יומן סרטן: חיילים במלחמה בלי פסקי זמן
במלחמה בסרטן יש היררכיה ברורה: הרופאים הם מפקדים ואנחנו הלוחמים שמחפשים גם את השלום הפנימי שלנו
אנחנו משתמשים במונחים צבאיים: הסרטן התחפר, נסוג לאחור, התכווץ, הוכחד, הושמד, לא מאמינים בהסכמים, רק בעקירה מהשורש. את הדרך לבית החולים מכירים בעל פה. הנסיעה קשה לא פחות מהטיפול והתחזוקה שהודיה עוברת. זו לא נסיעה כיפית.
בכל כניסה לבית החולים אנו בחשש שמא נידבק במחלות. צריך לזכור שבבית החולים יש חולים, ריכוז של מיטב סוגי החיידקים, הצפיפות מטרידה, העומס במחלקה משגע. מה, לא מבריאים כאן? בגמר הטיפולים נראים שני החדרים כמו סדום ועמורה.
כולם נלחמים על חייהם (סטטיסטית רבים לא ישרדו), נאחזים בחמצן, לא מוותרים (אלה שוויתרו כבר אינם), מדחיקים את חוסר ההצלחה. השיחות בין החולים מעטות, שקט מתוח, מדי פעם נזרקת שאלה לאוויר. לא נוצרו חברויות. אמנם הנושאים משותפים, אך כל אחד ומאבקו. יש שהולכים לקבוצת תמיכה. קבוצת התמיכה של הודיה ה הן המלאכיות של הקהילה, אני מצרף מכתב תודה ששלחתי אליהן.
"המלאכיות של הודיה! אין לאהבה אלא שאיפה להתממש. הבית שלנו הפך לבית מאפה, מסעדה ביתית, כולכן מוזמנות לטעום את משלוחי המנות ששלחתן, עוגות פרג, תפוזים, באווריה, מוס שוקולד, מנות עיקריות: כבד עוף, עופות ממולאים, שניצלים, מרקי אפונה, עגבניות, מכל צבעי הקשת.
הצלחנו לטעום, לגעת, לראות, להרגיש, לצחוק ובעיקר לאהוב את ההקרבה שלכן. הדברים אינם מובנים מאליהם, הנתינה והיחד שלכן העניקו להודיה כוחות להתמודד עם מחלת הסרטן. יחד אתכן אנחנו עוברים את המסע בקלות יחסית.
דמענו, בכינו, צחקנו, ובעיקר התחבקנו. אין מחיר לנתינה ולהקרבה, אתן כאן עמנו בכל רגע
כאן כבר לא צריך רמזים, אנו פשוט מתחברים אליה. לא אציין את שמות כל הבנות, כי היריעה כה ארוכה שזיכרון המחשב אינו בנוי לכך. אין לאהבה אלא שאיפה להתממש ואתן מימשתם את אהבתכן. גרמתם לנו לשמוח, להאמין ולקוות וניקח זאת עימנו במסע העתיד".
הודיה בעמדת המתנה, שקטה, קשובה, מכונסת, מופנמת, מצפה, ריאלית, מהרהרת, מחכה, צופה, סופגת, עם הפנים קדימה. בחלוף הסערה באו שקט, רגיעה, לוקחים את הימים ומנסים לעבותם בעשייה.
הודיה כבר לא פוחדת מהמילה סרטן. אמנם היא לא מבטאת אותה, אך היא חיה כאילו המחלה לא איתה. אני עדיין בריצות לבתי מרקחת, הסעות לקבלת זריקות ואישורים. הקופה מקשה. כיוון שזו השתלה שנייה - חלק מהתרופות שקיבלה בעבר אינן מאושרות.
לקופה הפתרונים. אנו נלחמים על השגת המרשמים, לא מוותרים ומצרפים מכתבי המלצה, תוצאות בדיקות מעבדה, משכנעים ולעתים מצליחים לקבל אישור ואני סברתי שיש לנו ביטוח בריאות. המלצה לכל הבריאים - הצטרפו לביטוח בריאות פרטי, קראו את האותיות הקטנות, יש תרופות סרטניות שלא ברשימת הקניות.
על אלה שאין להם כסף נגזר עונש מוות. אנו נלחמים על החיים והאמינו לי, המלחמה שווה. אנחנו דוגמא חיה לכך שהכל אפשרי ולגיטימי, יש תחושה של הישג וסיפוק חלקי, ניתן לנצח את הסרטן, צריך רק להאמין.
פגשתי את יולנדה, ניצולת סרטן, שחזרה להשתתף בתריאטלון, אלופה אמיתית. מעבר לגביע החיים, ממשיכה לזכות בגביעי ספורט. שאפו לה ולדוגמא האישית. התחבקנו, שאבתי כוח והמשכתי הלאה, הסרטן מתפשט כמגיפה, חייבים לעצור אותו.
סרטן זו מחלה שמאפילה על כל המחלות, אם המחלות. כשהודיה קיבלה את הבשורה האור הפך לחושך, תחושה של שבר שלא ניתן להתמודד, פאניקה אינסופית, התמוטטות כל מערכות הגוף והנפש, אובדן הביטחון העצמי. היו רגעים של נפילה פיזית לתהום כה עמוקה, שהיה צריך אמונה גדולה וכח רב כדי להתרומם.
הגוף איבד שליטה, העיניים חסרות תגובה. אני התחלתי לפמפם מנטרה: אפשר לנצח, זה מאבק שבו לזמן חלק מהותי, אך לך תגיד לחולת סרטן חדשה שיהיה בסדר. אף אחד לא לימד אותנו איך להתמודד. כאן נכנסים הניסיון האישי, האופי, העקשנות, הדבקות במשימה, כמו מטלה צבאית. יש לנצח, כל האמצעים כשרים.
כאשר היו רגעים טובים, והם לא היו רבים, תפסנו אותם וניסינו לחבקם. הבנו - סרטן זו מחלה כרונית והיא עם הודיה, אך עדיין גם אנו כאן. צריך לעבוד על הצד האישיותי, כדי ללמוד לומר לא למחלה. נעזרנו בפסיכולוגית שיודעת להקשיב. חלק מחיצי הביקורת הופנו אלי, מה שנקרא שק חבטות. אני כבן זוג חייב ללמוד להתמודד גם כן.
מה עושים? מה אומרים? החלטתי פשוט לזרום ולהיות שם עבורה. אני כותב על הצד שלי, כי אני יודע שמשפחות החולים נמצאות לעיתים במצב של חדלות אונים. זה לא דבר של מה בכך לעמוד לצד החולה בכל רגע ורגע. הרי הסרטן נמצא כל הזמן ומביא את עצמו לידי ביטוי. הכימותרפיה היא כלי להבראה וגורמת גם לתופעות לוואי רבות.
לך תאמר לאישה בגיל צעיר: הווסת לא תחזור, איבדת את הגבות, הריסים, השיער. המראה לא משקרת. נושאי ההתמודדות הם אינסופיים, הפחד מהמוות הוא נושא בפני עצמו: "אני לא רוצה למות". אני כל הזמן אומר מי מת, מה פתאום, אך מהחדרים הסמוכים מוצאים מתים. לנו זה לא יקרה, אין ערבות, אך זו האמונה.
הודיה בת 40, לא מיצתה את החיים, הבנים רוצים אמא. כיוון שחיים פעם אחת, אמרתי להודיה: בואי נחייה בין טיפול למשנהו. הבעיה היא, שהיו רגעים וימים שלא היה עם מי לחיות. חייבים לתכנן את ניהול המחלה. בית החולים מעמיד צוות, כולל עובדת סוציאלית, אך זה לא מספיק.
האישיות שלי נבלעה בתוך הטיפול, ראיתי את עצמי מבחוץ פנימה, הרי גם אני צריך עזרה. מהיכן שואבים עידוד וכח? הכאב והמציאות טופחים לך בפנים, לך תגיד זה רק גשם. זו סערה, צונאמי בלתי פוסק, לעמוד על המשמר יום ולילה ולא לדעת מתי תבוא הנפילה הבאה, השבירה. כל טיפול אמרתי זהו זה, סיימנו סדרה ועתה נחזור לחיים, אבל הסרטן חזר וביתר שאת.
מהיכן שואבים אופטימיות, האם יש באר שאיבה? הרי בסוף תיבשנה הבארות. היכן יש נקודות שאיבה או חלוקת מים? חזרנו לתקופת הצנע. קיבלתי החלטה, אני ממשיך, לא משנה מה - אנו מנצחים את הסרטן. זה ממש כמו לטפס על האוורסט מבלי להיות מטפס הרים מקצועי. היכן לומדים לטפס? אולי זה רעיון, סדנת הכנה.
כל אישה שמינית תחלה בסרטן השד, אז בואו נתחיל ללמוד איך עומדים מול שבר, מול פחד המוות. התיאוריה שלי היא שהמוות הוא המשך החיים, לכן היה לי קל להתמודד. אני לא מתפלסף עם המוות, פשוט מקבל את החיים.
הודיה שינתה תפיסה ב-180 מעלות, ממצב של אנטגוניזם מוחלט נגד הרפואה הקונבציונלית, לשיתוף פעולה מלא. חיילת במלחמה שבה יש היררכיה ברורה, המפקדים הם הרופאים ואנו החיילים במלחמה שלא לוקחת פסקי זמן. לחמנו, אך גם חיפשנו את השלום הפנימי.
נרקמת כאן מלחמת הישרדות, כאשר ברור שלא תמיד היד שלנו על העליונה. כשהודיה איבדה שליטה ניסיתי אני לאחוז במושכות החיים, להראות דרך, לא תמיד היה עם מי לדבר. להיות או לא להיות הפכה לשאלת השאלות. מה נעלה יותר - לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד, וקץ לשים להם? למות: לישון, ולא יותר.
אני מצטט את שייקספיר. על הבמה כל הדמויות: הודיה, הרופאה אלה, הצוות הרפואי, אני, שעדיין לא הגדרתי את תפקידי, פשוט מחליף דמויות כמו גרביים, קורא את המונולוג לצאת מול ים תלאות, וקץ לשים להן תוך מאבק. המסר והמסקנה הם חד משמעיים, המאבק שווה, כי החיים ניתנו לנו במתנה וחייבים לשמרם. כל עוד אנו כאן נמצה אותם ונראה שאפשר גם אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
