שיא הרגש: ראיון עם הפסיכיאטר והאמן עמירם שראל
בעבודתו כפסיכיאטר הוא מלמד רופאים להתמודד עם כאב. ביצירתו האמנותית הוא מראה עד כמה המוות הוא חלק מהחיים. בשני העיסוקים הוא חותר להגיע למקום של אמפתיה, שבו ניתן לגעת באחר. ד"ר עמירם שראל מסביר למה כדאי לקולגות להתחבר לרגשות שלהם ואיך כסף ופרסום גורמים לדיכאון
החיות שבורא שראל נראות כאילו הרגע נשמו את נשימתן האחרונה. אלה חיות צעצוע של ילדים, אבל במקום ילדות נאיבית, העבודות מנציחות את רגע המוות. המוות הזה לא מצמרר ולא מבהיל, אין בו דם או רמזים של אסון. זהו מוות שקט. רגוע. כמעט שליו. כמו שינה עמוקה. אבל אין ספק שאכן מדובר בסוף. דרך האמנות שלו שראל מבקש לשים דגש על מורכבות, קרבה ומתח - שילוב שנכון גם למארג הנפשי של בני האדם. נאמן לתפיסתו, שראל לא רואה בחיים ובמוות ניגודים. המוות, מבחינתו, הוא באמת חלק מהחיים.
למה חיות צעצוע?
"אולי החיה מסמנת את הסבטקסט, את התת מודע, את המפלצת, את השדים מהעבר, כמו מראה אחורית המשמשת לנסיעה קדימה. החיה מסמלת את הטנטוס (יצר המוות), את הילדות שאנו נושאים עימנו, את הגעגוע, את הדמויות המופנמות המלוות אותנו לכל מקום בלי שנהיה ערים לכך ובלי שבדרך כלל בחרנו בכך".
אבל החיות בתערוכה עוברות מניפולציה-חיתוך, תפירה, דריסה. דוב צעצוע, למשל, הפך לשני זאבי ערבות.
"תחשבי למשל על חיות דרוסות לצד הדרך כאנלוגיה לדברים הנשארים או מושארים בצדי הדרכים. גם זה מתקשר לילדות, להתבגרות, לטיפול. בנסיעה, בהתקדמות, בצמיחה, בשינוי - אתה לעתים מוותר באיזשהו אופן על חלקים שהיו בך, על חלקים מסביבתך. ככלל, נדמה לנו לפעמים שחלקים שנותרים מיותמים בצד הדרך מתמוססים וכלים.
"כאן, בעבודות, החלקים הפכו מאובנים ולא התכלו או התפוגגו. הפסיכולוגיה גורסת שהחלקים הנשכחים, המוכחשים, המודחקים מן המודע, לא באמת נעלמים אלא מייצרים פעילות נפשית ערה ולעתים אף הרסנית כל עוד אינם מעובדים כראוי. למשל טראומה לא מעובדת. בעבודות האלה חלה טרנספורמציה לחיה אך השתמרה הפורמה המקורית שלה, עדיין קיימת נוכחות בולטת לחיה אף אם היא אינה אותה חיה כמקודם".
איך אתה חי את הניגודים בין אמן למטפל?
"אינני רואה כל ניגוד. להפך, השלמה. היותי אמן היא צורך פנימי וחלק מזהותי. להיות מטפל בחרתי. כמטפל אני מקשיב למטופל ולעצמי. הסטטוסקופ שלי הוא התחושות והרגשות העוברים בי במהלך הטיפול. אני מרגיש שיש איזון בריא בתוכי בין התמקדות בעצמי כאמן לבין התמקדות באחר כמטפל, בין שימוש במילים כפסיכותרפיסט לבין ביטוי לא מילולי כאמן".
ובתוך כל זה מהדהד המוות של אביך?
"המוות של אבי הוא חלק נוכח בחיי. הבחירות שלי נוגעות אליו במידה רבה והוא נוכח בחיי. אבל זאת נוכחות מיטיבה של המת בחיי יקיריו. זה גם כואב וגם מרגש. עבורי זה בעיקר געגוע חם לדמות שמופנמת בתוכי כדמות משמעותית ומיטיבה".
ד"ר עמירם שראל, 44, נולד בחיפה לאב מהנדס וארכיטקט שמשרדו היה ממוקם מתחת לבית, ולאם עקרת בית. ילדותו עברה עליו לצד אחיו הגדולים ממנו בעשור, אחות חירשת מלידה, היום הנדסאית בניין, ואח שהוא רופא, משפטן ואיש עסקים. הוא מתאר את עצמו כילד רגיש במיוחד שחייו, לצד אחות עם צרכים מיוחדים, העצימו את כושר ההקשבה וההבנה שלו לצורכי הזולת. "בגלל הפרש הגילים הגדול בינינו היא גידלה אותי, למדתי ממנה המון", הוא אומר.
אביו, איש רחב אופקים וסבלני, פתח בפניו צוהר לאהבת הטבע ועודד אצלו את יכולת ההתבוננות האסתטית בעולם המקיף אותו. כשהיה בן 11 נפטר האב באופן פתאומי מאירוע לבבי. "כרופא, אני יודע שהיום היה ניתן היה להציל אותו". השנים הראשונות של היתמות הודחקו. "אפילו לשמוע את המילה אבא, היה לי קשה. היינו מאוד קשורים".
שראל היה תלמיד מצטיין והיה מעורב בפעילות חברתית בבית הספר. חמש שנים לאחר מות האב אמו נישאה מחדש והמשפחה עברה לרמת חן. לדבריו, כבר אז הוא קיבל את הבחירה שעשתה בהבנה. "למי שהיתה אהבת אמת, ומצפונו נקי, יותר קל להמשיך בחייו", הוא מסביר.
בתום השירות הצבאי כמדריך חובשים, הוא התלבט בין אמנות, ארכיטקטורה ורפואה - שלושה תחומים שהתכתבו באופן ישיר עם חייו ומותו של אביו. עד שיכריע מה ללמוד, החליט שראל לצאת לטיול בצפון
בתחנת הרכבת התחתית בניו יורק אירע משהו שגרם לו לדעת שהוא הולך להיות רופא. אחד הנוסעים איבד את ההכרה. שראל ביקש שיעצרו את הרכבת ומיהר להגיש לנוסע עזרה ראשונה, ידע שאותו רכש בצבא. שראל הציל את חייו של הנוסע, אבל כשהגיעו אנשי כוחות ההצלה למקום הוא ננזף על העזרה שהגיש כיוון שלא היה ברשותו רישיון מקומי למתן עזרה ראשונה. "בגלל האבסורד הזה החלטתי. אולי הייתי צריך עוד דחיפה קטנה והטיפול באיש הזה סייע בהחלטה", הוא אומר.
שראל בחר ללמוד רפואה בבאר שבע ותכנן להיות רופא ילדים. "לא אהבתי במיוחד ללמוד רפואה. רוב הידע היה טכני. התעסקנו בשינון של עצמות וחיידקים. מה שהציל אותי היו תערוכות היחיד הראשונות שעשיתי בבית האמנים בירושלים ובגלריה קונסטנט ברמת גן, שאצרה תמי כץ-פרימן. תמיד ידעתי שלא אוכל לקיים בחיי חלק אחד בלי האחר".
במקביל לסטאז' הוא למד פסיכולוגיה רפואית, תחום שמיועד בדרך כלל לפסיכולוגים. "תיקחי למשל אדם שעבר אירוע לב וסובל מחרדה או אדם עם מחלה גרורתית שסובל מדיכאון, לא פחות חשוב בשיקום הוא החלק הנפשי של אותו מטופל". אחד המרצים שלו, הד"ר אילן קוץ, המליץ לו להתמחות בפסיכיאטריה. "התחום קצת הרתיע אותי, אבל הוא השפיע עליי להתבונן במה שמעניין אותי בנפש האדם. עד היום אני מודה על על כך".
אתה פסיכיאטר אבל מקפיד לכנות את עצמך מטפל.
"כן, אני רואה את עצמי כמטפל שתכליתו להיטיב עם האחר. אני רואה את עצמי כמטפל אינטגרטיבי ולאו דווקא כרופא, פסיכיאטר, פסיכותרפיסט דינמי, פסיכותרפיסט קוגניטיבי או מטפל שמשלב טיפול באמצעות אמנות.
"אני לא מתפעל מהגדרות תבניתיות וגם אינני חסיד נלהב של הנטייה העכשווית של הרפואה לשים דגש על ראייה סכמטית ותבניתית על פי הגדרות ואבחנות שאינני מזלזל בחשיבותן. התפיסה הכוללנית של האדם על ממדיו השונים - ביולוגיים, סביבתיים, תרבותיים, חברתיים, פסיכולוגיים - תוך ראיית המטופל כאינדיבידואל היא שמנחה אותי. התצריף, הטיפול הכוללני המותאם למטופל הספציפי, הוא הטיפול השלם לתפיסתי. את האמונה הזאת אני מנסה ככל יכולתי להעביר גם לרופאים".
שראל חוקר וכותב על יחסי מטפל-מטופל, מדריך קבוצות רופאים להעמקת הבנת הקשר הטיפולי ומשמש יו"ר עמותת "תקשורת רופא-חולה". הוא מעביר לסטודנטים לרפואה ולרופאים בכירים קורס בשם "הרופא ורגשותיו", נושא שרופאים רבים נרתעים ממנו, לפחות בהתחלה. "יש הכרח ללמד סטודנטים לרפואה שקשר אישי ויחס אנושי ואכפתי הם כלים משמעותיים העומדים לרשותם בעבודתם הייחודית עם בני אדם המצויים ברגעי מצוקה, סבל, חוסר אונים וחוסר ודאות. עליהם להפנים היטב את העובדה שלמהלך זה יש אפקט תרפויטי משמעותי ביותר, ומשום כך התעלמות מחשיבותו, כמוה כתקיעת מקל בגלגלי הפתרון הרפואי".
איך אתה מסביר את הרתיעה של רופאים מעיסוק ברגש?
"יש קושי התחלתי לעסוק בממד הרגשי. רופאים רבים מורגלים להתייחס לדברים דרך חשיבה אנליטית שחשיבותה ברורה. עם זאת, צריך לזכור שהם חשופים במקצוע שלהם להרבה מאוד כאב, חרדה, חוסר אונים, יגון ומוות. הם חושבים ששמירת המרחק מגנה עליהם. בפועל זה עובד בדיוק הפוך. הדגש בלימודי הרפואה מושם לכיוון רכישת הידע שהוא אכן חשוב ביותר. עדיין, על אף שחלה התקדמות משמעותית, מוזנח הפן האמוציונלי".
"הזדהות פירושה שהרופא והמטופל אחד הם, וזה באמת לא מתקבל על הדעת. רופא זקוק למרחק מסוים על מנת לקבל החלטות באופן אובייקטיבי ומקצועי. אם הוא מתרחק יותר מדי, הוא מנוכר ומתנשא ומי שסובל הם המטופל, הטיפול ואפילו הרופא עצמו, שלא זוכה בסיפוק העמוק שמקצוע הרפואה מעניק, והוא עלול להישחק.
"אבל אני מדבר על מקום ששמו אמפתיה. מקום בו אתה רואה את האחר ואתה קשוב לו. אתה מסוגל לראות מה האחר חש ולא מה אתה חש. זאת בעצם מטרת הקורס הזה. זה מקום נפלא להיות בו. זה מקום בו כולם יוצאים נשכרים - גם המטפלים וגם המטופלים. לא לכולם אני יכול למכור את הטובה או השכר שיש למטפל אז אני מתחיל בטובת הטיפול, את זה יותר קל לשווק".
איך מלמדים את זה?
"אני תמיד שואל את הרופאים איך הם הגיעו למקצוע הזה. רובנו הגענו לשם לא במקרה. במסגרת העבודה האינטנסיבית לפעמים החלק הזה נשכח, מתרחקים ממנו. כל העבודות שנעשו בתחום מלמדות שדווקא רופאים שביקשו להתרחק על מנת להגן על עצמם נשחקו יותר.
"ככל שהרופא אמפתי יותר יש לו יותר כוחות מהסיבה הפשוטה שזה נותן תחושת משמעות לעבודה שלו. ככל שאדם מוצא משמעות בעבודה שלו הוא יותר מאושר ממנה. זאת לא קלישאה. נעשו לא מעט עבודות בנושא הזה ובכולם נמצא שככל שקיים מגע קרוב ומשמעותי עם האחר, מידת שביעות הרצון עולה בהתאם. לכן זה לא מפליא שבאופו סטטיסטי יש מידת שביעות רצון גבוהה יותר בקרב רופאי ילדים יחסית לרופאי שיניים".
איך רופא צריך לבשר לחולה על מותו הקרב?
"אנחנו מדברים הרבה על מה שנקרא 'מסירת הבשורה המרה'. יש כל מיני דרכים למסור את הבשורה. העיקרון הוא שחשוב להיות מדויק מצד אחד ומאוד קשוב למי שעומד מולך מצד שני".
"צריך להגיד את האמת באופן ובעיתוי המתאימים תוך התכווננות קשובה ועדינה לצורכי המטופל הספציפי. האופן שבו המידע יימסר לשמשון שונה מהאופן שיימסר לגרשון. מסירת המידע הרפואי היא אמנות. מובן שחייבים לדאוג לאינטימיות, למקום, לשקט ולהתכוונן להיות במקום פנימי שבו לא רק משמיעים אלא גם מקשיבים. חייבים לדייק בעובדות אבל לא חייבים למסור את כל העובדות בבת אחת. חייבים לבדוק איזה מעגלי תמיכה מקיפים את המטופל, מה הסבטקסט שהוא משדר. יש לרגע הזה עבור האדם גם הזדמנות נדירה".
הסרטן כמתנה?
"זה נשמע קיטשי אבל זה נכון. כמטפל, אני מלווה לא אחת חולים סופניים. אני מקפיד לא לעבוד עם יותר משניים במקביל. זה תהליך מאוד מורכב ורגיש אבל עוצמתי. אני שומע מלא מעט חולים את המשפט 'זאת המתנה הכי יפה שקיבלתי'. יש ברגע הזה כאב ושלמות. תוך ליווי מתאים, ניתן להגיע לעתים לנקודה של השלמה עם עצמם, עם עברם ועם קרוביהם שלא חוו מעולם בהיותם בריאים וחיים. זהו מצב שלם, נינוח ומאוד מרגש. זוהי זכות ללוות אדם שנפרד מהחיים ממקום כזה. ברגעים האלה מבינים שמה שחשוב באמת בחיים, אלה האהבה והאמת".
עכשיו מבקש שראל לפצח את הדנ"א של אנשים שחותרים להגיע למגע הקרוב והמיטיב הזה. האם מדובר בתכונות מולדות? האם כולם עברו אירוע מכונן שלאחריו בחרו במסלול המיטיב? האם בכלל קיים מכנה משותף? "זאת שאלה שראוי לחקור בה. אבל עדיין לא נמצאה תשובה מוחצת לאיזה מרכיבים יש ב'מאפה' המיוחד הזה".
בימים אלה הוא כותב, בשיתוף עם הפרופסור לחינוך יהודה בר-שלום, ספר המביא את סיפורם של 12 גיבורים, כולם אישים מוכרים מתחומים שונים, הפועלים מתוך תחושת ייעוד לגעת באחר ולהעצים אותו. כולם בעלי יכולת לגעת בשני ולחולל בו שינוי, לכולם רצון כן ואותנטי להיטיב עם הסביבה. "אנו שואלים את עצמנו, מה גורם לאנשים מסוימים לפעול בהצלחה בסביבות שהן לעתים קשות ומורכבות? מהם אפיוני הדמות שלהם? מה המקור למודל שעל פיו הם פועלים? מהיכן הם שואבים כוחות? מהי התפיסה האידאית שלהם לגבי החברה הישראלית? זהו ספר שייתן למנהיגים צעירים כלים לחיקוי. אחד ההיבטים הטראגיים של התרבות בת ימינו היא מותו של הגיבור והולדתו של הסלבריטאי. אנו רוצים לרענן ולהזכיר לעצמנו שישנם גיבורים רבים הפועלים בהקשרים שונים בתוך החברה הישראלית".
בין הדמויות יש מטפלים ואנשי חינוך, דתיים וחילונים, משכילים וכאלה שלא. "הספר בא להזכיר לאנשים מה חשוב באמת. להאיר זרקור על הגיבורים האמיתיים בעינינו. נראה שהיום הגיבור הוא הסלב, הכוכב הנולד, וזוהי רעה חולה".
קצת הגזמת, לא?
"אם תגשי לבית ספר תיכון ותשאלי נערים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, תשמעי תשובות כמו: להיות מפורסם, להיות עשיר, להיות מפורסם ועשיר. כאילו מדובר במקצוע או במהות. לא נגיע רחוק כחברה אם נקדש את הפרסום, את הכסף, את התהילה לרגע ואת הרייטינג. אם לא יחול שינוי בגישה הזאת, זוהי קרקע פורייה להתעצמות מצבים דיכאוניים ואחרים".
זאת הסיבה לדיכאון המשתולל?
"הדיכאון עלול להתגבר ואולי אף לצמוח בעתיד לממדי מגיפה בעולם המערבי. כאשר יש ריחוק מהצרכים האמיתיים הפנימיים שלך ואתה נוהה אחר סיסמאות חיצוניות ריקות מתוכן, הסיכוי שתהיה מפורסם, עשיר אך לא מסופק ואולי אף דיכאוני גובר משמעותית. לשמחתנו, ניתן לזהות כוחות נגד בדמות התעצמות מגמות כמו פעילויות התנדבותיות, חזרה לטבע ושמירת טבע, יצירה ועיסוק באמנויות, חיפוש מהות, התעניינות והעמקה בתורות המזרח, חזרה לערכי דת גם אם מתוך עמדה חילונית. כאשר אדם קרוב אל עצמו מחד, ויוצר קשרים נוגעים ומשמעותיים מאידך, הוא תורם לא מעט לאושרו. אנחנו מקווים שמחקרנו בנושא ידחוף אנשים נוספים לעשייה משמעותית בחברה הישראלית".
איך הדברים האלה משפיעים עלייך?
"היום אני מבין יותר מתמיד שחשוב לשאוף להיתרם וליהנות ממה שעושים בכמה מישורים. היום אסרב לתת הרצאה בכנס יוקרתי בנושא שלא ממש מעסיק אותי באותו זמן וגם לא אתפתה לפרויקט כמו מחקר או כתיבה משותפת אלא עם מי שהתהליך עימו פותח, מרחיב ומהנה. לא אכתוב עם אדם מוכשר אם אינני אוהב אותו ברמה האישית".
בימים אלה סוגר שראל מעגל נוסף בחייו. אחרי שעבר את ועדת הקבלה הקפדנית של עין הוד, הוא זכה באישור לעבור להתגורר במקום ובימים אלה הוא מתכנן שם את ביתו. כמו המטופלים שלו, המדמים בעזרת דמיון מודרך, הרפיה או היפנוזה, מקום רגוע שבו ירגישו בטוחים, גם שראל רואה בעיני רוחו את הבית שיבנה. "הרבה אנשים מדמיינים חוף טרופי קסום", הוא אומר. "אני מדמיין יער, חורש כרמלי על ניחוחותיו והצמחייה שבו. כשראיתי בעין הוד את השטח הנושק לחורש טבעי ומטע הזיתים בן מאות השנים, חשתי שהוא מוצלח מהתמונה שבדמיוני. זהו מצב נדיר שבו המציאות יפה מהתמונה המדומיינת, ידעתי שחשוב לי לגור על המגרש הזה".
אם נחזור לזאבי הערבות שלך, קצת מפתיע הסיפור הזוגי שטווית להם בהתחשב בכך שאתה טרם התמסדת.
"אני מקבל בהכנעה שהעבר שלי קשור גם לכאן. אני רואה בזוגיות קשר משמעותי. אני לא מוכן להסתפק בפחות ממה שגדלתי עליו. לא הקמתי עדיין משפחה. אבל אני מקווה שזה יקרה לי בקרוב. יש לי קשר זוגי ובקרוב אני בונה את בית חלומותיי. גם בזוגיות צריך לשאוף לקשר טוב קרוב ומעצים, אבל שם הכל כבר מסובך יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
