ובעלי ערך.
הם מממשים את עצמם ומתעצמים באמצעות סדנאות וטכניקות או פעילויות רוחניות שונות ומשונות. גם אם הם חווים משבר כלשהו, הרי שהוא בדיוק בגודל הנכון, לא כמו המשברים שלי, שהם טוטאליים והרסניים. ובכל מקרה, המשברון שלהם אינו אלא עוד הזדמנות לתובנה ולשינוי חיובי. ושוב הם צומחים, גדלים, פורחים כמו גינה באביב.
לפעמים, למולם, אני פשוט תמהה: איך זה שישנם אנשים שהם ממש לא נפלאים, ובכל זאת הם בטוחים שהם כאלו? איך זה שאנשים שאין להם כישרונות או הישגים מיוחדים, משופעים בביטחון עצמי ובתחושת ייחודיות?
אנשים ללא סיכוי מלאים בשמחת חיים ובתקווה? אנשים ללא עתיד מלאים באופטימיות? ובכלל - איך ייתכן שלא כולם מודעים, כמוני, לאמת? לחוסר הערך של החיים האלו שהם מלאי סבל ובסיומם מצפה רק המוות.
לפעמים, למול כל השמחה הזו, אני לא מצליחה שלא לקנא: למה להם יש את מה שלי אין? הלא איני נופלת מהם בשום דבר, וגם אני הייתי אמורה להיות זכאית לכל התחושות החיוביות האלו. ואיך ייתכן פער כזה גדול בין העשיר והעני? לא, אין צדק בעולם. הלוואי שהיה לי אפילו מעט מהמעט, קמצוץ בלבד מהשפע הזה של בטחון ושמחת חיים.
הלוואי שהייתי יכולה להתחלף עם כל אחד או אחת. למשל עם ההיא, היפה
ואני מרגישה גם אשמה: כי בעולם כזה, שבו האושר הוא כמעט בגדר חובה, העצב הוא בגדר חטא. אתה חייב להיות מאושר. ואם אתה לא כזה - זו אשמתך. אכזבת. את הוריך ומטפליך, את משפחתך וידידיך וגם את עצמך. לעתים אני חשה בגעגועים לעולם שלא חייתי בו, עולם בו האומללות היתה יותר כללית.
לו רק הייתי נולדת וחיה בתקופה אחרת, שבה הסבל היה נחלת הכל ונתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים, עולם שבו האושר לא נחשב כה בר השגה, עד שאפשר פשוט להושיט יד ולקטוף אותו. הייתי יכולה, למשל, להיות נזירה בימי הביניים, שתקנית, לבושה בבגדים פשוטים וקודרים וחיה במנזר מבודד, בחדר כמעט ריק, נטול אביזרי נוחות או יופי מבחירה.
חיי היו מתמצים במילוי חובות, והסבל הכרוך בהם היה זוכה להערכה ונחשב למשהו שיש להתגאות בו, ולא להתבייש בו. ואולי עדיף היה לי להיות איכר פשוט שחייו קשים, קצרים ונטולי אשליות, והוא אינו מצפה לדבר, רק לשרוד, פיזית, יום אחר יום. לו רק היה מצטמצם הפער הזה ביני ובין שאר העולם, והייתי פטורה מהחובה הקשה והבלתי מושגת הזו של אושר.
אבל לפעמים אני מופתעת: לעתים אני מגלה כי אנשים שאני מכירה, שהייתי משוכנעת כי הם חלק מהעולם האחר, הצוהל והמאושר, אף הם למעשה אומללים. הביטחון העצמי, השמחה והעליזות המופגנים - כל אלה הם רק מראית עין שנועדה לכסות ולהסתיר מצוקה.
ברגע אחד כזה של גילוי אני מבינה כי אני לא יחידה באומללותי, ולרגע גם מתערערת הנחת היסוד המוצקה שלי, כי כולם, חוץ ממני, שמחים וחוגגים, כי אין איש בעולם המאושר פחות ממני, וכי אני היא אלופת הסבל עלי אדמות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם