גם אני מוכנה לקרב שלי על המשקל
אני רוצה להיות כמו הנשים האלו על הקירות שהצליחו לרזות. נפרדתי מהפיצה, עכשיו אין יותר לאן לברוח
הזיכרון מהפיצה עולה שוב צילום ארכיון: נאור רהב
מסדרון ארוך ואפלולי בקומה השנייה בבית הרופאים מביא אותי לפתחו של סטודיו C. האווירה משתנה, סוג של היי טק. נשים מכל עבר פוקדות את האולם בלי גבר אחד שיפר את האיזון. כולן בטאייצים צבעוניים, גרביים ומגבת, חלקן במבנה צר, מקצתן עם כמה ק"ג שאמורים לרדת בסיועה של אורית, הדיאטנית החייכנית.
דלפק המשרד דבק בקונספט דומה. מנהלת הסניף גרטי ומנהלת המשמרת אביגיל לא חששו להפגין את גזרתן החטובה שמקרינה - "לא טעית. זה המקום הנכון להראות כמונו". הפוסטרים קרצו לי מהקירות בציניות שלווה: "ירדתי 12 ק"ג ותראי איך אני נראית".
אני אומרת שיש תקווה, ופוסעת לעבר משרדה של אורית. לפתע התגנבה מחשבה למוחי, האם הגיע האור, או שזה הזמן לחושך? טיפה של שומן לא ניכרת בחייכנית הזו, הגורו של נשים רבות שרוצות לרדת במשקל ולכבוש את העולם ובעליהן במראה חתיכי, עם גימור חטוב ונחמד.
אין לאן לברוח
שיחתנו החלה בשאלה הכה צפויה: "למה הגעת אלינו?". תהיתי רגע אם לא רואים את העודפים שאני רואה. אורית באמת רצתה לדעת האם אני מוכנה ובשלה לתהליך של ויתורים "ולקחת את עצמי בידיים". אני פה, מוכנה ודרוכה לקרב על המשקל.
אני יודעת שהחפץ הזה המונח לצד מיטתי לא טועה. אני צריכה לרדת במשקל. נפרדתי יפה מהפיצה, הבורקס והשוקולד וכעת אשקול שנית את מיקומם הבולט והטבעי בביתי. בכל זאת, יש עוד כמה שותפים בחיי.
עברנו לחלק המעשי, עכשיו אי אפשר לברוח. אורית הודיעה שזה לא יכאב, שלפה מכשיר למדידת שומנים, לא לפני
שהמחישה איך נראה שומן בעזרת גומי צמיגי שקישט את שולחנה. "עכשיו נרים קצת את החולצה, קצת את המכנס, נרים את השרוול ונמדוד את שריר 'המלח פלפל' כמו שאני נוהגת לקרוא לו'".
בשלב השני שלפה אורית סרט מדידה, הקיפה את אותם איברים שהצבע השחור מצליח להחביא, כתבה וחישבה והודיעה בקול ענוג את הבשורה המרה: כדאי להתחיל לעבוד. אחרי המפגש איתה קפצתי לשיעור מתיחות. שם גיליתי שיש עוד כמה כמוני, מצומגות משהו. אבל אני, שראיתי מול עיני את הנסתר, מתחתי כל שריר, עד הקלוריה האחרונה ובלבד שמשהו כבר יתחיל לרדת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם