ראשי » חדשות » בריאות » הריון ולידה

חיים חדשים כל שעה: יום במחלקת יולדות

כמעט כל טרנד אפשרי בחדרי היולדות של ביה"ח אסף הרופא. מג'קוזי עד לכיסא כריעה הולנדי. בפועל, כולן בוחרות בזריקת אפידורל

לילה אחד, בסוף 1918, התגנב בדואי אחד למאהל של צבא האימפריה הבריטית שבדיוק גמרה לסלק מהארץ את הטורקים, מאהל שהוקם ממש ליד הכפר הבדואי סרפנד. הוא פילח קיטבג מתחת לראשו של חייל ישן, וחמק. כשהחייל התעורר והחל לרדוף אחר חפציו, הסתובב השודד וירה בו למוות.

למחרת פשטו על סרפנד חבריו של המנוח, ניו-זילנדים ואוסטרלים חמומי מוח. כשסיימו, נותרו מהכפר אודים עשנים וביניהם עשרות גופות. הטבח נשכח וסרפנד הפכה למחנה ענק של הצבא הבריטי. לימים, גם הבריטים עפו משם וסרפנד הפכה לצריפין, ממלכת הג'ובניקים.

סוף 2003, וליתר דיוק, השבוע לפני שש שנים. אותו מקום, שוב מוות: פיגוע התאבדות גבה את חייהם של שמונה חיילים.

לילה אחד, בסוף 2009, נולדו בסרפנד-צריפין עשרה תינוקות. בנקודת הציון בעלת היסטוריית ההרג, מתקתק פס ייצור של חיים חדשים. כבר אחרי חצות, וכל חדרי הלידה, פרט לאחד, תפוסים. משמרת רגועה יחסית, קוראת לזה קארין לי-עובדיה, האחות האחראית של חדרי הלידה בבית החולים אסף הרופא.

אם יהיה לה מזל, היא תספיק לישון שעה בבית לפני שתחזור לעוד משמרת. בינתיים, היא סוקרת אוטומטית את המסך הגדול, שמשמש כלוח בקרה היי-טקי של המפעל.

הדופק של כל תינוק שטרם נולד, בכל חדר לידה, מצייר על המסך גרף קופצני. עומדים להיוולד שם כהן, ואבו-קישק, ופטרובצקי קטנים. הם באים לעולם דיגיטלי שבו עוד לפני שנולדת, עינו של האח הגדול כבר מפקחת עליך מרחוק.

על כדור גומי גדול מנתרת יעל מנס ציונה. זה עוזר נגד כאב, אומרים. לצדה הבעל יובל,

רופא באותו בית חולים. די עוזר שיש לך כרטיס שפותח את כל הדלתות, הוא מסביר. "הכותרת שלי לערב", יעל מצליחה להתבדח בין הצירים, "היא: מחכים לאפידורל".

על הנייר, כל טרנד בלידה, כל פנטזיה של חזרה לטבע, אפשריים שם. מג'קוזי, דרך הכדור המקפץ שיעל בוחנת כדי להעביר את הזמן, ועד לכיסא כריעה הולנדי. בפועל, מספרת קארין, כמעט כולן בוחרות, יותר נכון דורשות, את החבילה הישראלית: זריקת אפידורל פלוס לידה קונבנציולית. ושבאמת יהיה מיד.

זו הלידה השלישית של יעל. בבית ממתינות שתי בנות. "מהרגע שידעתי שזה בן", מרצינה לפתע יעל, "עלו לי כל מיני מחשבות. במיוחד בעיתוי הנוכחי (הטייס אסף רמון נטמן כמה שעות קודם לכן). גם מלבד עניין הצבא: לאיזה עולם מביאים את הילד הטהור והתמים הזה? אלימות בבתי הספר. בכבישים. במועדונים".

לפעמים, היא מודה, הם חושבים לזרוק הכל ולעוף לניו-זילנד. "אבל אנחנו מאד ישראלים, מאד מחוברים. לא רואים את עצמנו לא פה".

חמש דקות לפני אחת בלילה אישה צעירה מרמלה בשם תאנה יולדת תינוקת יפהפייה. עור זורח, שפתיים משורטטות, אף סולד מושלם. המיילדות, שכבר ראו הכל ועבורן כל התינוקות הם חלק משגרת העבודה, מתקבצות מסביב להביט בפלא.

זו, כנראה, הפעם האחרונה בחייה שבה לא ישפטו אותה על הסף, יקטלגו, יתייגו ויפסקו: "אתיופית". אבל אין הרבה זמן להתפעל. מאחור מגיחה עוד עגלה קטנה, ובה תינוק סמוק ושמנמן. הבת של תאנה מפליגה קדימה. השמנמן, רק בן כמה דקות, כבר סימן "וי" על אחד מההרגלים הישראליים מכל: דודתו מקרבת לפניו טלפון סלולרי. בצד השני של הקו אחיו החייל, בבסיסו הרחוק. "אתה שומע אותו בוכה? זה אחיך!".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...