שני ילדים פצועים מעזה ומבאר שבע ומלחמה אחת משותפת
מאריא אמן מעזה משותקת בכל חלקי גופה, לאחר שנפגעה מטיל ישראלי שחיסל כמעט את כל משפחתה. אוראל יליזרוב מבאר שבע סובל מפגיעה מוחית קשה בעקבות פגיעה של טיל גראד פלסטיני. כתב עובדה יגאל מוסקו מביא את סיפורם של הילדים שניצלו ממוות והפכו לחברים הכי טובים. הסיפור המלא - הערב בערוץ 2
חצי שעה מאוחר יותר אוראל יושב בחדר של מאריא לארוחת צהריים. באופן טבעי הוא מעדיף את המקלובה שמבשל חמדי, אבא של מאריא, על האוכל של בית החולים. "תודה כפרה", זורק אוראל לחמדי. "אתה כפרה", עונה לו העזתי.
זה קרה יומיים לפני תום מבצע עופרת יצוקה. אנג'לה יליזרוב נסעה עם בנה אוראל במכונית כשנשמעה האזעקה. היא עצרה מיד, רצה עם אוראל החוצה והשכיבה אותו תחתיה. כשנשמע פיצוץ מרוחק של גראד היא נשמה לרווחה והזדקפה. ואז התפוצץ טיל שני.
אוראל דימם בראשו. אנג'לה, אחות חדר ניתוח בסורוקה, לא איבדה עשתונות. מיד הרימה את אוראל על זרועותיה והכניסה אותו למכונית הראשונה שראתה מולה. בפנים ישב נהג צעיר, הלום מההתפוצצות וכמעט חירש מההדף. קח אותנו לבית חולים, הורתה אנג'לה.
"אולי נחכה לאמבולנס?", מלמל הנהג, אבל הצעקות של אנג'לה לא הותירו לו ברירה. תוך דקות היו בכניסה למיון של סורוקה. בחוץ כבר עמדו הרופאים בכוננות. הם הכירו היטב את האישה החיוורת שיצאה מהמכונית, עם בנה על זרועותיה. "קחו אותו", פלטה אנג'לה יליזרוב, "קחו אותו, הילד מת".
תשעה חודשים וחמישה ניתוחי ראש עברו מאז. לפני שבועיים ליוויתי את אוראל והוריו כשנכנסו לניתוח שישי. הנוירוכירורג, ד"ר מוני בניפלא, הוא אותו אחד שניתח את אוראל מיד לאחר הפציעה. בניפלא מודה שההחלטה ההיא לנתח, על אף שכל הסימנים העידו על פגיעה מוחית קשה, אינה מובנת מאליה.
"באמריקה מניחים לילד במצב דומה למות", אומר בניפלא, "ואין בזה שום דבר לא אתי או לא מוסרי".
למה ניתחתם?
"קשה לנו להשלים עם מוות של ילד. אני לא אלוהים, ואף אחד לא יודע בוודאות מה יהיה".
בניפלא מעלה על המחשב תמונת סי-טי. מוחו של אוראל שם, על הצג. הרסיס נראה היטב. כן, הוא עדיין שם, מסוכן מדי לנסות להוציא אותו. המוח נראה חצוי לשניים: לבן ושחור. "החציון השמאלי מת", אומר ד"ר בניפלא, "לא מתפקד".
החציון הזה אחראי על הדיבור וההבנה ועל צדו הימני של הגוף. אלא שלמוח, בעיקר אצל ילדים
אוראל יליזרוב עשה דרך ארוכה. היום הוא מבין וזוכר, ומדבר. אבל לא ברמה של ילד בן 8. "11 שנה חיכינו לילד הזה", אומרת אנג'לה כשהיא ממתינה עם אבי בעלה מחוץ לחדר הניתוח, "אלוהים נתן לי אותו אחרי 11 שנים של טיפולי פוריות וגידלתי אותו עוד שבע שנים, ואז אלוהים לקח לי אותו".
"אבל הוא לא לקח לך אותו", תמהה אישה דתייה ששומעת אותה. "איבדתי את אוראל שלי כבר באותו יום", עונה אנג'לה, "התחננתי לאלוהים, וכנראה הוא שמע אותי, ריחם עליי ונתן לי ילד אחר, פיצוי, אבל זה לא אותו ילד".
"אבל מה היית מעדיפה?", שואלת האישה בחדר ההמתנה, "לקבל אותו ככה או לא לקבל אותו בכלל?". ארבעה ימים אחר כך, אוראל כבר בחזרה בבית החולים אלי"ן בירושלים. דוהר במסדרון על טרקטורון ענק שקנו לו האחיות מסורוקה. "כאב לך הניתוח?", שואלת מאריא. "מה פתאום", הוא עונה כמו גדול, "ישנתי".
אני מביט במאריא כשהיא מקלידה באטיות את שמה על המחשב, באמצעות עיפרון שהיא מחזיקה בפיה. שאלתה של אותה אישה מחדר ההמתנה תקפה גם לגבי מאריא. מה היית מעדיף, אפשר לשאול את חמדי אמן, לקבל את הבת שלך ככה או לא לקבל אותה בכלל?
