כנגד הסיכויים: כך ניצח ענאן את שיתוק המוחין
ענאן חלבי נולד עם שיתוק מוחין. בניגוד לציפיות התעקש ללכת לבי"ס רגיל וללמוד נהיגה. עתה הוא מתעד ילדים נכים שאי אפשר לעצור
הוא רגיל להפתיע. מתנייד באמצעות כיסא גלגלים ממונע ונעזר במקל להליכות למרחקים קצרים. התינוק שזכה לנבואות מרות כמו "לעולם לא יקום ממיטתו", גדל והוא מסרב לקבל את הגזרות שהטילו עליו הטבע והחברה.
בימים אלה הוא מציג עבודות פרי יצירתו במסגרת תערוכת "בוגרים מעצבים ערכים" בתילתן - המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית בחיפה.
חלבי בחר לתעד שלושה ילדים בני המגזר הדרוזי בעלי נכויות שונות, שאותם הכיר במסגרת פעילות עמותת עינ"ת, המטפלת בילדים נכים במגזר הדרוזי: סואסון לאלה בת ה-12, ג'וואד שומרי בן ה-9 וכארם נאצר בן ה-4.
לאלה היא תלמידה מצטיינת בבית ספר רגיל, מנהלת את מועצת התלמידים ביד רמה. בעקבות ניתוח שעברה במעי הגס, נפגעו רגליה והיא הפכה לנכה. שומרי למד בחינוך מיוחד ומשנוכחו סביבו שהוא יכול יותר, שולב במסגרת רגילה. השלישי, כארם נצאר, נולד עם תסמונת דאון קלה ולומד בגן לילדים עם תסמונת דאון.
"ההורים שלהם קיבלו את הרצון שלי לצלם את הילדים בטוב", מספר חלבי. "מה בסך הכל הם רוצים? שהילדים שלהם ישתלבו עם אחרים, ינהלו את החיים שלהם כמו כולם ולא יסתכלו עליהם כעל שונים. זה הגורל שלנו מהשמים, אז למה שאנשים לא יקבלו אותנו כמו שאנחנו? הרי אנחנו לא יכולים להשתנות. לא בחרנו בזה".
את ג'וואד שומרי בחר ענאן לצלם באתר קדוש בדליית אל-כרמל. הוא מנשק את המקום הקדוש, אבל מדרגה
"אנחנו לא מסכנים. רציתי להראות את חיי היומיום, לא את הדברים המסובכים או השליליים, אלא את הדברים הכי פשוטים שכל אחד עושה: הילדים האלה צוחקים, אוכלים, אוהבים. הרעיון היה להראות לאנשים 'רגילים', שהם לא שונים מאחרים, למרות שיש להם מוגבלות. הם כמו כולם.
"כשהגעתי עם ג'וואד לאתר הקדוש, אנשים התקהלו מסביבנו וגברת אחת אמרה 'איזה מסכן'", מספר חלבי על התהליך. "לשמחתי הוא לא הבין מה היא אמרה. לא התעצבנתי, כי אני מכיר את התגובות של האנשים. את סאוסון צילמתי בבית שלה. מה שלא רואים בתערוכה, זה תמונות שלה שוטפת את כל הכלים ומסדרת את הבית.
"את כארם הקטן לקחתי מהבית למקדונלד'ס, שם צילמתי אותו משחק עם בני גילו. ההורים של הילדים האחרים נכנסו להלם. הם ראו ילד שונה, ודווקא אותו מצלמים מבין כולם. החיוך שלו הוא מה שגורם לאנשים להתאהב בו כשהם מתקרבים אליו".
"יש לי חבר טוב שעבד כנהג טרקטור. בשנת 2000 התפרצה אצלו טרשת נפוצה ועכשיו הוא על כיסא גלגלים. באחת השיחות שלנו אמרתי לו שיש לי מזל שנולדתי עם מוגבלות. אלה החיים שלי, ואני מתמודד איתם.
"הוא חי בתוך שני עולמות: הוא היה בריא ונעשה מוגבל. תקופה ארוכה הוא היה בדיכאון ולא רצה לצאת מהבית. מבחינתי המוגבלות היא לא דבר חריג, היא דבר רגיל. אני חושב שאם היו שואלים אותי אם אני רוצה ללכת על הרגליים, הייתי שואל למה לי. מעולם לא ניסיתי וזה לא חסר לי".