במציאות אין שאלות. הורים רוצים את הילד שלהם חי. בכל מצב. "חבל שלא מתי אני", עונה חמדי בלי ששאלתי. לפני שלוש שנים וחצי ירו כלי טיס של חיל האוויר שני טילים לעבר מכוניתו של מוחמד דחדוח, בכיר בג'יהאד האיסלאמי. אחד הטילים פגע במכוניתה של משפחת אמן, שבדיוק חלפה על פני מכוניתו של דחדוח.
נהרגו ארבעה חפים מפשע: הדוד נאהד, הסבתא חנאן, אחיה הבכור של מאריא - מוהנד בן השבע, ואמא של מאריא, נעימה. מאריא, שנפצעה אנושות, פונתה לתל השומר ומאז שניצלו חייה היא חיה באלי"ן. השיקום שלה נגמר למעשה והרפואה של ימינו כבר לא יכולה להציע לה דבר. אם לא תגיע מהפכה נוירולוגית, שנשמעת כרגע כמו מדע בדיוני, היא תישאר משותקת כל חייה.
חייה של מאריא תלויים כל העת על בלימה, כלומר על מכונת ההנשמה שלה. חמש פעמים כבר עשה לה אבא חמדי החייאות, בגלל תקלות במכונה. בעבר רצתה המדינה להחזיר את מאריא לעזה, או לרמאללה, החלטה שכמוה כגזר דין מוות עבורה.
החשיפה של מאריא בתקשורת, בעיקר אחרי כתבה של אורלי וילנאי בעובדה, גרמה למדינה לסגת, ועד היום משרד הביטחון מכסה את עלויות הטיפול בה.
בחדר המלונית באלי"ן מתגורר עם חמדי ומאריא גם אחיה הקטן, מואמן בן 6. זה לא הדבר הכי בריא לילדים, לגדול בבית חולים, אבל אין באפשרות אביה לממן דירה וטיפול סיעודי שמאריא זקוקה לו מסביב לשעון.
חמדי עושה כמיטב יכולתו לילדים לטעום מהנורמליות. לפעמים הוא יוצא איתם לפסל המפלצת בשכונת קריית יובל, ומושיב את מאריא, עם מכונת ההנשמה, על המגלשה. פעם נסע איתם ליפו, והכניס את מאריא לים.
"חמדי נותן לי הרבה כוח", אומרת אנג'לה יליזרוב, "כל בוקר הוא אומר לי: 'אנג'לה, חיוך'. בהתחלה לא הבנתי איך הוא יכול לראות את מאריא בכיסא שלה ולהיות מאושר. ואני לא יכולתי לראות את אוראל, שבשבועות הראשונים שכב כמו מומיה, ללא שום תגובה. בעצם, גם היום אני לא מבינה את חמדי".
"אני מקבל את הכח שלי מהחיוך של מאריא", עונה חמדי. את כל הדמעות שלו גמר לפני שלוש שנים. מאז חמדי, לשעבר פועל בניין, מגויס למשימה היומיומית של הטיפול במאריא, שאותה הוא מטפח כאילו היה קוסמטיקאי, "שתרגיש שהיא המלכה של העולם".
ביום הוא מפזר חיוכים ומקרין חוסן. בלילה, כשהילדים ישנים, הוא יושב לבדו על המרפסת, מעשן בשתיקה, בחושך, עד ארבע בבוקר. באותן שעות, בחדר לידו, אנג'לה ממלאת באובססיביות את היומן שהיא כותבת מאז שאוראל נפצע. כותבת ומתייפחת.
קורה שהם יושבים יחד, אבל יש ימים, בעיקר כשאוראל בתקופה קשה, שאנג'לה לא מחליפה מילה עם חמדי. המחשבה שהוא בא מאותו מקום שממנו ירו את הטיל על אוראל משגעת אותה. "איך אתה יכול שלוש שנים לחיות בין יהודים", היא פונה לחמדי, "יהודים כולנו פה, ומישהו מאיתנו הרג את הבן שלך".
"מה, זה היה בכוונה?", עונה חמדי, "הלכו לי ארבעה מהמשפחה".
אנג'לה: "אז איך אתה יכול להסתכל עליי?".
"את לא אשמה, אז אני יכול לחבק אותך".
אנג'לה: "אתה יכול, אני לא יכולה לחבק אותך לפעמים".
הילדים לא מתעסקים בשאלות האלה. מאריא ומואמן הופכים לאט לאט לישראלים. הטלוויזיה שבחדרם פתוחה רק על ערוצים בעברית. אוראל, לעומת זאת, נהנה לגלגל על לשונו מילים ערביות שקלט מהם: שו-איסמאכ, טייב, תלאתה. אני שואל את מאריא ממה אוראל נפצע.
"לא יודעת, אף פעם לא שאלתי אותו". אבל מאריא חכמה. אני חושב שהיא יודעת מי שיגר את הטיל שפצע את אוראל כמו שהיא יודעת מי שיגר את הטיל שלקח את אמה ואחיה, והפך אותה לנכה. יכול להיות שהיא מדחיקה, ויכול להיות שענתה כך כי היא יודעת שאביה מעדיף לקבור את השאלות האלה.
אולי מוטב כך. זה כמאה שנים שאנחנו והערבים מתחשבנים על העוולות וההרג שגרמנו אלה לאלה. אוראל ומאריא משלמים בגופם, יום-יום, את המחיר של אותה התחשבנות. דווקא הם, החברים הפצועים, מייצגים את התקווה שאפשר גם אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