ענאן חלבי נולד לפני 25 שנה למשפחה דרוזית מסורתית בדליית אל-כרמל. בני המשפחה והשכנים לא הצליחו להסתיר את אכזבתם מכך שהבן הבכור לא עמד בציפיותיהם וסובל משיתוק מוחין. הרופאים ניבאו שחורות. הם הודיעו להוריו כי דינו אחד - ריתוק למיטה.
"לצערי הרב, יש אצלנו הורים שמחביאים את הילדים שלהם מהבושה", אומר ענאן, "גם אצלי ההורים קיבלו קשה את זה שיש להם ילד מוגבל".
אחרי כמה שנים, כשהחל לזחול, הבינו הוריו שהילד רוצה יותר ממה שהטבע היה מוכן לתת לו, ויצאו איתו לסדרה של ניתוחים. התוצאה מיהרה להגיע. "התחלתי ללכת בעזרת הליכון ואחר כך עם שני מקלות", מספר חלבי, "כיום אני הולך עם מקל אחד ויושב בכיסא. אני לא רוצה להגיד שההורים שלי התביישו, אבל בגלל האנשים בכפר, לא נתנו לי לצאת לבד. היה צריך להיות איתי מישהו. פחדו שאפול ושמישהו יצחק עליי".
עד כמה הפחד שלהם היה מוצדק?
"באמת צחקו עליי. בהתחלה היה קשה, אבל התרגלתי לזה והתחלתי לצחוק על עצמי".
בהעדר אלטרנטיבה, חלבי מצא את עצמו משולב במסגרת של החינוך המיוחד. שלא יהיה ספק - מדובר באדם בעל אינטליגנציה גבוהה מהממוצע, יכולות שאי אפשר לטעות בהן, ובכל זאת, 14 שנה הוא למד שם. "מבחינה פיזית, קיבלתי את כל התמיכה והעזרה. מבחינות אחרות, לא היה להם מה להציע לי כדי שאוכל להתפתח", הוא מספר.
כשהיה בן 14 וחצי שלח אביו יד בנפשו. "את מתארת לעצמך איך אמא שלי חיה. אלמנה עם ארבעה ילדים ואחד עם מוגבלות", הוא אומר. מוגבלות או לא, כבן בכור נטל על עצמו את הטיפול באחיו הקטנים.
את קצבת הנכות שקיבל הקדיש לבית והמורים של אחיו הקטנים ידעו שהוא הכתובת לשיחות. כעס? לא אצלו. "כשנולדתי, לא היה מי שיבחין בזה שיש לי יכולת להתקדם", הוא אומר בהשלמה. כשהיה בן 17 וחצי החליט לעשות מעשה ולעבור לבית ספר רגיל.
"עשיתי את זה מאחורי הגב של אמא שלי. נעזרתי בחונכת שלי ובאמא שלה, שדחפו אותי לגשת למבחני קבלה לאורט בעוספייה. רק אחרי שסידרנו את כל המהלכים התחלתי לספר שאני עובר בית ספר". שנה וחצי נדרשה לחלבי לסיים בהצלחה את מבחני הבגרות ומשם - ללימודי השכלה גבוהה, במסגרת תוכנית שיקום של הביטוח הלאומי.
"הפעם הראשונה שיצאתי מהבית בלי לשאול אף אחד הייתה בגיל 18. בזמנו היה רק רכב אחד בארץ ללימוד נהיגה לנכים, בירושלים. לקחתי מונית מהבית עד לתחנה המרכזית בחיפה, שם עליתי לאוטובוס, הגעתי לירושלים ומשם לקחתי מונית והגעתי לבית הספר לנהיגה. לאמא שלי זה עלה בכמה תרופות הרגעה, אבל מאותו יום הפסיקו לשאול אותי לאן אני הולך".
מאיפה גייסת את הכוחות?
"מההתנגדות של הסביבה ומהאגו שלי. רציתי להוכיח להם שאני לא שונה מאחרים. כל האנשים שאמרו שאני צריך לשבת בבית, הראיתי להם שאני כן יכול. רוב הדברים שהגעתי אליהם באו מתוך זה שאני רוצה להראות לאנשים שאני מסוגל. אני לא יודע אם הייתי מגיע למה שהגעתי אם הייתי אדם שהולך על הרגליים. הנה, סיימתי את הלימודים, הוצאתי רישיון לרכב נכה".
אתה מסמן מטרות ועושה. מה החלום?
"לפתח את העסק שלי לעיצוב גרפי, להתקדם, לא להיות תקוע בכפר, לצאת החוצה, אולי אפילו להגיע לחו"ל. יש לי עוד חלום - להתחתן ולהוליד ילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
